כתוב במשנה: "האומר על קן צפור יגיעו רחמיך ועל טוב יזכר שמך… משתקים אותו"[1]. והגמרא מבארת:

על קן צפור יגיעו רחמיך מאי טעמא? פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא. חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית (רש"י: לומר: על אלה חס, ולא על שאר בריותיו), וחד אמר: מפני שעושה מידותיו של הקב"ה רחמים, ואינן אלא גזרות (מצותיו, והוא לא לרחמים עשה, אלא להטיל על ישראל חוקי גזרותיו. להודיע שהם עבדיו ושומרי מצותיו וגזרות חוקותיו, אף בדברים שיש לשטן ולנכרים להשיב עליהם, ולומר מה צורך במצווה זו).[2]

לפי רבי יוסי בר אבין, יתכן שטעם מצוה זו היא בגלל שהקב"ה מרחם על האם, אלא שזה לא נאה להזכיר זאת, באשר לכאורה אין הקב"ה מרחם באותה מדה על בעלי חיים אחרים. ואילו רבי יוסי בר זבידא סבור שאין כאן רחמים כלל, אלא חוק בלי כל טעם.

הרמב"ם בפירושו על המשנה מסביר את העניין כך:

עניין אמרו על קן צפור יגיעו רחמיך, הוא שיאמר: כשם שחסת על קן צפור, ואמרת לא תקח האם על הבנים, כך חוס עלינו, שהאומר כן משתקים אותו, לפי שהוא אומר שטעם מצוה זו בגלל רחמי הקב"ה על העוף. ואינו כן, לפי שאילו היה דרך רחמים, לא היה מתיר השחיטה כלל, אלא היא מצוה שמעית שאין לה טעם.

הרמב"ם כאן משלב את שתי הדעות של רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא : משתמע מדבריו כי אין כל טעם למצווה זו, באשר אין להעלות על הדעת כי הוא משום שה' מרחם על אם הציפורים היות ומצד שני מותר לנו לשחוט בעלי חיים אחרים כדי לאכול אותם. לדעתו, שני האמוראים האלה מגיעים לאותה מסקנה – על אף העובדה כי מניעיהם שונים – היינו: מצוות קן ציפור היא גזרה משוללת כל טעם. רק שטעמו של רבי יוסי בר אבין משמש לו כהוכחה לכך.

יש משנה דומה במקום אחר, כדלהלן: "האומר… על קן צפור יגיעו רחמיך… משתקים אותו"[3]. וגם שם הרמב"ם מפרש: "לפי שזה שנאמר "לא תקח האם על הבנים" אינו מחמת חמלה מאת ה' אלא גזרת הכתוב היא".

וכך הוא פוסק במשנה תורה:

מי שאמר בתחנונים: מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים, או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, ירחם עלינו וכיוצא בעניין זה משתקים אותו, מפני שמצוות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר.[4]

 

מצד שני, הרמב"ם כותב במורה הנבוכים שטעם מצווה זו, ושל האיסור לשחוט באותו יום בהמה ובנה, היא שהקב"ה מרחם על בריותיו:

נאסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד בתור סייג והרחקה פן יישחט הוָלָד לנוכח האם, דבר שיש בו צער גדול מאוד לבעל החיים, שכּן אין הבדל בין צער האדם וצער שאר בעלי החיים, מפני שאהבת האם לילדהּ וגעגועיה אליו אינם נמשכים אחר השׂכל אלא אחר פעולת הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי החיים כמו שהוא נמצא באדם… זה גם הטעם לשילוח הקן, מפני שברוב המקרים הביצים שנדגרו והגוזלים הצריכים לאם אינם ראויים לאכילה, וכאשר משחררים את האם והיא בורחת לבדה, אין היא מצטערת לראות את הגוזלים נלקחים. וברוב המקרים זה עשׂוי להביא לעזיבת הכול, שהרי לרוב אין הנלקח ראוי לאכילה. ואם התורה מתחשבת בייסורים נפשיים אלה בבהמות ובעופות, על אחת כמה וכמה בפרטי מין האדם בכללותו.[5]

דברי הרמב"ם האלה קבלו לכאורה השראה מהמדרש:

למה התינוק נימול לשמונה ימים? שנתן הקב"ה רחמים עליו להמתין לו עד שיהא בו כוחו, וכשם שרחמיו של הקב"ה על האדם, כך רחמיו על הבהמה. מנין? שנאמר "ומיום השמיני והלאה וגו'". ולא עוד, אלא שאמר הקב"ה "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". וכשם שנתן הקב"ה רחמים על הבהמה, כך נתמלא רחמים על העופות. מנין? שנאמר "כי יקרא קן צפור לפניך".[6]

אולם דברי הרמב"ם במורה הנבוכים סותרים את מה שכתב בפירוש המשנה ובמשנה תורה. הרב אלעזר לנדא[7] רוצה ליישב את הדברים כך: לדעתו, הרמב"ם סבור כי האיסור להטעים את מצוות שילוח הקן כביטוי לרחמי ה' על בריותיו מצטמצם לאמירת הדברים בתפילה, כי אז מקבעים את הסבר זה, אבל אין כל פסול לדון בטעמי המצוות בכלל ולהציע בפרט כי טעם מצוות שילוח הקן הוא בגלל שהקב"ה מרחם על בריותיו[8]. מטרת הסבר זה היא ליישב את הניגוד הקיים בין פסיקת הרמב"ם לבין הסברו במורה הנבוכים. ברם, אין זו דעת הרמב"ם, באשר הוא עצמו מציין כי ניגוד זה קיים: לא נשמט מהרמב"ם שבמילים אלה הוא סותר את מה שכתב בפירוש המשנה ובמשנה תורה, לכן הוא מוסיף:

ואל תטען נגדי בדבריהם (של החכמים) ז"ל: האומר "על קן צפור יגיעו רחמיך [משתקים אותו]", מפני שזאת אחת משתי הדעות אשר הזכרנו, כלומר, דעתם של הסוברים שאין טעם לתורה זולת הרצון גרידא, ואילו אנו הולכים בעקבות הדעה השנייה.[9]

זאת אומרת כי הרמב"ם בפירוש המשנה ובמשנה תורה פוסק כמו דברי המשנה, ואילו במורה הנבוכים הוא מרשה לעצמו להסביר את מצווה זו בניגוד אליה.

מהן "שתי הדעות אשר הזכרנו"? הרמב"ם מתכוון למה שהוא כתב לפני כן:

כשם שנחלקו בעלי העיון מבני התורה אם מעשׂיו יתעלה באים בעקבות חוכמה, או בעקבות חֵפץ בלבד ולא מתוך בקשת תכלית כלל, כן נחלקו אותה מחלוקת עצמה בצִיוּוּיִים שֶצֻּוֵּינוּ. כי יש מי שאינו מבקש לזאת טעם כלל ואומר שהמצוות כולן באות בעקבות חֵפץ בלבד. ויש מי שאומר שכּל צו ואיסור מהן באים בעקבות חוכמה ומְכֻוֶּנֶת בהם תכלית כלשהי, ושלכל המצוות יש טעמים, ובשל תועלת כלשהי נצטווינו בהן. לכולם יש טעם ואין אנו יודעים את בחינת החוכמה בזאת. זאת היא שיטת כולנו, ההמון ויחידי הסגולה. לשונות הכתוב ברורים באשר לזאת: חֻקִּים ומשפטים צדיקים (דברים ד ח); משפטי ה' אמת צדקו יחדו (תהלים יט י).[10]

כך שהרמב"ם אומר בצורה מפורשת כי משנה זו היא לפי מי שנוקט כי אין כל טעם למצוות. הוא פוסק להלכה כמותה, אבל מצד שני דעה זו לא מקובלת עליו, באשר לדעתו התורה, חז"ל והוגי היהדות באופן כללי סוברים כמותו.[11] הרי הרמב"ם שולל באופן מוחלט את השיטה הסוברת שאין טעמים למצוות ומבסס את דעתו על דברי חז"ל: "זו היא שיטתנו כולנו המונים והיחידים, ולשון הכתוב בכך ברור". הרמב"ם מצא רק אמירה אחת במדרש רבה שנראית כסותרת דבר זה והוא טורח להסביר למה אין קושיה מאותו מקור. כמו כן הרמב"ם פסק להלכה שיש טעמים למצוות[12] ואף הִרבה להשיג על השיטה החולקת[13]. רק את המשנה הזאת הוא לא הצליח להסביר בהתאם לשיטתו.

לדעת דרור פיקסלר, הטעמתה של מצוות שילוח הקן על ידי הרמב"ם במורה הנבוכים אינה אלא למי שיתעקש לקבל הסבר לכל מצווה, כאשר דעתו האמיתית היא – בהתאם לנאמר במשנה – שאין אנו יודעים את טעמה המקורי:

מצוות שילוח הקן היא מצווה שמעית ובשל כך אין טעמה ידוע. אנו מקיימים את המצווה מתוך נימוק של רחמים על האם, אך אין הכוונה שהאל מרחם על הציפור ובשל כך מצווה אותנו לשלחה – שאם טעם המצווה מצד האל היה רחמים לא היה מתיר לנו לקחת את הבנים והביצים כלל. הרמב"ם כתב עיקרון זה בכל כתביו ההלכתיים, אך במורה הנבוכים בגלל קהל היעד של החיבור הכולל בתוכו גם פילוסופים שאינם שלמים בדת, נתן הרמב"ם נימוק למצווה זו מצד האל כרחמים.[14]

אלא שהסבר זה לא יתכן:

• הרמב"ם כותב בפירוש המשנה ובמורה הנבוכים שלפי הדעה המובאת במשנה אין כל טעם למצווה שמעית, ולא שאין טעמה ידוע.
• כאמור, הרמב"ם סובר, הן במשנה תורה והן במורה הנבוכים כי יש טעם לכל המצוות. וכאן הוא אומר בצורה מפורשת כי משנה זו היא אליבא דמי שסובר שאין טעם למצוות.

המהר"ל מתפלא על כך שהרמב"ם נוקט במורה הנבוכים בשיטה הנוגדת משנה מפורשת:

יש להפליא הפלא ופלא על דברים אלו, לומר על משנה שנויה בלי מחלוקת, והאמוראים פרשוה בטעמא, ולא ראינו ולא שמענו פוצה פה ומצפצף נגדה. וגם היא שנויה בלשונה במסכת מגילה (כה ע"א). ולומר על הכל שאינו הלכה, ומכל שכן דבר שהוא מגיע לאמונה.[15]

אלא שהדברים אינם מדויקים: הרמב"ם כן פסק כמו המשנה – בלית ברירה אחרת. אלא שהוא הרשה לעצמו לציין במורה הנבוכים כי הגותו שוללת אותה לחלוטין.

יש לנו כאן אפוא מקרה נדיר, שהרמב"ם נאלץ לפסוק הלכה על פי כללי הפסיקה ההלכתית כדעה אחת שהוא שולל אותה הן במקומות אחרים במשנה תורה והן בספר ההגות שלו.

 

[1] ברכות ה ג.

[2] בבלי ברכות לג ע"ב.

[3] מגילה ד ט.

[4] הלכות תפילה ונשיאת כפים ט ז.

[5] מורה הנבוכים ג מח.

[6] דברים רבה (וילנא) ו.

[7] הרב אלעזר סג"ל לנדא (1831-1788) נכדו של הרב יחזקאל לנדא, בעל ה'נודע ביהודה'.

[8] יד המלך, הלכות תפילה ונשיאת כפים, ט ז.

[9] מורה הנבוכים, ג מח.

[10] מורה הנבוכים ג כו.

[11] המעניין הוא שיש אף נפקא מינה להלכה בעניין זה: הרי אם מטרת ההוראה לשלוח את האם היא להקשות על המשלח, ובעקבות מעשה השילוח יתברר לו כי אין לו מה לעשות עם האפרוחים או הביצים ובשל כך יוותר על הכל, יוצא שמצווה זו היא מצווה של בדיעבד, ואין כל עניין להתאמץ לקיים אותה, בניגוד לתורת הסוד המחייבת את מעשה המצווה גם אם למשלח אין כלל מה לעשות עם האפרוחים (ראו שו"ת חוות יאיר סז, פתחי תשובה יורה דעה רצב א, ערוך השולחן יורה דעה רצב ה, שער הגלגולים הקדמה ט"ז).

[12] ראו הלכות מעילה ח ח.

[13] ראו מורה נבוכים חלק ג  פרקים כו ו-לא.

[14] דרור פיקסלר, טעמי המצוות במורה הנבוכים ויחסם לשאר כתבי הרמב"ם – עיון בטעמי מצוות שילוח הקן, צהר כב תשס"ה, עמ' 104-95.

[15] תפארת ישראל, פרק ו.