הרבה נכתב ונאמר על פרשיה זו, ומוכרים מאמצי חז"ל לזכות את דוד לפחות מבחינה פורמאלית, הרי אף אמרו: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה"[1]. ברם, יורשה לי להבין את הסיפור המובא במקרא על פי פשוטו, שממנו עולה שדוד עבר על איסור אשת איש ושהוא אחראי על מותו של אוריה. אגב, כך משתמע מגמרא אחרת – לפחות בעניין העבירה על איסור אשת איש – כדלהלן:

דרש רבא… אמר דוד:… בשעה שעוסקין בנגעים ואהלות אומרים לי: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה? ואני אומר להם: מיתתו בחנק, ויש לו חלק לעולם הבא, אבל המלבין את פני חבירו ברבים, אין לו חלק לעולם הבא.[2]

יחד עם זה, יש להעלות על נס את העובדה שמיד אחרי שנתן הנביא נזף בו, הוא הכיר בחטאו וחזר בתשובה כנה ואמתית על מה שהוא עלל: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַה'". ובהמשך, מסופר בהרחבה איך הוא נענש על מעשה זה על ידי הפרשיות השונות שאירעו בקרב משפחתו.

ובכל זאת מתעוררת שאלה חמורה: הרי – על פי הפסיקה החז"לית – אישה נשואה שזינתה אסורה עולמית לבעל ולבועל. כך כתוב במשנה:

כשם שאסורה [האישה המנאפת] לבעל כך אסורה לבועל, שנאמר "נטמאה… ונטמאה" (במדבר ה יג-יד), דברי רבי עקיבא. אמר רבי יהושע: כך היה דורש זכריה בן הקצב, רבי אומר: שני פעמים האמורים בפרשה "אם נטמאה… נטמאה", אחד לבעל ואחד לבועל.[3]

אם כן איך דוד הרשה לעצמו לשאת את בת-שבע אחרי פטירת בעלה אוריה? הגמרא שואלת את שאלה זו ועונה עליה כדלהלן:

וכי תימא, מעשה שהיה מפני מה לא אסרוה [רש"י: על דוד שהרי עדים הרבה ידעו]? התם אונס הוה. ואיבעית אימא, כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד, גט כריתות כותב לאשתו [שאם ימות במלחמה יהא גט מיום כתיבתו, והרי מת אוריה במלחמה].[4]

ליישוב הקושי מוצעות אם כן שתי תשובות: או שבת-שבע נחשבת כאנוסה – הרי אף אם דוד לא בא עליה בכוח אלים, עצם העובדה שהוראה ניתנה לה בשם המלך להגיע אליו נחשבת ככפייה – או שהתברר למפרע – אחרי שאוריה נהרג במלחמה – שהיא הייתה בזמן הביאה האסורה בגדר מגורשת.

שתי תשובות הנ"ל אינן מספקות: הגדרת בת-שבע כ"אנוסה" נראית מאוד מאולצת. ולגבי התשובה השנייה, רבנו תם[5] כבר ציין שאם מטרת הגט הייתה כדי לשחרר את אשת המת מייבום, הוא היה נחוץ רק במקרה שלזוג טרם היו ילדים ושהיה אח לחייל הנפטר, ואם כן אין צורך לחייב על כך "כל היוצא למלחמת בית דוד"!

בכל מקרה, גם תמוהה העובדה שבנזיפת נתן למלך דוד, אין כל אזכור לעצם החטא של אשת איש. הרי כך כתוב:

מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן. וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּׁה. כֹּה אָמַר ה' הִנְנִי מֵקִים עָלֶיךָ רָעָה מִבֵּיתֶךָ וְלָקַחְתִּי אֶת נָשֶׁיךָ לְעֵינֶיךָ וְנָתַתִּי לְרֵעֶיךָ וְשָׁכַב עִם נָשֶׁיךָ לְעֵינֵי הַשֶּׁמֶשׁ הַזֹּאת. כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ בַסָּתֶר וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל וְנֶגֶד הַשָּׁמֶשׁ (שמואל ב יב ט-יב).

נתן מאשים את דוד ברצח אוריה: "אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב… וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן". וכן בלקיחת אשתו אחרי מותו: "וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה". מדוע הוא אינו מאשים אותו בעבירה על איסור אשת איש?

אלא שמתברר כי בעיני המקרא, החטא העיקרי של דוד היה במישור החברתי, בעבירה על מצוות בין אדם לחברו. כך גם משתמע ממשל הכבשה: לפי דברי נתן הנביא, המכוער בהתנהגות העשיר הוא שהוא לקח מהעני את כבשתו, שזה לכל היותר גזל ולא איסור בין אדם למקום. עצם ההיטמאות בחטא דתי היא טפלה ביחס לפגיעה חמורה כלפי הזולת.

כך גם ניתן להבין את ה"חטא" של דוד לשאת את בת שבע אחרי שהוא רצח את בעלה: ניתן לראות במעשה זה כעין "פיצוי" לעוול שנעשה בה. דוד הכריח אותה לשכב אתו, הוא הכניס אותה להריון והרג את בעלה. האם היה נאה שאחרי כל זאת הוא יעזוב אותה וישאיר אותה לבד עם ילד, גם אם יש לשער שהוא היה דואג לרווחתה הכלכלית? ויש לשער כי הפסיקה החז"לית בעניין איסור האישה לבועל ולבעל טרם הופצה ויושמה בפועל.

ויש עוד שאלה: מדוע שלמה – בנה של האישה שנישאה בצורה מפוקפקת – נבחר להיות היורש של דוד על כסא מלכותו כדי בהמשך לבנות את בית הבחירה? אלא שגם כאן מסר המקרא ברור: כפי שהדבר בא לידי ביטוי לעתים קרובות במקרא, לייחוס אין ערך כשלעצמו, אלא העיקר הוא הערך העצמי של האיש. שלמה היה כנראה הבן המתאים ביותר לרשת את אביו. יתכן גם שבחירת שלמה היווה חלק מהפיצוי שדוד התחייב כלפי בת-שבע.

[1] בבלי שבת נו ע"א.

[2] בבלי בבא מציעא נח ע"ב-נט ע"א.

[3] סוטה ה א.

[4] בבלי כתובות ט ע"א-ב.

[5] ראו תוספות כתובות ט ע"ב ד"ה כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו.