הרמב"ם פוסק:

מותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים… הכל אסור להתיישב בה. בשלשה מקומות הזהירה תורה שלא לשוב למצרים, שנאמר: "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז טז), "לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ" (שם כח סח), "לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (שמות יד יג).[1]

שלושת הפסוקים שהרמב"ם מצטט מובאים על ידי חז"ל כמקורות בתורה לאיסור הנדון[2]. ברם, הסדר בו הרמב"ם מזכיר אותם שונה מסדר כתיבתם בתורה ומסדר הבאתם במקורות החז"ליים, באשר הפסוק מספר שמות מצוטט במקום האחרון. אלא יש לומר שהרמב"ם הביא את הפסוק מספר שמות רק בסוף משום שלדעתו משמעו על פי פשוטו איננו נורמטיבי, אלא סיפורי בעלמא או הבטחה מאת הקב"ה – בניגוד לפסוק מספר דברים: "רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים יז טז), הנשמע נורמטיבי ממש. הרמב"ם מבטא זאת בצורה מפורשת בספר המצוות: "אף על פי שהנראה מן הדברים [מהפסוק בספר שמות] שהוא סיפור, באה הקבלה שהוא אזהרה"[3].

בעל תורה תמימה מבאר מדוע חז"ל ראו בפסוק זה של ספר שמות הוראה נורמטיבית: "מדהבטיח כן הקב"ה, חייבים ישראל מצדם להשתדל בקיום ההבטחה, וממילא מוזהרים שלא לשוב".[4] ולא זאת בלבד: מהפסוק בפרשת שופטים "וה' אמר לכם לא תספון לשוב בדרך הזה עוד" משמע כי האמירה בספר שמות מאמרה כדרישה נורמטיבית, הרי בתורה לא נמצאת אמירה אחרת מלבד זאת, "ואם כן מבואר שיש בכלל לשון פסוק זה גם אזהרה".[5]

בספר המצוות הרמב"ם מטעים את האיסור כך: "הזהירנו משכון בארץ מצרים לעולם כדי שלא נלמד כפירתם ושלא נלך בדרכיהם המגונים אצל התורה"[6], בהתאם למה שהתורה צוותה: "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ… וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ" (ויקרא יח ג).

 

והנה, לכאורה בניגוד להוראת התורה, תמיד התגוררו יהודים במצרים. היישוב היהודי שם הוא מן הקדומים ביותר בתפוצות ישראל. ראשיתו של קיבוץ זה הוא מן המאה השישית לפנה"ס, כשקבוצת קושרים שהתנגדה לכניעה לבבל, רצחה את גדליה בן אחיקם, שנתמנה על ידי הבבלים לשלוט בארץ אחרי חורבן בית ראשון. מפחד מתגובת הכשדים ירדה שארית יהודה שנותרה בארץ, למצרים[7]. בתקופה הפרסית התקיימה מושבה צבאית יהודית בעיר יֵב (אֶלֶפַנטִינה) בגבולה הדרומי של מצרים. בתקופה ההלניסטית, מאז ייסודה של העיר אלכסנדריה במאה השלישית לפני הספירה ידוע על קיומה של קהילה יהודית גדולה ופורחת שם[8] והתיישבות יהודית ביתר חלקי מצרים. מאז התקיימה התיישבות יהודית במצרים בלי הפסקה עד ימינו.[9]

לאחר גירוש היהודים מספרד ופורטוגל, הפכה מצרים לאחת "מארבע הפאות" שאליהן נדדו המגורשים, כלשונו של הכרוניקאי היהודי מקהיר, רבי יוסף סמברי, בעל "דברי יוסף". ואכן, במאות הט"ז-הי"ז התרכזו במצרים גדולי החכמים, רובם מגורשי ספרד או יוצאי חלציהם, כמו: הרדב"ז, מהר"ם אל אשקר, הריב"ר, מחדש הסמיכה בצפת בשנת רח"צ, האר"י, ר' יעקב קאשטרו, ר' בצלאל אשכנזי ובר הפלוגתא שלו, ר' חיים כפוסי, ר' מאיר גאויזון, ר' מרדכי הלוי ובנו, ר' אברהם הלוי ואחרים.[10]

ובעיקר, שאלה זו מתעוררת לגבי הרמב"ם עצמו, שכידוע התגורר עד מותו במצרים. וכך שאל הסמ"ג: "יש תימה על קהילות השוכנים שם וגם רבנו המחבר עצמו הלך לגור שם".[11] ולא זאת בלבד, אלא יש עדויות לכאורה על כך שהרמב"ם היה מודע לכך שהוא עובר על שלוש עבירות על כל יום נוסף שהוא שוהה במצרים, כפי שמובא על ידי רבי אשתורי הפרחי:

שמעתי במצרים מפי הרב רבי שמואל מבני בניו של הרמב"ם שהעיד שהרמב"ם היה חותם שמו באגרותיו שנשלחו לקרית חוצות, הכותב העובר בכל יום שלשה לאוין של איסור לדור במצרים.[12]

הרב עובדיה יוסף מעלה כי לא יתכן כי הרמב"ם כתב כדברים האלה:

הדברים תמוהים מאד, לא יאומן כי יסופר, כי חלילה שרבנו הרמב"ם יעבור על איסורי תורה, ואף אם נאמר שהרמב"ם היה אנוס להישאר במצרים בהיותו רופא המלך והשרים, על כל פנים לא יתכן שיכתוב במו ידיו שהוא עובר על איסורי תורה. [13]

בעיה זאת נדונה כבר רבות בפרשנות חז"ל ובספרות הפוסקים[14] ולהלן סקירה קצרה של מספר פתרונות שהוצעו.

 

המצריים ההיסטוריים אינם המצריים של ימינו

כאמור, בספר המצוות הרמב"ם הטעים את האיסור לשבת במצרים כדי שלא נלמד ממעשיהם המקולקלים. בהתאם לכך הסמ"ג סבור כי יש מקום להקל כאשר טעם האיסור בטל, "שמא טעמו משום שעלה סנחריב ובלבל את כל העולם כולו וגם מצרים נתבלבלו"[15], ועל כן המצווה בטלה.[16] מאחר שהמצריים של ימינו אינם יוצאי חלציהם של המצריים המושחתים המוזכרים במקרא, לא חל האיסור לדור בקרבם. ברם, הסמ"ג מסתייג מתירוץ זה בציינו כי הוא אינו מתיישב עם הנאמר בגמרא בעניין יושבי אלכסנדריה: "מאי טעמא איענשו? משום דעברו אהאי קרא דלא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד"[17]. דעה זו נאמרה אחר שבילבל סנחריב את האומות, ובכל זאת הישיבה במצריים נחשבה בעיני חז"ל  לעבירה[18], ומכאן משמע שאף בימינו חל האיסור המקורי.[19]

הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג גם נזקק לאותה שאלה ואותו טעם להתיר, והוא דוחה אותו על פי שיטת הרמב"ם כדלהלן:

הרמב"ם… מביא דין זה שאסור להשתקע במצרים בתור הלכה פסוקה לדורות אף על פי שהוא בעצמו סובר דמה שאמרו שעלה סנחריב ובלבל את כל האומות נאמר גם על מצרים (ולפיכך אין עכשיו הדין של מצרי עד דור שלישי), ועל כרחך שהוא מפרש שהאיסור נאמר משום הארץ ולא משום האומה, וממה שאמר… שהתורה אסרה לשכון בה מפני שמעשיה מקולקלים היינו שהארץ גורמת לכך, כמו שאמרו רז"ל על שוטים שיש ארץ שמגדלת שוטים, ויש ארץ שמגדלת בעלי זנות,[20] אך זה שייך רק כל זמן שהיא ביד עכו"ם, אבל מכיוון שבאה ליד ישראל הארץ משתנית שכיון שנכבשה ביד ישראל היא מתקדשת לעניין מצוות התלויות בארץ ונעשה בה שינוי ופקעה זוהמתה כשם שזוהמת הגוי פוקעת כשמתגייר ונעשה עם קדוש (על פי בבלי גיטין מב).[21]

לפי הסבר זה, לשיטת הרמב"ם האיסור בעינו עומד משום שהוא אינו תולדה של תרבות עם מסוים אלא נובע מהתנאים הגיאוגרפיים של אזור ומאקלימו, בתנאי שהוא בחזקת עם מאומות העולם ולא בחזקת ישראל.

 

גבולות מצרים של אז הם אינם אלה של מצרים המודרנית

דרך דומה להצדקת התיישבות יהודית במצרים היא הקביעה כי גבולות מצרים המודרנית שונים מאלה של מצרים המקראית, כדברי הרב עובדיה יוסף:

כתב הגאון רבי יעקב קשטרו, המהריק"ש, בהגהותיו לאבן העזר (סימן קכ"ח), שעיר אלקאהרה, היא קהיר, נקראת על שם המלך שבנאה, ואינה ארץ מצרים שבמקרא, אלא מלכות אחרת היא, ולכן כמה גדולי עולם שכנו בעיר אלקאהרה, ולא חששו לשלשה לאוין האמורים בתורה באיסור לשוב למצרים, ולכן בגט כותבין אלקאהרה הסמוכה לפסטאט מצרים, והיא צוען מצרים, שכן תרגם רב סעדיה גאון, לפני צוען מצרים, קבל פסטאט מצרים, ואומרים שהיא העיר החרבה שנקראת מצרים הישנה.[22]

אולם, ידוע כי מקום מושבו של הרמב"ם הייתה העיר פוסטט ולכן תירוץ זה אינו מועיל לו.

 

האיסור התבטל עם יציאת היהודים לגלות

הריטב"א גם נזקק לשאלה הנדונה והוא סבור כי איסור זה בטל כל זמן שישראל שרוי בגלות:

תמיהא מילתא על מה סמכו העולם לגור בזמן הזה במצרים כגון הרמב"ם וכמה גדולים אחרים… והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויים על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצווי הארץ כל חוצה לארץ אחד הוא ואין איסור אלא שלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ.[23]

הרב יצחק הרצוג מתייחס באריכות לתשובת הריטב"א בניתוח היסטוריוסופי מפולפל בו הוא מעלה כי ההיתר אינו סטטי אלא עשוי להתבטל כתוצאה ממצבו המדיני המשתנה של עם ישראל. כאשר נושבת רוח חיובית מצדם של אומות העולם והם נוטים לאפשר לבני ישראל לשוב ולהתיישב בארצם אז איסור השיבה לארץ מצרים שב ומקבל את מלוא תוקפו עד כדי כך שניתן להסביר, באמצעותו, אירועים קשים שאירעו לבני ישראל במהלך ההיסטוריה. הרב הרצוג מסיים ומעלה את הסברה כי בימיו שוב הייתה הזדמנות היסטורית עבור עם ישראל לשוב לארצו ולחיות בה ועל כן הוא מסתפק אם האיסור לשוב למצריים לא חזר וקיבל תוקף והאם עדיין ניתן לסמוך על ההיתר של הריטב"א:

ומיהו בזמן הזה [שנת תש"ה] יש להסתפק לכאורה, כיון שיש לנו שוב איזה יתד בארץ קדשנו, ואף על פי כן כל זמן שלא נתבטל הספר הלבן והרינו עדיין בגלות כאן, אולי נוהג הטעם של הריטב"א ומהרש"ל. [24]

תשובתו של הרב הרצוג נכתבה בשנת תש"ה, ואין ספק כי על פי שיטתו טעמו של הריטב"א בטל בנסיבות ימינו, בהן עם ישראל שוכן לבטח בארצו.

הרב ש"ר הירש[25] מטעים את האיסור ומתוך כך הוא גם מצליח ליישב את השאלה ששאלנו בצורה דומה לשיטת הריטב"א. מתוך לשון הפסוק "לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" משמע שיש משקל לאופן החזרה למצרים ולנסיבותיה. "לא תוסיפון" משמע שלעתים יצאו מארץ ישראל למצרים, וזוהי הפעולה שהתורה באה לאסור. מתוך סקירה היסטורית עולה כי מאז ימי אברהם אבינו, ארץ מצרים שימש כמקום מפלט והצלה עבור תושבי האזורים סביבה, כולל תושבי ארץ כנען. הקרקע הפורייה של מצרים הבטיחה יבולים עשירים שיכלו לספק מחיה גם לבני עמים אחרים.[26]

התורה מזהירה את בני ישראל, שאף בעת צרה כזאת כגון רעב, אל להם לשוב לשם, כי עצם השיבה לשם טומנת בחובה את סכנת ההיטמעות שם וההשפעה מתרבותם הקלוקלת של המצריים. יוצא כי תוקף האיסור הזה חל רק אם עם ישראל יושב על אדמתו, מפני שאז קיים החשש כפי שאכן אירע בעבר. אולם כאשר בני ישראל מפוזרים בין העמים אין כל נפקא מינה באיזה מקום יהודי יבחר להשתקע, החשש מפני היטמעות קיים בכל אתר ואתר, ולא רק במצרים.[27]

 

האיסור תלוי באיזו דרך נוסעים לשם

גם רבי אליעזר ממיץ תמה על מה סמכו אנשים טובים שהלכו למצרים. הוא מתרץ בדרך מקורית על פי הסיפא של הפסוק "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", "שלא אסר הכתוב אלא לשוב מארץ ישראל למצרים אבל בשאר ארצות מותר"[28].

רבי דוד בן זמרא (הרדב"ז), ממגורשי ספרד, שהגיע בגיל צעיר לארץ ישראל ואחר כך ירד למצרים, והיה שם למרא דאתרא, מתייחס לבעיה במספר מקומות. בפירושו להלכתנו הוא דוחה את תירוצו של רבי אליעזר ממיץ בקובעו כי הסבר זה אינו מתיישב עם שני הפסוקים האחרים בתורה, שאינם מזכירים את עניין "הדרך" – המסלול – והוא מסיק: "ואין ראוי לסמוך על היתר זה. וגם מי שאמרו, לא אמרו אלא לתת טעם לקהילות השוכנים שם".[29]

גם הרב משולם ראטה דוחה את תירוצו של רבי אליעזר ממיץ:

מה שכתב הסמ"ג בשם הרא"ם, שפירש: "לא תוסיפו לשוב בדרך הזה עוד", לא אסרה תורה אלא בדרך זה כלומר מארץ ישראל למצרים, אבל משאר ארצות מותר, מלבד שהרמב"ם אינו מחלק בזה כמבואר מלשונו והדין עמו, כי בפסוק השני והשלישי נאמר: לא תוסיפו לראותם עוד ולא נוסף בדרך הזה, עוד זאת, הלא ידוע, כי הרמב"ם נסע מארץ ישראל למצרים.[30]

 

ישיבת ארעי לעומת ישיבת קבע

בירושלמי מובאת דרשה לפיה מותר לשוב למצרים במקרים מסוימים: "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד – לישיבה אין את חוזר, חוזר את לסחורה ולפרקמטיא ולכבוש את הארץ"[31]. מכאן פסקו להלכה שלא אסרה התורה אלא להשתקע במצרים, אבל ישיבת עראי הותרה. מתברר שדרשה זאת סיפקה אמתלה לפוסקים שונים להצדקת ישיבתם הקבועה בארץ מצרים. לדוגמה, הרדב"ז רואה בישיבתו הקבועה שם אילוץ מטעם כוח עליון שאינו תלוי בו, ועל כן ישיבתו שם נחשבת ישיבת ארעי בלבד:

גם אני הכותב שכנתי שם, שנים רבות, אבל לא היה דעתי להשתקע שם, אלא ללמוד תורה וללמדה, לפי שישיבת ארץ ישראל קשה עד מאד.[32] ומי יוכל לעמוד בה שלא יצטרך לבריות?[33]

הרב הרצוג נשאל האם מותר לצאת למצריים לתקופה מוגבלת וידועה מראש על מנת לחזור והוא מעלה כי הדבר מותר, ומוכיח זאת מדברי הירושלמי הנ"ל ממנו משמע ש"להשתקע משמעותה ישיבה קבועה לעולם". בתשובתו הוא נזקק לתירוצים השונים שניתנו כדי להצדיק את ישיבתן של קהילות יהודיות במצרים מאז החורבן והוא דוחה אותם אחד לאחד, ועל כן הוא שב ודן בעובדה שהרמב"ם לכאורה השתקע במצרים על אף האיסור שקיים בכך:

הנראה שההיתר שלו [הרמב"ם] היה שהוא הלך למצרים לסחורה ולפרקמטיא היינו שמשם נסע אחיו להודו טעון אבנים טובות, שהיה קשר מסחרי בין הודו למצרים והייתה בדעתו אחרי שירוויחו הרבה לחזור לארץ ישראל, אלא שאחר כך נטבע אחיו בים ונשבר מטה לחמו, והוכרח להתפרנס ממלאכתו, מלאכת הרפואה וזה גרם לו להשתקע, והיינו דשיטתו היא שאם לכתחילה בעת הכניסה הייתה דעתו לא להשתקע מותר, ואם על ידי הסיבות נשתנתה דעתו, לית לן בה.

גם מדברי הרדב"ז משמע כי באופן זה המתגורר במצרים אינו עובר על שום לאו ואף מדרבנן הדבר מותר.

הרדב"ז כותב שלירד לכתחילה לזמן מותר ואם אחר כך נמלך בו ומשתקע, על כל פנים עובר על איסור דרבנן, ומשום דוחק הפרנסה לא חששו לאיסור זה.[34]

קביעה זאת של הרב הרצוג סותרת לכאורה את דברי הרדב"ז שמתוכם משמע שמתלבט האם ישיבה ארעית במצרים על פי שיטת הרמב"ם אסורה משום "איסור בעלמא" או משום "איסור לאו", אך מכל מקום האיסור מדאורייתא ולא מדרבנן, ואלה דברי הרדב"ז:

כל היורדים, תחילה לא ירדו להשתקע אלא לסחורה, ואף על גב דאחר כך נשתקעו אין כאן לאו אלא איסורא בעלמא, ומפני טורח הטלטול ומיעוט ריוח המזונות בשאר המקומות לא חששו לאיסור זה, וכן משמע מתחילת לשון רבנו [=הרמב"ם] שכתב "אסור להתיישב בה". אלא שמסוף הלשון משמע דאיכא איסור לאו, שכתב "ואין לוקים על לאו זה וכו'" משום שאין בו מעשה ואפשר שהראשונים היו מפרשים כאשר כתבתי.[35]

הרב משולם ראטה תמה על דברי הרדב"ז שמצא היתר לזלזל באיסור תורה במקום הפסד ממון:

באמת דברי הרדב"ז תמוהים בעיני מאוד. היכן מצינו להתיר איסור תורה משום הפסד ממון?… והכי אמרינן בכמה דוכתי משום פסידא לא גזרו בו רבנן, אבל הכא באיסור ישיבה במצרים הוא איסור תורה ועובר בלאו רק שאינו לוקה משום שהוא לאו שאין בו מעשה.[36]

נמצאנו למדים כי הדרה קושיה לדוכתה, ועל מה סמכו כאשר השתקעו במצרים?

 

אונס שאני

הרדב"ז מוצא עוד שני טעמים להתיר, ושנהם מתאימים ללמד זכות על הרמב"ם שהשתקע במצרים. טעם אחד הוא שהיה אנוס לעשות כן, כי היה רופא למלך ולשרים: "אנוס היה על פי המלכות שהיה רופא למלך ולשרים". הצורך להתפרנס אינו מהווה עילה להישאר במצרים, כי כפי שהעלנו בסעיף הקודם אין בכך די משום לדחות איסור תורה. אלא הרמב"ם היה אנוס להישאר שם מחמת תפקידו כרופא בחצר המלוכה, ואונס רחמנא פטריה.

 

לשם תלמוד תורה שאני

הרדב"ז מציע טעם נוסף להתיר את ישיבתו של הרמב"ם במצרים. בסיום דבריו הרדב"ז מתייחס לעובדה שהוא עצמו התיישב במצרים: "גם אני נתיישבתי שם זמן מרובה ללמוד תורה וללמדה וקבעתי שם ישיבה וכי האי גוונא מותר ושוב באתי לירושלים". למען הגדיל תורה ולהאדירה מותר לעבור על איסורים קלים, מבחינת: עת לעשות לה' הפרו תורותיך. יחד עם זה, הרדב"ז כאמור חזר בערוב ימיו לארץ, ומנוחתו כבוד בצפת.

 

הלכות מלכים לעומת חיוב הפרט

הרב נויגרשל מציע ליישב את הקושי בדרך מחודשת, בהסתמך על דברים שכתב הרב קוק בעניין אחר. לדעת הרב קוק היו בישראל "משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה… שהם אינם על פי גדרי התורה של הלכות יחיד"[37]. כלומר, הייתה קיימת מערכת הלכות בענייני מדינה. הלכות אלה עסקו בסמכויות המלך, הסדר היחסים בין זרועות השלטון השונות והעם, דיני מלחמה לסוגיהם, יחסים בינלאומיים וכדו'. גם להלכות "אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה". הפסקת החיים המדיניים העצמאיים במשך הדורות גרמה לשכחת הלכות אלה ברובן. בדברי חז"ל נמצאים "שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה". על פי שרידים אלה נקבעו בפוסקים הלכות רבות, בעיקר ברמב"ם, שעניינן הלכות מדינה.

הלכות מלכים ומלחמותיהם בספר משנה תורה לרמב"ם עוסקות בהלכות עם ומדינה – לא בהלכות יחיד. בהלכות אלה אנו למדים כיצד לקיים את המצוות המוטלות על עם ישראל, "שלוש מצוות נצטוו ישראל" וכו', כיצד לקיים את המצוות המתייחסות למלך, העומד בראש העם, המייצג את הריבונות של האומה הישראלית בארצה.

גם הלכתנו עוסקת בהלכות המתייחסות לכלל ישראל ולא ב"הלכות יחיד". "ומותר לשכון בכל העולם", פירוש: עם ישראל, מלך ישראל בשם עם ישראל, יכול להגיע להסכם עם כל מדינה בעולם על התיישבות של חלק מעם ישראל בה. "חוץ מארץ מצרים" וכו', אסור להגיע להסכמה מדינית עם מצרים לשם התיישבות ציבורית של חלק מעם ישראל בארץ זו.

בשלושה מקומות התורה אוסרת לחזור לארץ מצרים. פירוש: האיסור לפי הרמב"ם, חזרה של ציבור מתוך עם ישראל להתיישבות ציבורית-מדינית בארץ מצרים על פי הסכם מדיני. במכילתא וכן בירושלמי נאמר: "בשלושתם חזרו שם ובשלושתם נפלו".

א. בימי סנחריב

ב. בימי יוחנן בן קרח

ג. בימי טורגיינוס (שיבוש שמו של הקיסר טריאנוס).

בשלושת המקרים מדובר על יחס מדיני-ממלכתי-ציבורי עם מצרים.

לפי זה עולה כי ההלכות העוסקות בהלכות מלוכה אינן בגדרי הלכות יחיד. בזה הוסרה השאלה החמורה בעניין ישיבתו של הרמב"ם ושל גדולים אחרים בתקופות שונות במצרים. האיסור לשוב לארץ מצרים בתורה אינו מתייחס ליחיד, לפרט. גם אם יהודים רבים מתיישבים במצרים, כל עוד ההתיישבות אינה תוצאה של פעולה מדינית ציבורית מטעם השלטון בארץ ישראל, היא אינה בגדר האיסור לשוב לארץ מצרים שהזהירה תורה בשלושה מקומות.[38]

 

סיכום

התירוצים שניתנו באו כהשלמה בדיעבד עם מציאות קיימת ועל כגון דא בבחינת "גזירה שאין רוב הצבור יכול לעמוד בה". כבר כתב רבי אשתורי הפרחי, בן המאה הי"ד:

אומר אני, שהיום בעונותינו נמצא כמה איסורים מפורסמים אין רוב העם שמים על לב… וכן הדר בארץ מצרים שעובר שלשה לאווים… נמצא שדור דור ופרנסיו, דור דור וחכמיו, כשמוברר הדבר להם באיסורים כיוצא באלו, שאין לחוש לסיבת האיסור שבעבורו אסרוהו חכמים ז"ל, בשעת הדחק מתירים אותו.[39]

הרב הרצוג מציין כי אין אזכור לאיסור בטור ובשולחן ערוך, ומשמע לכאורה כי בזמן הזה הישיבה במצרים מותרת על פי ההלכה:

לא ראיתי מי שהתעורר אבל יש להתעורר על זאת, והוא שרבותינו הטור והבית יוסף ז"ל כללו בחיבוריהם את כל המצוות הנוהגות בזמן הזה, ולא הזכירו אפילו ברמז האיסור הזה של ישיבה במצרים. הנראה לע"ד שדעתם נטתה אחרי דעת הריטב"א ז"ל ורבינו בחיי ז"ל, דלא כהרמב"ם. ואף על פי כן לא רצו לפסוק בפירוש כנגדו, כיוון שלא מצאו ראשונים אחרים מחוץ לשנים אלה שיסברו כך, וסבורני שעצם שתיקתם של הטור והשולחן ערוך מספיקה לצרף לקולא.[40]

 

 

[1] הלכות מלכים ה ז.

[2] ירושלמי סוכה ה א, מכילתא פ' בשלח.

[3] ספר המצוות, לא-תעשה מו.

[4] תורה תמימה, שמות יד יג אות ז.

[5] שם.

[6] ספר המצוות, לא תעשה מו.

[7] מלכים ב כה כב-כו; ירמיה מא מד.

[8] על פי בבלי סוכה נא ע"ב. ראו עוד: א' צ'ריקובר, ע' אלכסנדריה, אנציקלופדיה עברית.

[9] מנחם שטרן, ע' מצרים, היהודים במצרים בתקופת בית שני, מתוך: אנציקלופדיה עברית.

[10] אליהו אשתור, ע' מצרים, תולדות ישראל במצרים מן הכיבוש הערבי, מתוך: אנציקלופדיה עברית.

[11] ספר מצוות גדול, לא-תעשה רכז.

[12] כפתור ופרח, פרק ה.

[13] הרב עובדיה יוסף, שו"ת יחוה דעת, ח"ג, ירושלים, תש"ם, ס' פא.

[14] שם.

[15] על פי תוספתא קידושין ה ד.

[16] כך כתב גם רבנו בחיי (דברים יז טז) וכדבריו נראה ממה שכתב המרדכי (בבלי יבמות, סוף פרק הערל סימן ע"ב).

[17] בבלי סוכה נא ע"ב.

[18] רבי דוד בונאן (טוניס, המאה הי"ט), בשו"ת די השב (חלק יו"ד סימן טו), כתב לתרץ, שההתיישבות הזאת התרחשה לפני שעלה סנחריב ובלבל את האומות, ולכן היא נעשתה באיסור ועל כן נענשו תושבי אלכסנדריה על עוון אבותיהם המתיישבים. ומכל מקום: בזמן הזה לאחר שנתבלבלו כל האומות מותר לדור שם. על כך הרב יוסף מקשה: "איך נענשו בניהם בשביל מעשה אבותיהם, כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם, שהרי הם התיישבו בהיתר, ונפש החוטאת היא תמות וצ"ע" (שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן פא).

[19] לכאורה הדיון הזה רלוונטי רק אם פוסקים שדורשים טעמא דקרא במצוות שטעמן כתוב בתורה. ראו ע' טעמא דקרא באנציקלופדיה תלמודית, עמ' תקעג ואילך. ברם בנדון דידן הרב עובדיה יוסף כבר פסק כי "מכל מקום לא דרשינן טעמא דקרא להקל" (שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן פא).

[20] הרעיון שאזור גיאוגרפי משפיע על מזגם של תושביו נמצא כבר בכתביהם של פילוסופי יוון העתיקה, ראו לדוגמה: Aristotle, Politics, book VII, part 7; Hippocrates, On Airs, Waters, and Places, part 12. יש לשער שהרמב"ם הכיר את התיאוריות הללו ואף אימץ אותן לצדם של דברי חז"ל באותו עניין. ברם, היא הפסיקה להיות מקובלת בימינו.

[21] שו"ת היכל יצחק אה"ע א סימן יב.

[22] שו"ת יחווה דעת חלק ג סימן פא.

[23] ריטב"א בבלי יומא לח ע"א. וכך גם כתב המהרש"ל בביאור לסמ"ג מצווה רכז, שמן היום שגלינו ונתפזרנו לבין האומות אין איסור זה נוהג.

[24] שו"ת היכל יצחק אה"ע א סימן יב.

[25] בפירושו לתורה לדברים יז טז.

[26] ידוע כי גם בתקופת הרומאים ארץ מצרים נחשבה כאסם של תושבי האימפריה.

[27] מדברי הרב הירש משמע שהאיסור בא כדי להיאבק נגד נטייה קיימת בעת נתינתו.

[28] ספר יראים, ווילנא, תרנ"ב, סי' שט.

[29] מצודת דוד, זאלקווא, ברכ"ת, מצוה תקצ"ב, וכן שו"ת רדב"ז, ח"ד, ליוורנו, בי"ת, סי' עג.

[30] שו"ת קול מבשר חלק א סימן יג ד"ה ב טעם.

[31] ירושלמי סנהדרין י ח.

[32] ידוע כי הרדב"ז חזר לירושלים ולאחר מכן לצפת שם חי עשרים שנה עד לפטירתו בשנת 1575.

[33] מצודת דוד, זאלקווא, ברכ"ת, מצוה תקצ"ב, וכן שו"ת רדב"ז, ח"ד, ליוורנו, בי"ת, סי' עג.

[34] הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, שו"ת היכל יצחק אה"ע א סימן יב.

[35] רדב"ז הלכות מלכים ה ז.

[36] שו"ת קול מבשר חלק א סימן יג ד"ה ב טעם.

[37] הרב א"י הכהן קוק, משפט כהן, ירושלים תשמ"ה, סימן קמ"ג, עמ' שט"ז.

[38] הרב צבי אלימלך נויגרשל, איסור הישיבה בארץ מצרים, "שמעתין" גיליון מס' 137-138, תשנ"ט.

[39] ספר "כפתור ופרח", הוצ' חברי ביהמ"ד להלכה בהתיישבות, ירושלים תשנ"ד, פרק ה, עמ' פ-פב, פו.

[40] שו"ת היכל יצחק אה"ע א סימן יב.