מקור החובה

מובא במשנה: "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר"[1]. ובהמשך: "שלשה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו ערב שבת עם חשכה, עשרתם, ערבתם, הדליקו את הנר"[2]. מכאן משתמע שיש חובה להדליק נר לקראת שבת.

ואמנם כך מובא בגמרא: על דברי המשנה "רבי ישמעאל אומר: אין מדליקים בעטרן, מפני כבוד השבת. וחכמים מתירים בכל השמנים", הגמרא מבארת כדלהלן:

רבי ישמעאל אומר כו'. מאי טעמא? אמר רבא: מתוך שריחו רע, גזרה שמא יניחנה ויצא. אמר ליה אביי: ויצא! אמר ליה, שאני אומר: הדלקת נר בשבת, חובה, דאמר רב נחמן בר רב זבדא, ואמרי לה אמר רב נחמן בר רבא אמר רב: הדלקת נר בשבת, חובה.[3]

אלא שחובה זו היא דוגמה להתפתחות ההלכה. שמואל וזאב ספראי מתארים בפרוטרוט את השלבים השונים שבנוהג זה, והם מסכמים את הנושא כדלהלן. לדעתם, הדלקת נרות שבת היא "נוהג אופייני ונפוץ – בימי הבית; נוהג מומלץ, שחלק מהחכמים רואים בו חובה – בתקופת התנאים; הלכה לכל דבר – בתקופת האמוראים בבבל ובארץ ישראל כאחד".[4]

טעמי החובה

ומדוע יש חובה? רש"י מבאר את העניין כך: "חובה – כבוד שבת הוא, שאין סעודה חשובה אלא במקום אור כעין יממא, בפרק בתרא דיומא (עה ע"ב)". רש"י רומז למה שנאמר בגמרא: "אמר אביי: האי מאן דאית ליה סעודתא, לא לאכליה אלא ביממא. כעין יממא (רש"י: באור האבוקה) קא אמרינן". לפי רש"י, קיימת חובה לכבד את השבת, ואחד מביטויי הכבוד הוא לאכול סעודת השבת בליווי אור.

גם הרמב"ם סובר שהדלקת נרות בשבת היא ביטוי לכבוד השבת, כפי שהוא כותב:

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים, והם מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג, שנאמר: "וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד" (ישעיהו נח יג).

איזהו כבוד זה שאמרו חכמים? שמצווה על אדם לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמים בערב שבת מפני כבוד השבת ומתעטף בציצית ויושב בכובד ראש מיחל להקבלת פני השבת כמו שהוא יוצא לקראת המלך, וחכמים הראשונים היו מקבצים תלמידיהם בערב שבת ומתעטפים ואומרים בואו ונצא לקראת שבת המלך.

ומכבוד השבת שילבש כסות נקיה, ולא יהיה מלבוש החול כמלבוש השבת… ועזרא תיקן שיהו העם מכבסים בחמישי מפני כבוד השבת. מסדר אדם שולחנו בערב שבת… כדי לכבדו בכניסתו… וצריך לתקן ביתו מבעוד יום מפני כבוד השבת, ויהיה נר דלוק ושולחן ערוך ומטה מוצעת שכל אלו לכבוד שבת הן.

איזה הוא עונג זה שאמרו חכמים? שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת הכל לפי ממונו של אדם.[5]

ואילו לפי תוספות, הטעם הוא משום עונג שבת:

פירוש במקום סעודה דחובה היא שיסעוד במקום הנר משום עונג, אבל מהדלקת נר גופיה לא הוה פריך אביי דפשיטא דחובה היא, דהתנן (לקמן לא ע"ב) על ג' עבירות נשים כו' על שאינן זהירות בהדלקת הנר.[6]

מחבר ערוך השולחן כורך את שני הטעמים יחד:

תרווייהו איתנהו, דבמקום שאוכלים הוה מכבוד שבת, ובשארי חדרים הוה מעונג שבת שלא יכשל בהליכתו שם, וזהו שאמרו שם "ותזנח משלום נפשי, זה הדלקת נר בשבת", דכשיש נר יש שלום ולא יכשלו ליפול, ולכן מפני שיש בזה כבוד ועונג החמירו בה חכמים ועשאוה כמצוה בפני עצמה עד שמברכים עליה ביחוד.[7]

בנוסף לכך, חז"ל ראו בחובה זו אמצעי לשמור על שלום בית, שלפי דברי ערוך השולחן הנ"ל הוא חלק מעונג שבת. כך כותב ערוך השולחן:

אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ולקידוש היום, נר שבת עדיף, דהוא משום שלום בית, וקידוש יכול לעשות על הפת, וכן אם אין ידו משגת לקנות נר לשבת ונר לחנוכה, נר שבת קודם מטעם שלום בית, דאין שלום בבית בלא נר.[8]

הרי בלא הדלקת נר בזמנים קדמונים הבית היה חשוך, דבר שהיה עשוי לגרום לתקלות – שבירת חפצים וכדומה – ולמריבות, ועל כן הדלקת הנר היא צעד למניעת ערעור השלום בבית.

 

תוקף החובה

מהו תוקפו של "חובה" לעומת "מצווה"? לפי תוספות, נקרא חובה מה ש-"לא הוי כל כך מצווה"[9]. אם כן, נמצאנו למדים שלפי תוספות הדלקת נרות היא חיוב מינורי שטפל למצווה דרבנן של כבוד או עונג שבת. אולם, משתמע מפסיקת הרמב"ם בעניין זה ש"חובה" יותר מחייבת מאשר "מצווה":

הדלקת נר בשבת אינה רשות, אם רצה מדליק ואם רצה אינו מדליק, ולא מצוה שאינו חייב לרדוף אחריה עד שיעשנה כגון עירובי חצרות או נטילת ידיים לאכילה, אלא חובה, ואחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת, אפילו אין לו מה יאכל שואל על הפתחים ולוקח שמן ומדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת.[10]

כך ש-"מצווה" היא חיוב מותנה, ו-"חובה" היא חיוב מוחלט. יחד עם זה, יש להתפלא על כך שהמשנה מציגה חובה זו על יד מצוות חמורות מן התורה כמו נידה – שהעובר עליה חייב כרת -וחלה. אלא שכנראה, חז"ל אספו את המצוות המיוחדות לנשים כדי להסביר את התמותה החמורה שבימיהם הייתה בקרב היולדות.

 

גדר החובה

נשאלת השאלה: האם החובה היא שיהיה נר דלוק בליל שבת, או שהחובה היא להדליק נר כזה? מלשון הרמב"ם משתמע שעיקר החובה היא שיהיה נר דלוק, כפי שהוא כותב: "אחד אנשים ואחד נשים חייבין להיות בבתיהן נר דלוק בשבת"[11]. אמנם בהמשך הוא כותב "המדליק צריך להדליק מבעוד יום קודם שקיעת החמה"[12], אבל אין להסיק מזה שהמצווה היא בהדלקה, אלא שמן הסתם בזמן כלשהו אחד מבני הזוג ידליק נרות לקראת הלילה. השולחן ערוך מעתיק את לשון הרמב"ם, אולם הוא מוסיף עליהם כדלהלן:

לא יקדים למהר להדליקו בעוד היום גדול, שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, וגם לא יאחר. ואם רוצה להדליק נר בעוד היום גדול ולקבל עליו שבת מיד, רשאי כי כיון שמקבל עליו שבת מיד אין זו הקדמה, ובלבד שיהא מפלג המנחה ולמעלה שהוא שעה ורביע קודם הלילה.

המחבר דורש איפוא שההדלקה תיערך בצורה מכוונת לצורך השבת, ולכן אין לבצעה מוקדם מדי. הרמ"א אף מוסיף: "ואם היה הנר דלוק מבעוד היום גדול, יכבנו ויחזור וידליקנו לצורך שבת"[13], בהתאם לקביעת רבנו תם: "נראה לרבנו תם שאם היה הנר מודלק ועומד שצריך לכבות ולחזור ולהדליק"[14]. כך מבאר רבי עקיבא איגר את דברי הרמ"א:

"הנר דולק מבעוד יום", היינו שהיה דלוק לעניין אחר, כיון דלא היה הדלקה לשבת צריך לחזור ולכבות ולחזור ולהדליקה לצורך שבת, אבל אם ההדלקה הייתה לצורך שבת אלא שהדליק בעוד היום גדול אין צורך לכבותו, אלא לכתחילה לא ידליק כל כך מוקדם, שאינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת, אבל דיעבד שפיר דמי… דמזה משמע דהמצוה אינה רק שיהיה לו בשבת נר דלוק אלא דמצוות ההדלקה עצמו לצורך שבת ולכתחילה ראוי שיהא ניכר שההדלקה לכבוד שבת ולפי זה תלוי הכל אם ההדלקה היא לצורך שבת או לא, ולישנא דהרמ"א מבעוד יום גדול אינו מדוקדק ובתוספות והטור לא הזכירו תיבת "גדול".[15]

יתירה מזו: המחבר פותח את דיני הדלקת נרות שבת כך: "יהא זהיר לעשות נר יפה, ויש מכוונים לעשות ב' פתילות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור"[16]. מקור המנהג[17] הוא דברי רבי אליעזר בן רבי יואל הלוי (גרמניה 1140-1220) – הרבי"ה –  שמביא שני טעמים:

נראה לי דנהגו בשתי נרות, שאחת היא לאכול לאורה ואין היכר כי אם בשתים… ותו יש לומר חד כנגד זכור וחד כנגד שמור, כדאמרינן [בגמרא] חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני דאסא וכו' ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור.[18]

הגמרא שעליה רומז הרבי"ה הוא סיפור יציאת רבי שמעון בר יוחאי ובנו רבי אלעזר מהמערה אחרי שלוש עשרה שנה, כדלהלן:

חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן, מיד נשרף. יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם! הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם, שנים עשר חדש. יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם! נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר, הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה. בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? אמר להו: לכבוד שבת. ותיסגי לך בחד? חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.[19]

רבי אהרון הכהן מלוניל מביא טעם נוסף: "בתנחומא מצאתי כל מילי דשבת כפול, שני כבשים, מזמור שיר ליום השבת, לחם משנה, זכור ושמור, ונראה שהמנהג על זה להדליק שני נרות".[20]

יש שלא מסתפקים בשני נרות, על פי טעמים קבליים, וכך כותב רבי ישעיהו הורוויץ (פראג 1560- טבריה 1630):

ראיתי מדקדקים מדליקין על פי הסוד שבע נרות, ונכון הוא. כי "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות" (במדבר ח ב). ויש מדליקין עשר נרות, כי כולם מאירות. ואלו ואלו דברי אלקים חיים, ואלו הנרות אינן צריכין להיות כולם על השולחן אשר הוא אוכל, אף אם הם מפוזרות מצטרפות לרמז הסוד הזה.[21]

גדרים אלה אינם מוזכרים כלל בדברי הרמב"ם, אלא משתמע בבירור שבעיניו עיקר החובה היא פונקציונלית, זאת אומרת שהדרישה היא שיהיה אור, ולא משנה מי ידליק וכמה נרות ידליקו. לעומת זאת, לפי המחבר וההולכים בשיטתו, חובה זו הפכה לריטואלית, עם כל המשתמע מכך.

לולא דמסתפינא, הייתי משער כי אם הרמב"ם היה חי היום, נוכח שפע האור החשמלי שאנו זוכים בו בבתינו, היה מורה שאין כל צורך להוסיף עליו, אלא להדליק את האור בכל חלקי הבית שמשתמשים בהם וכן לברך על פעולה זו לפני ביצועה.

 

על מי מוטלת החובה?

לפי הרמב"ם, "אחד אנשים ואחד נשים חייבים להיות בבתיהם נר דלוק בשבת"[22]. למעשה, חובת הדלקת הנרות היא חובת הבית, ועל כן רק אחד מבני הבית צריך להדליק את הנרות. במשפחה, נהוג שבעלת הבית היא שמדליקה את נרות שבת ולא שאר בני הבית, משום שהאישה בעלת הבית היא העוסקת העיקרית בצורכי הבית. כך אמנם כותב הרמב"ם: "נשים מצוות על דבר זה יותר מן האנשים לפי שהן מצויות בבתים והן העסוקות במלאכת הבית"[23].

בנוסף להסבר הפשוט הנ"ל, המדרש מוצא סיבות נוספות לעובדה שדווקא האישה חייבת בהדלקת נרות שבת. מובא בירושלמי:

"על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר". אדם הראשון דמו של עולם… וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות נדה לאשה. ובחלה, אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב "וייצר ה' אלהים את האדם עפר מן האדמה"… וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה. ובהדלקת הנר, אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ כז), וגרמה לו חוה מיתה, לפיכך מסרו מצות הנר לאשה. תני, רבי יוסי אומר: ג' דיבקי מיתה הן [קרבן העדה: שמדבקים ומקרבים מיתתם לפני זמנם], ושלשתן נמסרו לאשה [שתעסוק בו ותיענש עליה]. ואלו הן: מצות נדה, ומצות חלה, ומצות הדלקה.[24]

ובמדרש:

מפני מה ניתן לה מצות נדה? על ידי ששפכה דמו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נדה. ומפני מה ניתן לה מצות חלה? על ידי שקלקלה את אדם הראשון שהיה גמר חלתו של עולם, לפיכך ניתן לה מצות חלה. ומפני מה ניתן לה מצות נר שבת? אמר להן, על ידי שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך ניתן לה מצות נר שבת.[25]

הסברים אלה מעוררים שני קשיים:

• איך ניתן להציג את המצוות האלה כעונש מוטל על בנות חוה? הרי התורה כבר ציינה מה היה עונשן!
• איך ניתן לראות עונש בהטלת מצוות?

אלא חייבים להבין את המדרש בצורה אחרת. כנראה הכוונה היא שמצוות האלה באות לתקן את ההידרדרות הנגרמת על ידי החטא.

בבסיס מדרשים הנ"ל יש קושי נוסף: הם יוצאים מהנחה שחוה גרמה לכך שהאדם נהיה בן תמותה. אבל הדבר אינו פשוט כלל. בתורה כתוב: "וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת" (בראשית ב יז). אולם, אחרי שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת, הם המשיכו לחיות, ורק נתגרשו מגן עדן. אם כן, איך ניתן להבין את דברי הפסוק?

הפרשנים הקלאסיים הציעו הסברים שונים לביטוי "מות תמות", כדלהלן:

• לולי אדם הראשון לא אכל מפרי עץ הדעת, הוא היה חי לעולם (רמב"ן). אולם, רוב הפרשנים שוללים את אפשרות זו, באשר טבע האדם הוא שהוא בן כלייה.
• מדובר ביום של הקב"ה, שהוא אלף שנים, ואמנם אדם לא הגיע לאלף שנה, אלא לתשע מאות ושלושים שנה בלבד (רד"ק, על פי בראשית רבה).
• אחרי שאדם הגיע למלוא כוחו, הוא מתחיל להידרדר, "שמאותו היום תחל למות. כי כאשר יגיע האדם אל רוב כחו אז יחל שיחסר ויחלש וימותו אבריו יום יום" (אבן-עזרא).
• תשובתו של אדם הראשון מנעה את ביצוע העונש (אבן-עזרא).
• הגירוש מגן עדן הוא בבחינת מיתה: "גזירת "מות תמות" נתקיימה מיד. אנחנו מוצאים גם במקום אחר, שהגלות היא תחליף לדין מות, כך אצל קין ואצל רוצח בשגגה. הגלות היא מות בזעיר אנפין; שכן, גם המוות איננו השמדה, אלא העברה מן העולם הזה, וכך, הגליית האדם מגן עדן היא מות בזעיר אנפין, המתקה לדין המוות. הן אין אנו יודעים דבר על חיי האדם בגן עדן; תהום מבדילה בין חיי גן עדן לבין חיי העולם הזה; ואולי דומה המעבר משם לכאן לצאתנו מן העולם הזה" (רש"ר הירש).

 

איפה מדליקים נרות שבת?

ערוך השולחן כותב בעניין זה כדלהלן:

האישה המברכת, אם יכולה לברך במקום שאוכלים, וודאי יותר טוב. אמנם, אם במקום האכילה אישה אחרת מברכת, יכולה לברך גם בחדר שאין אוכלים שם, וכן אורח באכסניא שיש לו חדר מיוחד יכול לברך שם אף שאוכל במקום אחר. וזהו שכתב רבינו הבית יוסף בסעיף ט: "המדליקים בזוית הבית ואוכלים בחצר, אם אין הנרות ארוכות שדולקות עד הלילה הוי ברכה לבטלה". ומשמע דהקפידא הוא כשאוכלים בחצר, אבל אם אוכלים בבית, לית לן בה. ולכאורה אינו מובן מה בין זה לזה, ולפי מה שבארנו אתי שפיר, דכשאוכלים בבית אף דלא הוי עדיין לילה גמור מכל מקום כבוד שבת הוא להיות אור בשעת הסעודה, אבל כשאוכלים בחצר ואין הנר אלא מפני עונג ושלום בית שלא יכשלו, אין זה רק בלילה ממש ולא קודם הלילה, אף שאור היום נתמעט. ולכן אם באמת היה אותו מקום קצת חשוך באופן שיש תועלת בהנר גם קודם הלילה, יצא ידי חובתו.[26]

והרב אליעזר מלמד מסכם את הנושא כך:

מצווה שיהיה אור בכל החדרים שצריך להשתמש בהם בליל שבת, כדי שבני הבית לא ייכשלו בדרכם. אולם עיקר המצווה להדליק נרות במקום הסעודה, מפני שעל ידי קיום הסעודה לאורם, מכבדים ומענגים את השבת, ולכן על נרות אלו מברכים (רמ"א רסג י; משנה ברורה ב). ואם בפועל מתפשט אור לשאר החדרים מנורות חשמליות שבבית או מפנסי הרחוב, אין צורך להדליק בהם נרות.[27]

 

ברכת הנרות

נוהגים לברך על הדלקת נרות השבת, כפי שפוסק הרמב"ם: "חייב לברך קודם הדלקה "ברוך… להדליק נר של שבת", כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים"[28]. לפי הגהות מיימוניות, מקור חיוב אמירת הברכה הוא בירושלמי, אם כי פרשני הרמב"ם התקשו לזהות את המקור שם[29]. למעשה אין הרמב"ם זקוק למקור מפורש בתלמודים היות וחיוב זה נובע מהכלל שיש לברך על כל מצווה שחז"ל הורו עליה. בנדון דידן, המגיד משנה מציין כי "כך כתוב בסדר רב עמרם וכן הסכימו כל האחרונים". לפי וייס[30], הברכה הותקנה להוציא מליבותיהם של אלו ששללו מצוות של חז"ל, כגון צדוקים, קראים וכד', וכך הוא כותב:

קרוב הדבר שתקנו ברכה זו מפני הקראים שאמרו שאסור להשתמש בנר דולק בשבת אף אם הדליקוהו קודם השבת, ועל כן לחזק ולפרסם התנגדותם נגדם קבעו הדלקת נר מצוה ותקנו ברכה עליה.[31]

יתכן שניתן להכליל רעיון זה לכל מצוות חכמים, באשר יש בו כדי להסביר מה ראו לנסח את ברכת המצוות כפי שניסחו: "אשר קדשנו מצוותיו וציוונו".

לדעתו של וידר, ניתן לבסס את השערתו של וייס על ידי מה שכתב רבי אפרים מבונא[32], כדלהלן:

נשאל מרבנו יעקב ברבי מאיר (=רבנו תם) מאי שנא דמברכינן על ספירת העומר משום דכתיב בה "וספרתם לכם" (ויקרא כג טו), ומאי שנא גבי זב וזבה ויולדת ומצורע ובכולהו כתיב בהן נמי ספירת שבעה ולא מברך אקבו"צ על ספירת הזב או על ספירת הזבה והמצורע, ולא הוגד לי מה השיב הרב. ונראה לי לפרש לפי קט שכלי, דטעמא דהך ברכה משום כדי להוציא מלבן של צדוקים שאמרו "וספרתם לכם ממחרת השבת" ממחרת שבת בראשית, ומשום הכי תיקון רבנן ספירה ואצרכוה ברכה מלאו ד"לא תסור" לפרסומי לספירה דממחרת יום טוב מתחלא, דהכי נמי אשכחן בהדיא דעביד ליה רבנן תקנתא להא מילתא דתנן בחגיגה (ב ד) ואין כהן גדול מתלבש בכליו ומותרין בהספד ובתענית שלא לקיים דברי האומר עצרת אחר השבת, ובכמה דוכתין אשכחן דעביד רבנן תקנתא כדי להוציא מלבן של צדוקים.[33]

יתכן אפוא שהברכה על נרות שבת תוקנה כדי להוציא מלבם של קראים ועל כן זמן תקנתה בתקופת הגאונים.

לפי וידר, זו גם הסיבה שנהגו לקרוא דווקא את הפרק "במה מדליקין" בליל שבת ולא פרק אחר ממסכת שבת.[34] בהמשך דבריו של וידר מובאות מקורות שונים לפיהם אף היו שבירכו לפני אמירת הפרק, ומנוסח הברכה משתמע אותו רעיון[35].

 

מתי מברכים?

בעניין הדלקת נר של שבת הרמב"ם פוסק "חייב לברך קודם הדלקה… להדליק נר של שבת, כדרך שמברך על כל הדברים שהוא חייב בהם מדברי סופרים"[36].

הטור והמחבר סתמו ולא התייחסו לסדר הברכה וההדלקה, אולם הרמ"א העתיק את פסקו של הרמב"ם בשם "יש מי שאומר" ומעיר שהעולם נוהג אחרת:

כשידליק, יברך… להדליק נר של שבת, אחד האיש ואחד האישה… הגה: יש מי שאומר שמברכים  קודם ההדלקה, ויש מי שאומר שמברך אחר ההדלקה, וכדי שיהא עובר לעשייתו לא ייהנה ממנה עד לאחר הברכה, ומשימים היד לפני הנר אחר הדלקה, ואחר כך מסלקים היד וזה מקרי עובר לעשייה, וכן המנהג (מהרי"ל).[37]

המשנה ברורה מסביר את הסברה של הנוהג המובא בשם המהרי"ל ושגם התקבל בכל קהילות אשכנז ובקהילות ספרד אחדות, "שמברך אחר ההדלקה", "דאם תברך [לפני ההדלקה] הוי כאילו קבלה לשבת בפירוש ושוב אסורה להדליק". לפי ההלכה יש לקבל תוספת שבת על ידי דיבור[38], ויש להניח כי האישה מצרפת את קבלת תוספת השבת לברכת ההדלקה.

ערוך השולחן מבאר את השתלשלות הלכה זו כדלהלן:

דבר ידוע שכל הברכות צריך להיות עובר לעשייתן ולפי זה היה להן לברך קודם ההדלקה, ומכל מקום אין המנהג כן, שמברכות אחר ההדלקה וטעמו של דבר משום דהדלקת נרות הוי אצלן קבלת תוספת שבת, ועיקר הקבלה הוי הברכה כמו שיתבאר. ולפי זה, אם תברך ותקבל שבת, איך מותרת בהדלקה? ואף על פי שאפשר לברך ולכוון שלא תקבל עליה שבת, מכל מקום הנשים אינן מורגלות בכך ודעתן קצרה מלהבין זאת. ועוד, דיש מי שסובר דלא מהני תנאי בזה… ולכן מדליקות כל הנרות ואחר כך מברכות. וכדי שתהא כעובר לעשייתן מכסות עיניהן בידיהן אחרי ההדלקה כדי שלא תהנה מהאור ומברכות ואחר כך מסירות ידיהן והווה כעובר לעשייתן.[39]

 

הדלקת נרות שבת בנורות חשמליות

מראשית המצאת החשמל דנו הפוסקים האם הדלקת נורת להט נחשבת כהדלקת נר. כך כותב בנידון הרב עוזיאל:

הרמב"ם פסק חייבים להיות בבתיהם נר דלוק, זאת אומרת שאין מצוה בהדלקה… והנה רבנו תם (תוספות שם) סובר שמצות הנר בשבת היא בהדלקת הנר ולכן אם היה הנר מודלק ועומד צריך לכבות ולחזור ולהדליק… וכן פסק הטור (הלכות שבת סימן רס"ג)… ולא ימהר להדליקו בעוד היום גדול שאז אינו ניכר שמדליקו לכבוד שבת… ומעתה נשוב לנדון דידן: הואיל והנעת כפתור החשמל אינה עושה הדלקה, שהרי אש החשמלי עצור ואצור הוא בחוטי החשמל והנעת המפתח אינה אלא להמשיך את הזרם או לעצור אותו, והואיל והפתילה שבה נאחז האור, היא של מתכת שאינה נדלקת אלא שהיא מתחממת ונעשית גחלת ומאירה בגחלתה, אפשר לומר שיוצא בה ידי חובת הדלקה לדעת הרמב"ם ומרן, שהרי איך שיהיה, הרי ניכר שהודלק לכבוד שבת, והנר מצוי בבית מלא אורה שמביא עונג ושלום הבית, אבל לדעת רבנו תם והטור שמסתברא כוותיהו וכדאמרן אינו יוצא בנר חשמל ידי חובת הדלקה, הואיל והדלקה היא מצוה ובנר חשמל אין בו הדלקה שאין הנעת המפתח מדליק אלא ממשיך הזרם והאור העצור בו זורם ונאחז בפתילה מאליו, ועוד שאין הפתילה נדלקת אלא מתחממת… ואפשר לומר עוד דאפילו להרמב"ם ומרן אין יוצאים ידי חובת הדלקת נר שבת בנר החשמל הואיל ועלול הוא להפסק באמצע הסעודה על ידי הפסקת הזרם ממקורו ומתבטל עונג שבת.[40]

הרב עוזיאל שולל את השימוש בתאורה חשמלית משתי סיבות:

• לפי רבנו תם, יש מצווה להדליק נר שבת, והרי הפעלת תאורה חשמלית איננה בגדר הדלקה.
• לכל הדעות, קיים חשש של הפסקת חשמל.

ברם, הרב עובדיה יוסף חולק על הרב עוזיאל ומתיר להשתמש בתאורה חשמלית, והוא מסכם את הנושא כדלהלן:

רבי יצחק שמלקיס… פסק, שיוצאים ידי חובת הדלקת נרות שבת במאור החשמל… שכל מאור המחובר לפתילת שמן או שעווה נקרא נר, ואף כאן שהמאור נתלה בחוטי החשמל נקרא נר… אולם רבי מרדכי וינקלר… פסק, שאין יוצאים ידי חובת הדלקה בנרות חשמל, כי צריך להיות שמן ופתילה דווקא לעיכובא. ויש להעיר קצת מדברי הגמרא (תענית כה ע"א), במעשה דרבי חנינא בן דוסא שראה את בתו בליל שבת כשהיא עצובה, אמר לה בתי מפני מה את עצובה, אמרה לו כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו (מהחומץ) אור לשבת, אמר לה בתי מה איכפת לך, מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק… היה דולק והולך כל היום כולו עד שהביאו ממנו אור להבדלה. ולכאורה קשה, שאם הברכה של נרות שבת נתקנה דווקא על פתילת שמן או בשעווה לעיכובא, עדיין היה לה להתעצב, על שבירכה ברכה לבטלה, שההדלקה עושה מצוה. שהרי נוסח הברכה להדליק נר של שבת… ולפי זה כיון שבשעת ההדלקה היה חומץ, ועדיין לא נתברך בברכתו של רבי חנינא בן דוסא שהוא יאמר לחומץ וידלוק, הברכה שבירכה בתו הויא לבטלה… אלא ודאי שהעיקר שיהיה דבר הדולק ומפיץ אור… רבי שמעון גרינפלד… נשאל בזה, וכתב, לא אוכל לומר דבר ברור בנידון זה, כי אינני בקי בטיב הענין של אור החשמל, ובהשקפה ראשונה נראה לי שאין יוצאים בזה ידי חובת ההדלקה, כי אור זה אינו שלהבת, ואין יכולים להדליק ממנו דבר. ומה שמאיר הוא כח נעלם, והגע בעצמך, הרי יש אבנים טובות המאירות בלילה, וכמו שפירש רש"י בפרשת נח על הפסוק צהר תעשה לתיבה, והאם יעלה על הדעת לצאת ידי חובת הדלקת הנרות בסידור אבנים טובות המאירות בלילה, ואף אם תמצא לומר שהכח המאיר של החשמל הוא איזה כח אש, אינו אלא גחלת בעלמא, והמבעיר גחלת אינו יוצא בה ידי חובת הדלקת הנרות וכו'. ובאמת שנראה מדבריו של ברבי שאינו בקי כלל בענין החשמל, כאשר העיד על עצמו, והאמת כפי שהסכימו גדולי האחרונים בזמנינו שהחשמל הוא אש בוערת, והמדליק נר חשמל בשבת, חייב מן התורה משום לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת… ואמנם גם בשו"ת פקודת אלעזר כתב לפקפק בנידון שלנו, משום שאין כאן פעולת הדלקה ממש, שהוא רק פותח הכפתור והאור יוצא מעצמו, ולדעת רבינו תם והפוסקים ההדלקה היא עיקר המצוה, וכו'. אולם לפי המבואר לעיל בשם כל הגדולים הנ"ל שהמדליק חשמל בשבת חייב מן התורה משום מבעיר אש בשבת, יש ללמור שהיא הדלקה גמורה, וממילא יכולים לצאת בהדלקה זו ידי חובת הדלקת נרות של שבת.

והן אמת כי בשו"ת משפטי עוזיאל כתב, שבהיות שהדבר מצוי שמאור החשמל עלול לכבות לפתע באמצע הסעודה, על ידי קלקול בתחנת הכח, או בכבל החשמלי, ונמצא מתבטל מעונג שבת, ולכן אין יוצאים בזה ידי חובת הדלקת נרות של שבת… אולם נראה כי לפי המצב כיום אין מקום לחששא זו ברוב ככל המקומות, שאין הפסקת זרם החשמל מצויה אלא רק לעתים רחוקות מאוד, ואם באנו לחוש לזה, הרי גם בנר שמן ופתילה קורה לפעמים שנכבה באמצע הסעודה מאיזו סיבה, ובפרט אם ניתז מים על הפתילה לפני ההדלקה, ואם כן אין לדבר סוף. ולכן אין לחוש לזה כלל, דלא חיישינן למיעוטא דלא שכיח… ואדרבה בנרות שמן מצוי הדבר יותר, שיעלה עשן הנרות ויחשך האור או יכבה לגמרי, מה שאין כן בחשמל שאין בו כל חשש כזה, שאורו בהיר ונהיר, ומתענגים באורו יותר מכל הנרות… ומכל מקום נראה שכל שאפשר למצוא נרות שמן או שעווה עדיף יותר לצאת בהם ידי חובת הדלקת הנרות של שבת, ולברך עליהם, בלי שום פקפוק, וגם מפני שיש בהם היכר מיוחד שנעשו לכבוד שבת, ורק כשאין אפשרות כלל להשיג נרות שמן או שעווה, יכול לברך ולהדליק נרות שבת במאור החשמל.[41]

ניתן לסכם את דברי הרב יוסף כדלהלן:

• יש הטוענים ששמן ופתילה מעכבים. אבל אין זה נכון, וההוכחה לכך היא סיפורו של בתו של רבי חנינא בן דוסא, שהשתמשה בחומץ במקום שמן.
• יש הטוענים שחשמל איננו כמו אש, ולכן פסול להדלקת הנר. אבל טיעון זה איננו נכון, אלא כפי שאסור להדליק נר חשמלי בשבת משום "לא תבערו אש", יש להתיר להשתמש בו בהדלקת נרות שבת.
• יש הטוענים שיש לשלול שימוש בנר חשמלי בגלל החשש של הפסקת חשמל. טיעון זה לא מקובל, באשר היום הפסקות חשמל נדירות ביותר.
• ובכל זאת, אם יש אפשרות כזאת, יש להעדיף נרות משעווה או שמן, באשר יש בזה יותר היכר מאשר נרות חשמליים.

והרב אביעד ברטוב מסכם:

ראוי להדליק בערב שבת את התאורה החשמלית בבית לכבוד שבת קודש, ולהתכוון בברכת הדלקת הנרות שגם הדלקת החשמל היא לכבוד שבת. לא פעם, אנשים הנוסעים להתארח בשבתות נתקלים בבעיות לוגיסטיות של הדלקת נרות. במקרים אלו, חשוב לדעת כי גם הדלקת נורת להט מועילה להדלקת נרות שבת.[42]

הרי הבעיה מתעוררת בעיקר בשהייה בבתי מלון ובבתי חולים.  ההדלקה בחדרים במקומות אלו אסורה מסיבות בטיחותיות, וגם כאשר מסדרים מקום להדלקה, פעמים רבות הוא איננו בחדר האוכל או במקום הלינה אלא בלובי. בנוסף, בחדרי מלון קיימים גלאי אש ועשן, והדלקה בחדר עלולה להפעילם ולגרום לאזעקה ולבהלה גדולה. שאלה זו מתעוררת ביתר שאת בקרב השוהים בבתי מלון בחוץ לארץ, שבהם מן הסתם אין אפשרות להדליק סמוך לחדר האוכל כפי שמקובל בארץ. כדי לפתור את בעיה זו, מכון צומת יצר ערכת פמוט חשמלי דקורטיבי, הפועל על ידי סוללה, שאמור לפעול שתיים שלוש שעות.

סיכום

על פי סקר הלמ"ס מ־2009, כ־52% מהאוכלוסייה היהודית החילונית והמסורתית הבוגרת בישראל מדליקים נרות שבת. בשנת 1975 יצא הרבי מליובאוויטש ביוזמה לעידוד הדלקת נרות שבת באופן כללי, לרבות ילדות קטנות מגיל שלש כדי לחנכן במצווה (אך רק נר אחד), ואליו הצטרפו רבנים נוספים תחת הסיסמה: "כל אישה ובת – מדליקה נרות שבת". לעומת זאת, היו שהתנגדו לכך שבנות לא נשואות יברכו מחשש ברכה לבטלה ומסיבות אחרות. פעילות זו מכונה "מבצע נרות שבת קודש" והיא אחת מעשרת מבצעי חב"ד, ובמסגרתה יוצאות נשות חב"ד ביום שישי לחלוקת נרות שבת במקומות ציבוריים.

כל זה סימן לכך שמצווה זו עוצמתית, ובעלת מטען רגשי ודתי כאחד חשוב מאוד, למרות שמבחינה הלכתית היא בגדר חובה מינורית כפי שראינו.

בגמרא נאמר: "אמר רב הונא: הרגיל בנר – הויין ליה בנים תלמידי חכמים, הזהיר במזוזה – זוכה לדירה נאה, הזהיר בציצית – זוכה לטלית נאה, הזהיר בקידוש היום – זוכה וממלא גרבי יין".[43]

ונשאלת השאלה: מה יש מיוחד במצווה זו כדי לזכות באמצעותה בבנים תלמידי חכמים? לפי הרב  יעקב ריישר: "אי לא דמסתפינא הייתי אומר, דקאי הרגיל בנר כדי שבני ביתו יכולין ללמוד בלילה אצל הנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים".[44] הסבר די פשוט, אולי פשוט מדיי.

אולם ניתן לראות במאמר זה של חז"ל כוונה אחרת. המהרש"א מעיר עליו כדלהלן:

בכל אינך אמר לשון  הזהיר במזוזה בטלית בקידוש, משום דבכל הנך האיש מוזהר עליהן ביותר, מה שאין כן בנר דעיקר המצוה באשה. לא קאמר גבי איש רק הרגיל, דהיינו מרגיל את אשתו להיות רגילה בנר, ולגבי האשה הא תנן לקמן במתניתין לשון זהירות "על שלש עבירות נשים מתות בשעת לידתן, על שאינן זהירות בנדה ובחלה ובהדלקת הנר" (שבת ב ו) .

ורבי עקיבא איגר מוסיף:

מתניתין "ובהדלקת הנר". הא דלא תני סתם "ובנר" כמו דתני "ובחלה" ולא תני "ובהפרשת חלה", התנא רצה לרמז למה דאיתא בתקוני זהר שבעל הבית יתקן את הנרות ואשתו תדליק. משום הכי תני "ובהדלקת הנר", לומר דתיקון לאו עלה רמי.

בהתאם לכך, ובצירוף למה שנאמר על תרומת נרות שבת לשלום בית, הרב סיניגליה[45] מבאר מדוע הדלקת נרות שבת גורמת לכך שילדי הזוג יהיו תלמידי חכמים: "בדין הוא דיהיו להם בנים זכרים, ולא הוא לבדו כדי שיזכו שניהם לצאת מהם פרי בטנה בני תלמידי חכמים, כיון דזוכה ומזכה ושכרם אתם ושניהם שוים לטובה"[46]. במילים אחרות, מצוות הדלקת נרות מיוחדת בזה שהיא מצווה משותפת לשני בני הזוג הפועלים בהרמוניה לקיים את דבר ה', והוא המתכון המבטיח ביותר כדי שילדיהם יהיו צדיקים ותלמידי חכמים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] שבת ב ו.

[2] שבת ב ז.

[3] בבלי שבת כה ע"ב.

[4] שמואל וזאב ספראי, משנת ארץ ישראל, מסכת שבת, חלק א', ירושלים תשס"ט, עמ' 39.

[5] הלכות שבת ל א-ג,ה,ז. אבן ישראל מעיר שדברים אלה סותרים לכאורה את מה שהרמב"ם קובע  בהלכות שבת (ה א): "מדליק את הנר שזה בכלל עונג שבת", והדבר צריך עיון.

[6] תוספות שבת כה ע"ב ד"ה הדלקת נר בשבת חובה.

[7] ערוך השולחן אורח חיים רסג ב.

[8] ערוך השולחן אורח חיים רסג ח.

[9] שם ד"ה חובה.

[10] הלכות שבת ה א.

[11] שם א.

[12] שם ג.

[13] שולחן ערוך אורח חיים רסג ד.

[14] תוספות שבת כה ע"ב ד"ה חובה.

[15] רבי עקיבא איגר אורח חיים רסג ד.

[16] אורח חיים, רסג א.

[17] ראו על זה בספרו של ישראל תא-שמע, מנהג אשכנז הקדמון, ירושלים תשנ"ב, עמ' 126-128. תודתי נתונה לאלחנן בזר שהפנה אותי למקור החשוב הזה.

[18] ראבי"ה חלק א, מסכת שבת סימן קצט.

[19] בבלי שבת לג ע"ב.

[20] ספר כלבו סימן כד.

[21] שני לוחות הברית (של"ה), שבת פרק תורה אור, צ"ג.

[22] שם א.

[23] הלכות שבת ה ג.

[24] ירושלמי שבת ב ו.

[25] בראשית רבה בראשית יז ח.

[26] ערוך השולחן אורח חיים רסג ד.

[27] http://www.yeshiva.org.il/midrash/581

[28] הלכות שבת ה א.

[29] ראו בני בנימין וקובץ על יד שם.

[30] אייזיק (יצחק הירש) וייס ; 1815) גרוס-מזריץ, מורביה –1905, וינה), היסטוריון וחוקר התלמוד, מחבר "דור דור ודורשיו".

[31] דור דור ודורשיו, תרמ"ז, ח"ד, עמ' 108, מובא על ידי נפתלי וידר, עמ' ריז.

[32] רבי אפרים ברבי יעקב מבונא  (מבון, (1132 – 1197 מבעלי התוספות באשכנז. פרשן, פייטן, ופוסק.

[33] כ"י המבורג 152, 91ב. ערוגת הבושם ח"ד, עמ' 43. מובא על ידי נפתלי וידר עמ' ריח.

[34]  נפתלי וידר, התגבשות נוסח התפילה במזרח ובמערב, ירושלים תשנ"ח, כרך ראשון, עמ' 329 ואילך.

[35] שם עמ' 335-336.

[36] הלכות שבת ה א.

[37] שולחן ערוך אורח חיים רסג ה.

[38] שם רסא, משנה ברורה ס"ק כא.

[39] ערוך השולחן אורח חיים רסג יג.

[40] משפטי עוזיאל א, אורח חיים ז.

[41] שו"ת יחוה דעת ה כד.

[42] http://etzion.org.il/vbm/archive/yomyom/g/g15.php

[43] בבלי שבת כג ע"ב.

[44] דף על הדף שבת כג ע"ב.

[45] רבי יעקב שמשון שבתי סיניגליה נולד בשנת 1770. הוא שימש כאחד מרבני העיר אנקונה שבאיטליה. חיבר ספרים רבים על מסכתות שונות, וכן שו"ת מגד שמים. נפטר בשנת 1840.

[46] שבת של מי, שבת כג ע"ב.