מצוות ערבה

מובא במשנה:

מצות ערבה, כיצד? מקום היה למטה מירושלים, ונקרא מוצא. יורדים לשם, ומלקטים משם מרביות של ערבה, ובאים וזוקפים אותם בצדי המזבח, וראשיהם כפופים על גבי המזבח. תקעו והריעו ותקעו. בכל יום מקיפים את המזבח פעם אחת, ואומרים "אנא ה' הושיעה נא, אנא ה' הצליחה נא". רבי יהודה אומר "אני והו הושיעה נא". ואותו היום מקיפים את המזבח שבעה פעמים. בשעת פטירתם מה הם אומרים? "יופי לך מזבח, יופי לך מזבח". רבי אליעזר אומר "ליה ולך מזבח ליה ולך מזבח".[1]

נמצאנו למדים שהכהנים נהגו במקדש להקיף את מזבח הנחושת בבדים ארוכים של ערבה, וסובבו אותו בכל ימי חג הסוכות. בכל יום היו עושים סיבוב אחד, וביום השביעי – המכונה "הושענא רבה" – שבעה סיבובים. לא מוזכר מה החזיקו בידי הסובבים, אם בכלל. וכן לא מוזכר שום נוהג אחר. אולם בגמרא צויין נוהג נוסף, מצוות ערבה, כדלהלן:

רבי יוחנן ורבי יהושע בן לוי, חד אמר: ערבה יסוד נביאים [רש"י: תקנת נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי, שהיו ממתקני תקנות ישראל באנשי כנסת הגדולה], וחד אמר: ערבה מנהג נביאים [הנהיגו את העם, ולא תקנו להם, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה, דליכא למימר וצונו, דאפילו בכלל "לא תסור" ליתא[… אמר רבי אמי: ערבה צריכה שיעור, ואינה ניטלת אלא בפני עצמה… אמר אייבו: הוה קאימנא קמיה דרבי אלעזר בר צדוק, ואייתי ההוא גברא ערבה קמיה, שקיל, חביט חביט [לשון ניענוע] ולא בריך. קסבר: מנהג נביאים הוא. אייבו וחזקיה בני ברתיה דרב אייתו ערבה לקמיה דרב, חביט חביט ולא בריך, קא סבר: מנהג נביאים הוא.[2]

מכאן המקור למנהג – ולא יותר ממנהג – לקחת ערבה בהושענא רבה ו-"לחבוט" אותה. לפי רש"י, הכוונה היא לנענע אותה, כמו ארבעת המינים ביתר ימי החג, אולם לפי הרמב"ם משמעות המילה "חביט" היא ממש חבטה, כפי שהוא פוסק: "כיצד עושה? לוקח בד אחד או בדים הרבה חוץ מערבה שבלולב וחובט בה על הקרקע או על הכלי פעמיים או שלש בלא ברכה שדבר זה מנהג נביאים הוא"[3]. רבנו מנוח משתדל להוכיח כי הרמב"ם צודק בהבנת המילה "חביט" כחבטה ממש, על פי המשנה: "רבי יוחנן בן ברוקה אומר: חריות של דקל היו מביאין וחובטין אותן בקרקע בצדי המזבח ואותו היום נקרא יום חבוט חריות"[4]. והוא מוסיף: "זכורני שראיתי בילדותי קצת מזקני העיר הקדמונים עושים כן".[5]

הרמב"ם גם הורה, אחרי שתיאר את מה שעשו במקדש במשך החג כולו: "כבר נהגו ישראל בכל המקומות להניח תיבה באמצע בית הכנסת ומקיפים אותה בכל יום כדרך שהיו מקיפים את המזבח זכר למקדש".[6]

יוצא שלפי הרמב"ם, הושענא רבה מתאפיין בכך שנהגו ישראל לסובב את בימת בית הכנסת שבע פעמים, וכי "מנהג נביאים" הוא שלוקחים בד או בדים של ערבה וחובטים אותם על הקרקע או על כלי כלשהו.

אבל הטור מוסיף דברים רבים, כדלהלן:

ביום חמישי של חול המועד שהוא הושענא רבה נוהגים שמרבים מזמורים כמו ביום טוב, ואומר קדושה רבה במוסף, ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים לפי שבחג נדונין על המים[7], והכל הולך אחר החתום, וכל חיי אדם תלויים במים… ומקיפים שבע פעמים ומרבים תחנונים על המים ונוטלים ערבה זכר למקדש שהיו מקיפים בו ביום בערבה… ואין מברכים עליה… כתב גאון שיעור החבוט פעמיים בתפלת מוסף של יום השביעי לפי שבתפלת התמיד אנו נוטלים הלולב ובתפלת המוסף של יום ההוא אנו נוטלים הערבה בפני עצמה… וערבה זו צריכה שיעור וכמה שיעורה… אפילו עלה אחת בבד אחד… אלא שכתב רב האי שמכוער הדבר עלה אחת בבד אחד. ואינה ניטלת אלא בפני עצמו.[8]

והבית יוסף מבאר את תוקף מצוות הערבה כך:

• הלכה למשה מסיני להקיף את המזבח שבמקדש עם ערבה, ושבע פעמים בהושענא רבה גם אם הוא חל בשבת.
• אחרי חורבן הבית, חכמים תקנו ליטול את הערבה בהושענא רבה בלבד זכר למקדש. ומדוע רק ביום זה? הסיבה לזה היא ש-"לולב דאית ליה עיקר מן התורה שהרי יום ראשון הוא מן התורה אף בגבולין עבדינן ליה שבעה זכר למקדש, ערבה דלית לה עיקר מן התורה בגבולין לא עבדינן שבעה זכר למקדש". ומדוע דווקא ביום זה?

הטעם שקבעו יום שביעי לערבה יותר מיום אחר נראה שהוא מפני שאותו היום היה מיוחד במקדש משאר הימים שאם חל יום שביעי להיות בשבת היה ערבה דוחה שבת, מה שאין כן כשחל להיות בשאר הימים, מפני כך כשרצו חכמים לקבוע בגבולין יום אחד לנטילת ערבה קבעו היום המיוחד יותר לערבה שבמקדש.

ודרכי משה מציין שהמהרי"ל[9] היה נוהג ללבוש הקיט"ל כמו בראש השנה ויום הכפורים, על אף שלבש בגדי חול. והוא מוסיף שיש הנוהגים לטבול קודם עלות השחר כמו בערב יום כפור וערב ראש השנה.[10]

המחבר חוזר על דברי הטור, אמנם הרמ"א מוסיף דברים רבים:

אומרים: אין כמוך, שמע ישראל וכו', כמו ביום טוב; ואומרים קדיש שלאחר תפלת מוסף בניגון יום טוב; ואין רגילין לעשות מלאכה של חול עד אחר יציאה מבית הכנסת [משנה ברורה: ויש מסירין מעצמן אפילו הכיס של מעות]… ומרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים.[11]

וכן המשנה ברורה:

במדינתינו נהגו ללבוש בגדי שבת לבד השליח ציבור לובש הקיטל… וטוב לכתחילה שיהיה על כל פנים שלושה בדין ובשם האר"י כתבו חמישה בדין… ובשם האר"י ז"ל כתבו דדוקא על הקרקע יחבוט חמש חבטות וטוב לחבוט תחלה על הקרקע חמש חבטות ואחר כך על הכלים להסיר העלין ואין צורך להסיר כל העלין.

 

יום החתום

מתברר כי להושענא רבה משמעות נוספת, כפי שכותב הטור: "מרבים קצת בנרות כמו ביום הכיפורים לפי שבחג נדונין על המים[12], והכל הולך אחר החתום, וכל חיי אדם תלויין במים". כך שיום זה קיבל סממנים של יום כיפור, והפך להיות הזמן האחרון להתכפר לפני ה' ולזכות לחיים לפחות עד ראש השנה הבא. כך כותב גם שיירי כנסת הגדולה: "בהושענא רבה נוהגין לקרות כל הלילה מפני שהוא ליל החתום. ו… אין ראוי לאדם לשמש מיטתו בליל הושענא רבה, מפני שהוא ליל החתום".[13]

יתירה מזה: מפאת היותו יום החתום, ישנה דעה שניתן לגלות מה הוכרע בשמיים לגבי גורלו של כל אחד ואחד. כך כותב הרמב"ן על הפסוק: "אַךְ בַּה' אַל תִּמְרֹדוּ וְאַתֶּם אַל תִּירְאוּ אֶת עַם הָאָרֶץ כִּי לַחְמֵנוּ הֵם סָר צִלָּם מֵעֲלֵיהֶם וַה' אִתָּנוּ אַל תִּירָאֻם" (במדבר יד ט): "יתכן שירמוז הכתוב, למה שנודע כי בליל החותם לא יהיה צל לראש האיש אשר ימות בשנה ההיא". במה מדובר? כך מפרט אבודרהם:

יש אנשים שנוהגים גם בליל הושענא רבה שכורכים עצמם בסדין, ויוצאים למקום שמגיע אור הלבנה, ופושטים מעליהם הסדין ונשארים ערומים ופושטים איבריהם ואצבעותיהם, אם מצא צלו שם טוב הוא. ואם יחסר צל ראשו בנפשו הוא. ואם יחסר צל אחד באצבעות ידיו סימן לאחד מקרוביו. ויד ימין סימן לבניו הזכרים ויד שמאל סימן לנקבות.

אולם מקור אמונה זו לא ידוע. אבודרהם גם מציין שלא מדובר בצל רגיל – באשר לא יתכן שצילו של אדם לא יהיה שלם – אלא "הוא צל הצל הנקרא בדברי רבותינו בבואה דבבואה". ביטוי זה מופיע אמנם בדברי חז"ל[14], אלא שכוונתו איננה ברורה.

הב"ח יודע להסביר מדוע מערבים את הירח בעניין יום החתום: "מאחר שהלבנה מניע יסוד המים[15] על כן ניתן בכוחה ענין זה".[16]

במאמציו למצוא בכל זאת מקור לנוהג זה, אבודרהם מזהה דבר דומה בתלמוד, אלא שמשם עולה שיש להסתייג ממעשים האלה:

יש סעד לדברי מדאמרינן (בבלי הוריות יב ע"א) "האי מאן דבעי למיפק לאורחא ובעי למידע אי חזר לביתיה אי לא, ליקום בביתא דהברא. אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר לביתיה", ואחר כך אומר שם "ולאו מילתא היא דילמא חלשא דעתיה ומתרע מזליה". מכאן אני אומר שאין ראוי לנהוג מנהג זה.[17]

בוא נתעמק בסוגיה זו. כך מובא בגמרא:

תנו רבנן: אין מושחים את המלכים אלא על המעיין, כדי שתמשך מלכותם, שנאמר [בעניין משיכת שלמה]: "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן" (מלכים א א לג). אמר רבי אמי: האי מאן דבעי לידע אי מסיק שתיה אי לא, ניתלי [ידליק] שרגא בעשרה יומי דבין ראש השנה ליום הכפורים בביתא דלא נשיב זיקא, אי משיך נהוריה [שדולק כל זמן שהשמן בתוכו] נידע דמסיק שתיה. ומאן דבעי למיעבד בעיסקא, ובעי למידע אי מצלח אי לא מצלח, לירבי תרנגולא [על שם ההוא עיסקא], אי שמין ושפר מצלח. האי מאן דבעי למיפק [לאורחא], ובעי למידע אי חזר ואתי לביתא אי לא, ניקום בביתא דחברא, אי חזי בבואה דבבואה לידע דהדר ואתי לביתא. ולאו מלתא היא, דלמא חלשא דעתיה ומיתרע מזליה. אמר אביי, השתא דאמרת: סימנא מילתא היא, [לעולם] יהא רגיל למיחזי בריש שתא קרא ורוביא, כרתי וסילקא ותמרי.[18]

מהגמרא הנ"ל עולה ש-:

• נקיטת סימן יכולה להיות בעלת משמעות, לכן מושכים את המלך על יד מעיין, המסמלת שגשוג מלכותו. וזו הסיבה שמומלץ לערוך סימנים בראש השנה.
• ישנן דרכים לגלות מה יעלה בגורלו של אדם עד השנה הבאה, האם עסק מסוים יצליח, או אם אדם יחזור לביתו אחרי נסיעה ארוכה, אלא שסימנים האלה אינם מובהקים, ויש להימנע מנקיטתם מפני שהם אף עלולים להזיק.

ויש לדייק: הגמרא אמנם שוללת את משמעותם של סימנים אלה, אבל היא טוענת שאם הם מבשרים רעות, רעות אלה כן עלולות להתגשם, באשר כל יציאה לדרך היא מסוכנת. זו פרשנותו של רש"י, המבאר את העניין כך:

לאו מילתא היא: דזימנא דאף על גב דלית ליה בבואה דבבואה הדר אתי, ואפילו הכי לא ליעבד הכי, דדלמא לא חזי בבואה דבבואה חלשה דעתיה ומתרע מזליה ולא הדר אתי, משום דמיתרע מזליה, דאי לא הוה עביד הכי לא הוה מיתרע מזליה והדר אתי, הלכך לא ליעביד.

הסבר זה לא מובן: טוענים שסימן זה איננו מובהק, באשר קורה שאין צל למתנסה ובכל זאת הוא חזר הביתה בלי כל פגע. אולם עצם תוצאה שלילית יכולה להשפיע לרעה על מצב רוחו, ומכאן קיימת אפשרות של פגיעה בו. כביכול, החשש מהבאות כשלעצמו עלול לגרום לכך שהמתנסה ייפגע, ולא ברור מדוע.

ויש כאן בעיה נוספת: גם למי שמאמין בתוקף הסימן, יש לאסור אותו מפני שהוא בגדר ניחוש אסור מן התורה, כפי שנאמר: "לֹא תְנַחֲשׁוּ" (ויקרא יט כו). והנה המהרש"א מחדש כי מדובר אמנם בניחוש, אבל לא נאסר ניחוש אלא לרעה, אך לטובה הדבר מותר: "כל הני סימנין לטובה… אבל לרעה אין בהם שום הוראה דלרעה הוי אסור משום ניחוש". אולם הקרן אורה מקשה עליו מהנאמר בגמרא בשם רב: "כל ניחוש שאינו כאליעזר אינו ניחוש"[19]. הרי "הא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה". הרי הסימן שנקט בו אליעזר כדי למצוא שידוך הולם ליצחק היה לטובה, ולפי רב ניחוש כזה אסור מן התורה! לכן קרן אורה סבור שלא מדובר בניחוש, אלא בסימן בלבד:

נראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין, דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכי האי גוונא נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה… וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומכל מקום דברי המהרש"א נכונים דלרע אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו (בבלי סוכה לט ע"א) על ליקוי המאורות "מאותות השמים אל תחתו".

משתמע מדבריו שמצד אחד אין לראות בסימנים האלה אמצעים מובהקים לגלות את העתיד, אבל בכל זאת יש בהם כוח מסוים להשפיע או לגלות אותו. כך גם סובר המהר"ל[20], המתייחס לסימנים רבים שנקטו בהם הנביאים:

• הנביא ירמיה הורה למזכירו ברוך להשליך את ספרו בנחל כסימן לשקיעת מלכות בבל: "וְהָיָה כְּכַלֹּתְךָ לִקְרֹא אֶת הַסֵּפֶר הַזֶּה תִּקְשֹׁר עָלָיו אֶבֶן וְהִשְׁלַכְתּוֹ אֶל תּוֹךְ פְּרָת. וְאָמַרְתָּ כָּכָה תִּשְׁקַע בָּבֶל וְלֹא תָקוּם מִפְּנֵי הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵבִיא עָלֶיהָ וְיָעֵפוּ" (ירמיהו נא סג-סד).
• הנביא אלישע הורה למלך יואש להכות מספר פעמים על הרצפה כסימן לתבוסת מלכות ארם, ואף נזף בו כאשר הוא הסתפק בשלוש פעמים, כפי שסופר:

וֶאֱלִישָׁע חָלָה אֶת חָלְיוֹ אֲשֶׁר יָמוּת בּוֹ וַיֵּרֶד אֵלָיו יוֹאָשׁ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיֵּבְךְּ עַל פָּנָיו וַיֹּאמַר אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו. וַיֹּאמֶר לוֹ אֱלִישָׁע קַח קֶשֶׁת וְחִצִּים וַיִּקַּח אֵלָיו קֶשֶׁת וְחִצִּים.  וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַרְכֵּב יָדְךָ עַל הַקֶּשֶׁת וַיַּרְכֵּב יָדוֹ וַיָּשֶׂם אֱלִישָׁע יָדָיו עַל יְדֵי הַמֶּלֶךְ.  וַיֹּאמֶר פְּתַח הַחַלּוֹן קֵדְמָה וַיִּפְתָּח וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע יְרֵה וַיּוֹרה וַיֹּאמֶר חֵץ תְּשׁוּעָה לַה' וְחֵץ תְּשׁוּעָה בַאֲרָם וְהִכִּיתָ אֶת אֲרָם בַּאֲפֵק עַד כַּלֵּה. וַיֹּאמֶר קַח הַחִצִּים וַיִּקָּח וַיֹּאמֶר לְמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הַךְ אַרְצָה וַיַּךְ שָׁלֹשׁ פְּעָמִים וַיַּעֲמֹד. וַיִּקְצֹף עָלָיו אִישׁ הָאֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לְהַכּוֹת חָמֵשׁ אוֹ שֵׁשׁ פְּעָמִים אָז הִכִּיתָ אֶת אֲרָם עַד כַּלֵּה וְעַתָּה שָׁלֹשׁ פְּעָמִים תַּכֶּה אֶת אֲרָם (מלכים ב יג יד-יט).

אלא שניתן לטעון שהסימן של ירמיהו היה סימן בעלמא, בלי כל גילוי של העתיד או השפעה עליו. ממה שמסופר על אלישע עולה אמנם שהסימן שנקט בו המלך השפיע על העתיד, אולם המקרא גדוש בסיפורי ניסים של אלישע, ולא ניתן להסיק ממעשיו על המציאות בימי חז"ל או בימינו.

המהר"ל גם מתבסס על דעת הרמב"ן בעניין "מעשה אבות סימן לבנים", שהוא כלל הקובע שכל מה שאירע לאבות הוא פרפיגורציה של מה שיארע לבני ישראל בהמשך:

בכל הפרשיות הבאות בענין אברהם יצחק ויעקב… ואמרו (תנחומא ט) כל מה שאירע לאבות סימן לבנים, ולכן יאריכו הכתובים בספור המסעות וחפירת הבארות ושאר המקרים, ויחשוב החושב בהם כאלו הם דברים מיותרים אין בהם תועלת, וכולם באים ללמד על העתיד, כי כאשר יבוא המקרה לנביא משלשת האבות יתבונן ממנו הדבר הנגזר לבא לזרעו. ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון, תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים.[21]

בסופו של דבר, נוהג זה – תוך הסתייגות – מצא את מקומו בהלכה הפסוקה, בדברי הרמ"א הבאים:

כתבו הראשונים שיש סימן בצל הלבנה בליל הושענא רבה מה שיקרה לו או לקרוביו באותה השנה; ויש מי שכתב שאין לדקדק בזה, כדי שלא ליתרע מזליה, גם כי רבים אינם מבינים הענין על בוריו; ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות.[22]

שיירי כנסת הגדולה מסביר את התועלת של מנהג זה, אלא שגם הוא מסתייג ממנו:

טעם העושים כן, לעורר עצמם בתשובה ובתחנונים צום ובכי, אולי יבטלו הגזירה. ונראה דשב ואל תעשה עדיף טפי… שמא יראה שלא ימות בשנה ההיא, ורע לבבו וישכח את ה'… ויותר טוב להיות תמים ולא לחקור עתידות.[23]

ובסופו של דבר, נמצא בספר חסידים הרבה יותר:

ויש לילה שהנפשות יוצאות מן הקברות כגון בליל הושענא רבא יוצאות ומתפללות. וכבר הלכו שנים והחביאו עצמם בבית הקברות ושמעו שאחת קראה לחברתה נצא ונתפלל יחדיו יצאו כל הנפשות והתפללו ובקשו רחמים כדי שלא יגזר מיתה על החיים, גם אותם שימותו שישובו מדרכם הרעה ובחולי קל ימותו ועל כל ענין של חיים ושל מתים ושל עצמן למהר לסור דין מעליהם ומעל אחרים והגידו לקהלם, שנה אחרת בליל הושענא רבה הלכו שנים אחרים ויצאה מן הקברות רק בתולה אחת שמתה קודם שבת אמרו תצאי אמרה איני יכולה מפני כי אבי היה עשיר וירד מנכסיו וקברה בלא בגד. ושמעו שמקצת הנשמות אמרו לא נקבץ יחדיו כי כבר שנים גילו עלינו לרבים אלא כל אחד ואחד יתפלל בקברו שלא ישמעו החיים ויגידו לעם. וכעסו על האב ולקחו בגדים והלבישו לאותה בתולה. ואם התכריכין בלו אין זה מונע הנשמה שהרי הגוף כלה והנשמה בתוך העצמות של מת חונה אף על כל מה שיוצא מן הגוף המת שהרי מעלה בזכורו מביא הרוח על ידי עפר שבולע מן המת. אחד לא ראה בליל הושענא רבה צל ראשו והתענה הוא ואוהביו הרבה צומות ונתן צדקה הרבה וחי כמה שנים אחרי כן כדכתיב (משלי יא ד) וצדקה תציל ממות.[24]

 

אבל לא כולם חושבים כך: המאירי – שכידוע היה רמב"מיסט מובהק – שולל מכל וכול את המשמעות של הסימנים האלה, ואינו רואה בהם אלא אמצעי לתקן את מעשיו:

הרבה דברים הותרו לפעמים שהם דומים לנחש, ולא מדרך נחש חלילה, אלא דרך סימן לעורר בו לבבו להנהגה טובה. והוא שאמרו ליתן על שלחנו בליל ראש השנה קרכס"ת קרא רוביא כרתי סלקא תמרי, שהם עניינם מהם שגדלים מהר ומהם שגדלתם עולה הרבה. וכדי שלא ליכשל בהם לעשות דרך נחש תקנו לומר עליהם דברים המעוררים לתשובה… וידוע שכל זה אינו אלא הערה שאין הדבר תלוי באמירה לבד רק בתשובה ומעשים טובים, אבל הדברים שנעשים בדרך נחש חלילה אין פקפוק באיסורם, והוא שאמר הנה על קצת בני אדם שכשמתחילין בסחורה מגדלין תרנגול על שם אותה סחורה, ואם הוא נעשה יפה בוטחים על הצלחתם ושאר דברים הדומים לאלו שהוזכרו, הנה אמר על כלם "ולאו מילתא היא", כלומר ואין ראוי לבטוח על אלו ההבלים ועשייתם אסורה… והבוטח בה' חסד יסובבנו.[25]

המאירי סבור שהאמירה החז"לית "לאו מילתא היא" באה לשלול לחלוטין מעשים אלה, ולדעתו שלילה זו מתייחסת לכולם, ולא רק לניסיון הבבואה כדעת רש"י ואחרים.

 

לפנינו שתי סקולות: אחת – הדומיננטית והתואמת השקפת חז"ל – גורסת שיש ממש בסימנים האלה, והיא חייבת לעשות מאמצים רבים ופתטיים כדי שלא להיכשל באיסור ניחוש. מצד שני ישנה גישה רציונאלית יותר, שלא רואה בסימנים האלה אלא אמצעי מוחשי לחזור בתשובה, באשר הדבר ברור שאין בהם כל משמעות ממשית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] סוכה ד ה.

[2] בבלי סוכה מד ע"א-ע"ב.

[3] הלכות שופר וסוכה ולולב ז כב.

[4] סוכה ד ו.

[5] רבינו מנוח הלכות שופר וסוכה ולולב ז כב.

[6] הלכות שופר וסוכה ולולב ז כ-כג.

[7] על פי בבלי ראש השנה טז ע"א.

[8] טור אורח חיים תרסד.

[9] סדר תפלות חג הסוכות סימן ה עמ' שפב.

[10] דרכי משה הקצר אורח חיים תרסד ב.

[11] שולחן ערוך אורח חיים הלכות לולב סימן תרסד.

[12] על פי בבלי ראש השנה טז ע"א.

[13] שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים תרסד.

[14] למשל בבלי יבמות קכב ע"א.

[15] כך חשבו הקדמונים, מפני ששמו לב לקשר בין מופע הירח לתופעת הגאות. ראו על כך למשל במורה הנבוכים ב י.

[16] ב"ח אורח חיים סימן תרסד א.

[17] ספר אבודרהם סדר תפלת סוכות.

[18] בבלי הוריות יב ע"א.

[19] בבלי חולין צה ע"ב.

[20] ספר באר הגולה באר השני ז.

[21] רמב"ן בראשית יב ו.

[22] שולחן ערוך תרסד א הגה.

[23] שיירי כנסת הגדולה הגהות טור אורח חיים סימן תרסד ב.

[24] ספר חסידים (מרגליות) סימן תנב.

[25] בית הבחירה הוריות יב ע"א.