הידע המדעי של המאה ה-21 לא היה ברשות חז"ל

 

דעה רווחת בקרב חוגים דתיים מסוימים היא שאין למדענים מונופול על גילויי המדע, אלא שגם תלמידי חכמים ידעו אותם ­ לפחות חלק מהם ­­– וזאת זמן רב לפני שנודעו על ידי הקהילייה המדעית. טענה מעין זו נובעת מרצון להציג את חכמי התורה הגדולים כמושלמים מכל הבחינות, וגם להוכיח כי הן התורה והן דברי חז"ל מקורם מה', כאשר חכמי התורה השיגו מידע זה על ידי התגלות ישירה או באמצעות רוח הקודש שהם נהנים ממנה בכל מקרה.

לדעתי, טענה זו איננה נכונה, וזאת מכמה סיבות:

• יש לפקפק בטענה לפיה תלמיד חכם זוכה במקורות טרנסצנדנטיים אחרי היעלמותה של הנבואה בישראל בזמן חורבן בית ראשון.[1]
• גם אם ייתכן שתלמיד חכם זוכה ברוח הקודש, אין כל סיבה שהקב"ה "יטרח" כביכול להודיע לו חוקים מדעיים שאינם שייכים למישור התורני שבו הוא עוסק.
• ההוכחות המובאות לביסוס טענות אלו מוטעות ברובן.
• גישה זאת היא גם מוטעית מבחינה תיאולוגית: הרי המדען הדתי משוכנע כי על האדם מוטל לשפר את מצבו החומרי על ידי כוחות אנושיים, בלי כל התערבות מצד הקב"ה, והתפתחות המדע מהווה חלק ממאמץ זה.
• עובדה היא שחז"ל טעו בנושאים מדעיים מסוימים בגלל שהם קיבלו את ממצאי המדע שלהם מהמדענים שחיו בתקופתם.

לבירור העניין, ניקח מאמר פרדיגמטי שנכתב על ידי הרב זמיר כהן,[2] המצדד בטענה זו שגדולי ישראל ידעו ממצאי מדע רבים לפני שהמדענים גילו אותם, ונוכיח באופן ספציפי שאין כל אמת בטענה. נביא את דבריו – בקצרה – באותיות נטויות, ונוסיף אחרי כל טענה מדוע לדעתנו הדבר אינו נכון.[3]

 

אורך החודש הסינודי

חז"ל ידעו על פי המסורת את אורכו המדויק של חודש הלבנה, שהוא לדבריהם עשרים ותשעה יום ומחצה, שתים עשרה שעות, ושני שלישי שעה, ושבעים ושלשה חלקים,[4] זאת אומרת 29.53059 יום. ואילו המדע האסטרונומי הגיע למספר מאוד קרוב למספר הנ"ל רק במאה העשרים ואחד. זו הוכחה שמספר זה נמסר לנו מאת ה', כמו יתר התורה.

 

לדעתי, יש קודם כול להבחין בין התורה שבכתב לבין חז"ל המפרשים אותה: הרי מספר זה, שהרב כהן כל כך מתפלא עליו, איננו כתוב בתורה, אלא מופיע אך ורק בתלמוד שעריכתו הסתיימה במאה השישית לספירה. בתורה אין כל אזכור מפורש של ניהול הלוח העברי.

הרב כהן טוען כי המדענים הגיעו לדיוק זה רק במאה העשרים ואחת. טענה זו איננה נכונה: מספר זה כבר מופיע בכתבי האסטרונומים הבבליים לפחות שלוש מאות שנה לפני הספירה. הוא אומץ על ידי האסטרונום היווני היפרקוס כמאתיים שנה לפני הספירה, והועתק בספר הנודע "אלמגסטי" שנכתב על ידי האסטרונום פטולמאוס במאה השנייה אחרי הספירה.[5]

יתירה מזו: מספר זה אינו נכון, וגם לא יכול להיות נכון. ראשית כול, הוא רק ממוצע לטווח ארוך של מה שמכונה באסטרונומיה ה"חודש הסינודי" (synodic month), שלמעשה נע בין 29.18 ל-29.93 יום, כך שלמעשה אין רבן גמליאל יכול להסתמך על ממוצע כדי להוכיח שהירח טרם התגלה. והוא אינו יכול להיות נכון, בגלל שהשימוש בשיטת החלקים (שעה אחת=1080 חלקים) מגביל את הדיוק ל-3.33 שניות! למעשה, לפי מה שידוע היום, ישנה טעות של 0.6 שניות במספר זה, שבבוא הימים לא תהיה זניחה יותר.

כמה כוכבים יש במערכת "כימה"?

בצביר הכוכבים הנקרא "כימה" (פליאדות), והמרוחק מאתנו בכשלש מאות שנות אור, העין מבחינה בששה כוכבים. העין החדה ביותר יכולה להבחין בתנאי ראות תקינים בכוכב שביעי ושמיני. ואכן כך סברו האסטרונומים במשך דורות רבים כי "כימה" מכילה שמונה כוכבים בלבד. אולם, לאחר המצאת הטלסקופ התברר כי מלבד השמונה הנ"ל, "כימה" מכילה למעלה ממאה כוכבים. והנה מובא בגמרא: "מאי כימה? אמר שמואל כמאה כוכבי" (בבלי ברכות נח ע"ב). ורש"י מוסיף כי כוונת השאלה "מאי כימה" על "כוחה של כימה", כלומר הכוכבים המרכזיים שלה אבל יש אף יותר ממאה. מכאן ראייה שמקור התורה הוא מאת ה'.

 

ברצוני להראות שהדברים אינם כל כך נפלאים. ניתן לטעון את הדברים הבאים:

• המערכת "כימה" מופיעה שלוש פעמים בתנ"ך,[6] וכן כאמור בתלמוד, אבל לא ברור ממתי זיהו אותה עם המערכת הנודעת "פליאדות". כך שאין כל הוכחה שהאמורא שמואל התכוון דווקא אליה.[7]
• "ידיעה" זו של שמואל מניחה כי חז"ל קיבלו ממקורות טרנסצנדנטיים מידע מדויק להפליא במדעי הטבע. טענה זו איננה מסתדרת עם העובדה כי רבות מאוד מקביעות חז"ל בנושאים אסטרונומיים ואחרים אינן מדויקות.[8] יתירה מזו: מן התלמוד עצמו משתמע שמקור המידע החז"לי לא היה טרנסצנדנטי, כדלהלן:

תנו רבנן… חכמי ישראל אומרים: ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למעלה מן הרקיע. וחכמי אומות העולם אומרים: ביום, חמה מהלכת למטה מן הרקיע, ובלילה למטה מן הקרקע. אמר רבי: ונראין דבריהן מדברינו, שביום מעינות צוננין ובלילה רותחין.[9]

רבי יכול להודות שחכמי האומות צודקים כנגד חכמי ישראל רק אם מקור המידע של חכמי ישראל אינו מאת ה'.

• אם ב"פליאדות" עסקינן, ידוע היום שיש הרבה יותר ממאה כוכבים במערכת זו, כך שטענת שמואל איננה נכונה. הרב כהן הרגיש בקושי זה, ומשתדל להראות שמדברי רש"י משתמע שלא מדובר אלא ב"כוכבים מרכזיים". לעניות דעתי, אין ניסיון זה משכנע.

 

צורת העולם

העמים הקדמונים היו סבורים שהעולם הוא משטח רחב ורק בתקופה מאוחרת יותר החלו לטעון חלק מחכמי יון, שהעולם כדורי. והנה בזוהר הקדוש (ויקרא דף י א) אשר נכתב לפני כאלפיים שנה נכתבו הדברים הבאים, כאשר הזוהר אומר שהדברים מצוטטים מספר אשר נכתב עוד קודם לכן על ידי רב המנונא סבא (הדברים מובאים בתרגום לעברית):

כל הישוב – כלומר, העולם והאנושות שעליו – מתגלגל בעיגול ככדור, אלה – כלומר, חלקם – מתגוררים למטה, בתחתית הכדור, ואלה למעלה. וכל אלה הבריות – המתגוררים בחלקים השונים של הכדור – שונים בחזותם, בצבעם,  בקלסתר פניהם, וכדו', מחמת שינוי מזג האויר, כפי מזג האויר של כל מקום ומקום. אולם עומדים הם כשאר בני אדם, ועל כן יש מקום בעולם, כאשר אור לאֵלֶּה, חושך לאלה. לאלה יום, ולאלה לילה, ויש מקום בעולם שמואר תמיד ולא יימצא בו לילה אלא זמן מועט.

בקטע זה של הזוהר הקדוש נכללות מספר ידיעות:

• העולם בצורת כדור.
• בכל זאת, לא רק בחציו העליון מתגוררים בני אדם, אלא גם בחציו התחתון.
• על אף הדמיון והשוויון בצורת בני האדם ובמצבם שבשני חלקי הכדור, חזות פניהם, צבעם, וכדו' שונים ממקום למקום, כתוצאה מהבדלי מזג האוויר שבין המקומות.
• בחלק מן העולם, כאשר לאלה יום לאלה לילה, וכשלאלה לילה לאלה יום.
• יש מקום בעולם שמואר תקופה ארוכה וחשוך זמן קצר.

זו הוכחה שהתורה מן השמים.

 

שוב, לא מדובר בתורה אלא בדברי הזוהר. אולם:

• פרופ' גרשם שלום כבר הוכיח כי ספר הזוהר, על כל חלקיו, נכתב בידי רבי משה די לאון למעט חלקי ה"רעיא מהימנא" ו"תיקוני זוהר" המאוחרים יותר, שנכתבו להערכתו במאה ה-14. בעקבותיו הלכו רוב חוקרי הקבלה.[10]
• כבר בעת העתיקה גילו מלומדים יוונים – פיתגורס (בקירוב 582­-496 לפנה"ס), אפלטון (427­-347 לפנה"ס) ואריסטו (384­-322 לפנה"ס) – כי הארץ היא כדור עגול, ודעה זו הייתה מקובלת גם בתקופתם.[11] כך שגם אם נקבל כי הדעה המובאת בזוהר בשם רב המנונא סבא (אמורא בדור השני והשלישי) היא אותנטית, היא בכל מקרה מגיעה זמן רב אחרי היוונים. אם כן, מה ההוכחה?

 

נרתיק השמש

במדרש בראשית נאמר: "גלגל חמה יש לו נרתיק", על פי הפסוק "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" (תהילים יט ה). מדברי המדרש משתמע כי אלמלא ה"נרתיק" של השמש היו יושבי כדור הארץ ניזוקים בצורה חמורה ביותר. ברם, קשה לקבל את הדברים, שהרי השמש גלויה לעין כל, ואין עליה שום סימן של מעטפה או נרתיק. אולם, על פי המדע המודרני,

מרכז השמש הוא "כור גרעיני" המשחרר כמויות חום אדירות המוצאות דרכן אט אט החוצה. עוצמת הקרינה הולכת ופוחתת לאורך הדרך החוצה עד שהיא מגיעה לשכבות החיצוניות של פני השמש הנמצאות בטמפרטורה של 6000 מעלות חום. הטמפרטורות הגבוהות האלו בתוך השמש גורמות לכך שהגזים שם גועשים בממדים אדירים ואף יוצרים גלים מתפרצים ההולמים בכוחות אדירים בשכבות הגזים החיצוניות של השמש. שכבות אלו סופגות את קרינת החום עצמה הבוקעת מתוך השמש, וכן בולמות את הזעזועים שגלים אלה מכים בה.[12]

 שכבות חיצוניות אלו אנו קוראים בשם "הנרתיק".

 

ידוע היום שאמנם לכדור השמש יש שבע שכבות שונות,[13] אבל קשה לכנות אחת מהן בשם "נרתיק". על פי פשוטם של הדברים, נראה כי חז"ל התכוונו להבדל שבין שמש חורפית לשמש יוקדת, כפי שמתבטא רש"י בהתחלת פרשת וירא: "כחום היום – הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים" (בראשית יח, א). אם הרב כהן מתכוון לטעון שדברי המדרש הם תיאור מדעי, יהיה עליו להסביר את מה שנאמר באותו מקור:

גלגל חמה יש לו נרתיק, שנאמר "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם אֹהֶל בָּהֶם" (תהלים יט, ה), ובריכה של מים לפניו. בשעה שהוא יוצא, הקב"ה מתיש כוחו במים שלא יצא וישרוף את העולם, אבל לעתיד לבוא הקב"ה מערטלו מנרתיקו ומלהט בו את הרשעים, שנאמר "וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא" (מלאכי ג, יט).[14]

אם כן, היכן ברכת המים המקררת את השמש?

 

יש חיים אחרי המוות

רופאים ופסיכיאטרים שחקרו חולים שנחשבו מבחינה רפואית למתים, וחזרו אחר-כך לחיים,  מצאו קווים משותפים בסיפוריהם המעידים כי יש חיים אחרי המוות. הם גילו חמש עובדות, שכולן כבר ידועות לנו מדברי חז"ל, כדלהלן:

• קיימת אפשרות של חזרה לחיים לאחר מוות קליני.

במסכת שמחות (תחילת פרק ח)  נאמר: "יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים עד שלשה ימים. מעשה שפקדו אחד וחי עשרים וחמש שנים, ואחר כך מת". כלומר, עד שלשה ימים מהקבורה יש לצאת לבית הקברות ולבדוק אם הנקבר לא שב לחיים, מכיוון שעד שלשה ימים קיימת אפשרות של חזרה לחיים. ובתלמוד (בבא בתרא י ע"ב)  מסופר על רב יוסף בנו של רב יהושע שנפטר ושב לחיים.

• הנפטרים רואים לאחר מותם אור גדול וחזק אשר הוא "מציאות של מישהו" השופע אהבה ללא קץ. הוא מדבר עמהם בדרך של העברת מחשבות.

בזוהר (בראשית ריח)  נאמר (בתרגום לעברית): "בשעה שנשלמו ימיו של האדם לצאת מן העולם, ניתנת רשות לאדם לראות מה שלא היה לו רשות לראות". ידוע שגילויים עליונים משולים לאור.

 ג. הנפטרים רואים את חייהם עוברים לפניהם בשברירי בזק, אך בסדר כרונולוגי, במהירות       מופלאה.

 לפני אלפי שנים כתבו חז"ל משפט חד זה: "כשאדם נפטר מן העולם באים כל מעשיו ונפרטים לפניו" (ספרי האזינו).

• קרובים וידידים אשר נפטרו קודם לכן, יוצאים לקראת הנפטר.

בזוהר, בהמשך הציטוט המובא לעיל, נאמר כך (בתרגום לעברית): "אביו וקרוביו נמצאים שם עמו, והוא רואה אותם, ומתוודע אליהם, והם הולכים ומלווים את נשמתו עד המקום אשר בו היא תשכון".

• המתים מסוגלים לדעת את כל הנעשה מסביב לגוף הגשמי המונח למטה.

חז"ל מציינים בדבריהם את משך הזמן שבו הנפש שוהה בסביבת הגוף. וכך נאמר בתלמוד ירושלמי (יבמות טז, ג): "כל שלשה ימים אחרי הפטירה, הנפש טסה על הגוף". ועוד נאמר בתלמוד (שבת קנב ע"ב): "כל שאומרים בפני המת, יודע". וראה עוד בתלמוד (ברכות יח ע"ב) אודות נשמות המשוחחות ביניהן לאחר המוות. ובמסכת בבא מציעא (פד ע"ב)  מסופר שרבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי היה משיב לשאלות לאחר פטירתו. ובמועד קטן (כה ע"א) שיחת יהודה וחזקיה בני רבי חייא בקברם. ובכתובות (קג ע"א) אודות רבי יהודה הנשיא שהיה מגיע לביתו לאחר פטירתו בכל ערב שבת. ובתענית (כג ע"ב) אודות גדול בתורה שלאחר פטירתו סייע לבנו. ובשבת (קנב ע"ב) רב אחאי גער מתוך קברו בחופרים. ובברכות (יח ע"ב) זעירי מבקש פקדונו מאישה שנפטרה אשר גילתה לו את המקום שהחביאה ובישרה על פלונית העתידה להגיע למחרת לבית הקברות, כי תפטר. וראה עוד שם אודות שיחת שמואל עם המתים.

 

לא ברור לי מה רוצה להוכיח הרב כהן: חז"ל ודאי ידעו את מה שאנשי מדע בפרט וכל האנשים בכלל ידעו בכל הזמנים, שקורה שאיש שנחשב כמת חזר לחיים. במקרה שכזה ייתכן מאוד שיזכור את החלומות שחלם כאשר היה בלי הכרה. אין כל קשר בין עובדות אלה למה שמסופר בתלמוד ובזוהר על נשמות שפעלו עלי אדמות זמן רב אחרי שבעליהן נפטרו. לכל הסיפורים אלה אין כל תוקף מדעי.

האם העובר שומע קולות מן החוץ?

מובא במשנה: "עוברה שהריחה, מאכילין אותה עד שתשיב נפשה" (יומא ח, ה). ופירש רש"י: "העובר מריח ריח תבשיל, והוא מתאווה לו. ואם אינה אוכלת, שניהם מסוכנים". כלומר, כאשר אישה הרה מריחה תבשיל והיא מרגישה צורך לאכול ממנו, לא היא זו שמתאווה, אלא העובר קלט את הריח באמצעותה והוא מתאווה. ואם תמנע עצמה מן האכילה, חייו וחייה בסכנה. בתלמוד הערוך על אותה משנה (יומא פב ע"ב)  מסופר (מתורגם מארמית):

מעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים. באו לפני רבי יהודה הנשיא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם, לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, ופסק העובר מתאוותו, ונרגעה האישה. קרא רבי יהודה הנשיא על אותו עובר את הפסוק: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך". ובאמת יצא ממנה רבי יוחנן. ומעשה במעוברת שהריחה ביום הכיפורים ובאו לפני רבי חנינא ושאלוהו כיצד לנהוג. אמר להם, לכו ותלחשו באוזנה שיום הכיפורים הוא. לחשו לה ולא נרגעה, והאכילוה. קרא רבי חנינא על אותו עובר את הפסוק: "זורו רשעים מרחם". יצא ממנה שבתאי אוצר הפירות  –לשם הפקעת המחיר.

והנה, בדורנו זה, עם התקדמות המחקר, נודע כי העובר הוא אדם המסוגל לקלוט רשמים וגירויים מן החוץ, ואפילו לזוכרם, כפי שכתוב בספרו של סוזאן שיפלביין "גוף האדם – המכונה שלא תיאמן" (עמ' 39 ועמ' 52).

ומתוך כך אף נבין מעתה את המבואר במדרש (מדרש רבה תולדות סג ו)  על הפסוק האמור ברבקה בהיות יעקב ועשיו עובָּרים ברחמה: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ. וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי? וַתֵּלֵךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'" (בראשית כה, כב). וכך לשון המדרש: "בשעה שהייתה עומדת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב מפרכס לצאת… ובשעה שהייתה עוברת על בתי עבודת כוכבים עשיו מפרכס לצאת".

 

להלן ציטוט מדויק מן הספר "גוף האדם – המכונה שלא תיאמן":

וולד בן עשרים וארבעה שבועות מפגין התפתחות עצבית מעניינת ביותר. הוא מניע את עיניו במהירות במשך חלק ניכר מזמן השינה שלו, בדומה לילדים ובוגרים בעת חלום… [העובר] כבר מסוגל לחלום בעולם בלא שותפים ובלא מראות. אבל אין ספק שהוולדות שומעים קולות, המועברים אליהם דרך דופן הבטן של האם. ולדות בגיל זה מגיבים, ככל הנראה, למוסיקה – הם ממצמצים בעיניהם ונעים, כאילו רקדו על-פי קצב מוכתב.[15]

תינוק יילוד מפגין התנהגות מדהימה למדי. הוא פונה לעבר קולה של אמו. נראה שהוא צופן בקרבו זיכרון של קולות תוך-רחמיים, כמו פעימות ליבה של האם. האזנה לפעימות לב מוקלטות גורמת לו לבכות פחות ומזרזת את עלייתו במשקל. תינוק מזהה, כמדומה, מוסיקה שאמו הרבתה להאזין לה בעת ההריון. רבים מבינינו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם בעת הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה, המתחילה ממש ברגע העיבור.[16]

כך שאין רמז במקור המובא שהיילודים יהיו מסוגלים להריח ריחות, וברור שלא ייתכן שיבינו מה זה יום כיפור או כל דרישה תיאולוגית או מוסרית אחרת. אם כן, מה הוכיח הרב כהן?

 

הכרת השלבים הפיזיולוגיים של המחזור החודשי

בעניין "טהרת המשפחה", לאחר שהתברר לאשה על ידי בדיקת עצמה, כי היא כבר נקיה לחלוטין, סופרת האישה שבעה ימים נקיים אשר בסופם היא טובלת במקווה. מעת הוסת ועד לאחר הטבילה במקווה אסורים בני הזוג במגע פיזי ביניהם. מתברר כי דינים אלה תואמים ממצאים פיזיולוגיים שנודעו רק לאחרונה, כפי שכותב ד"ר אלי שוסהיים, במאמרו "בריאות ואושר בחיי הנישואין":

מבחינה כרונולוגית קיימת התאמה מדויקת להפליא בין המסורת היהודית לבין מדע הרפואה בנוגע לשלושת השלבים או התקופות המחלקים מבחינה פיזיולוגית את המחזור החודשי של האישה… בשלב הראשון– מתפרק ומתפורר הקרום הרירי המצפה את פנים הרחם וגורם לדימום. בשלב השני – הרחם בונה מחדש את הקרום שנהרס, לשם הכשרתו לקבלת והזנת העובר המתפתח.

 והנה, באמצעות כלים מדעיים חדישים התגלה כי משך היווצרות הקרום החדש הוא שבעה ימים מעת תום ההפרשה הדמית. אנשי המחקר נדהמו לגלות כי בתורה (ויקרא טו, כה-כח) נאמר שלאחר תום ההפרשה הדמית, יש להמתין שבעה ימים נקיים מדם, ורק אז רשאית האישה לטבול במקווה ובני הזוג שבים להיתרם.

עבור היודעים ומאמינים באמונה שלימה שלא גורם אנושי כתב את התורה, אין בדברים אלה שום פלא או חידוש. שהרי בורא העולם הוא הוא כותב התורה, ומי כבורא יודע ומכיר את פרטי ומסתרי בריאתו? התברר עוד כי כל עוד לא הסתיימה בניית הקרום, מצוי פנים הרחם במצב דומה לספוג העלול לשאוב לתוכו חיידקים המגיעים מן החוץ, ולשמש מרבץ נח להתרבות ולהתפתחות מושבות חיידקים מחוללי מחלות איומות. על ידי הפרישה בימים אלו, נחסך סיכון נורא זה.  

 

בא נעשה סדר בדברים. בתורה נאמר:

וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ…  וְאִשָּׁה כִּי יָזוּב זוֹב דָּמָהּ יָמִים רַבִּים בְּלֹא עֶת נִדָּתָהּ אוֹ כִי תָזוּב עַל נִדָּתָהּ כָּל יְמֵי זוֹב טֻמְאָתָהּ כִּימֵי נִדָּתָהּ תִּהְיֶה טְמֵאָה הִוא… וְאִם טָהֲרָה מִזּוֹבָהּ וְסָפְרָה לָּהּ שִׁבְעַת יָמִים וְאַחַר תִּטְהָר (ויקרא טו).

כך שספירת שבעה נקיים היא דין בזבה ולא בנידה. אלא שעל פי מסורת המובאת בתלמוד: "בנות ישראל החמירו על עצמן, שאפילו רואות טיפת דם כחרדל, יושבות עליה שבעה נקיים [רש"י: והתורה לא הצריכה שבעה נקיים אלא לזבה, שנאמר ואם טהרה מזובה, ואין זבה אלא הרואה שלושה ימים רצופים בתוך אחד עשר יום שבין נדה לנדה]".[17] חומרה זאת באה כדי לפטור את הנשים מלהבחין בין נדה לזבה, ובין ראיית יום אחד בלבד לראיית ימים רבים. אם יש אמת בדברי הרב כהן, היה על התורה לקבוע דין זבה על כל דימום. והנה לפי התורה דין נדה הוא שהאישה מותרת לבעלה מיד בסוף שבעת ימי המחזור: "וְאִשָּׁה כִּי תִהְיֶה זָבָה דָּם יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ שִׁבְעַת יָמִים תִּהְיֶה בְנִדָּתָהּ וְכָל הַנֹּגֵעַ בָּהּ יִטְמָא עַד הָעָרֶב" (ויקרא טו, יט), כאשר מתוכו חמישה-שישה ימים היא מדממת. יוצא שהאישה מותרת לבעלה יום אחד אחרי סוף הדימום ולא שבעה כטענת הרב כהן.

 

שליטה בידיעה ובהכרה של כל הבהמות והחיות בעולם

"כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ. אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס… וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס… וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה… וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר" (ויקרא יא).

כלומר, המבקש לאכול מן הבהמות או החיות אשר ביבשה, עליו לבדוק אם בבהמה או בחיה זו נמצאים שני סימני הטהרה: א. הפרסת פרסה. ב. העלאת גרה. והנה בפסוקים הנ"ל מגלה התורה חוק טבע: מבין כל אלפי סוגי וזני הבהמות והחיות שבעולם ישנם רק ארבעה בעלי חיים אשר העלאת הגרה והפרסת הפרסה אינם קשורים זה לזה. כלומר שהם מעלי גרה ולא מפריסי פרסה, או מפריסי פרסה ולא מעלי גרה.  כותב התורה מתחייב לדורות עולם שכל בעל חיים אשר יגיע לידינו, אם אינו אחד מארבעת בעלי החיים הנ"ל, ומצאנו בו סימן טהרה אחד, אזי בהכרח יימצא בו סימן הטהרה הנוסף. מאז מתן תורה התגלו כל או לפחות כמעט כל הבהמות והחיות היבשתיות. ובכל אלו לא נמצא בעל חיים אחד אשר הוא מעלה גרה בלבד או מפריס פרסה בלבד – מלבד אותם אשר ציינה התורה.

 

מדובר כאן בדין מפורש בתורה, אלא שאין התורה – על פי פשוטו של מקרא – מתחייבת שלא קיימים בעלי חיים נוספים שחסר בהם סימן טהרה אחד בלבד. היא רק מציינת את שמותיהם של בעלי חיים המוכרים היטב הנכנסים בקטגוריה זו. הכלל המובא על ידי הרב כהן נאמר על ידי חז"ל:

תני דבי רבי ישמעאל: "ואת הגמל כי מעלה גרה הוא", שליט בעולמו יודע שאין לך דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל [רש"י: וחבריו האמורים בפרשה], לפיכך פרט בו הכתוב הוא… "ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא", שליט בעולמו יודע שאין לך דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר, לפיכך פרט בו הכתוב הוא.[18]

רבי ישמעאל מבין שבעלי חיים המוזכרים בתורה הם היחידים בכל הבריאה שיש להם סימן אחד בלבד, אבל כאמור, זו לא בהכרח כוונת התורה, והעובדה שעד ימינו לא נמצאו בעלי חיים נוספים שיש להם סימן אחד בלבד אינה משנה דבר.

 

שליטה בידיעה ובהכרה של כל הדגים ויצורי המים בעולם

סימני הדגים המותרים באכילה, מבוארים בתורה שבכתב: "כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת תֹּאכֵלוּ" (דברים יד, ט). וקיבלנו בתורה שבעל פה (משנה נדה ו,  ט): "כל שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת". נותן התורה מכריז ומגלה חוק טבע אשר הוא הטביע בבריאה: כל דג או יצור מים אחר, אם יש לו קשקשת, אזי בהכרח ימצא בו סנפיר. אבל הסנפיר אינו בהכרח קשור לקשקשת. כלומר, אם מצאנו באחת מחנויות הדגים בעולם, חלקי דג אשר לא ניתן לזהות על פיהן איזה דג הוא זה, אך העור אשר על פני חלקי הדג מכוסה קשקשים, הרי הדין הוא שחלקי הדג הללו מותרים באכילה.

מתברר שבזמנינו, לאחר גילוי וחקר מאות ואלפי זנים לא נודעים של דגים ושאר יצורי המים, כולם ללא יוצא מן הכלל, מתאימים לחוק – סוד טבע זה. האם יש מי שיכול היה לדעת זאת בבטחה, מלבד בורא העולם?

 

שוב, כלל זה לא נאמר בתורה אלא על ידי חז"ל והוא מסתמך על מה שידעו. למעשה, הוא מפר אחד מעקרונות המדע: אסור ללמד על הכלל מהפרט. אלא שהתמזל מזלם ועד היום לא מצאו יוצא דופן (ככל שידוע לי). דווקא מהתורה משתמע ההפך: אם קיום קשקשים הוא תנאי מספיק לכשרות הדג, בניגוד לקיום סנפירים, שאינו אלא תנאי הכרחי, מדוע לדרוש סנפירים?

 

החיים המסתוריים של הצמחים

בשנים האחרונות הולך ומתפרסם בקרב קהיליית המדענים בכל רחבי העולם מחקר עולמי מרתק, לפיו העולם הירוק שנראה לנו חסר חיים ומשולל רגשות, אינו כזה כלל וכלל! אדרבה, הוא בעל תחושות ורגשות עזים! ואפילו יודע הוא לבטא היטב את רגשותיו, כגון כאביו ופחדיו ואושרו. נפתח בלקט קצר של מחקרים מהפכניים שהתפרסמו בנושא:

א. האם הצמחים "רואים"?

מומחה פוליגרף אמריקני חיבר את האלקטרודות של הפוליגרף לעלים של צמח שגדל במשרדו. למרבה ההפתעה, הצמח הגיב. המומחה המופתע רצה לקבל תגובה חזקה יותר. הוא החליט לשרוף את העלה. עוד לפני שעשה תנועה כלשהי, "זינקה" המחט באופן דרמטי כלפי מעלה. העלה, ש"עיניו" כנראה רואות יותר מאשר עיני בשר ודם, הרגיש בסכנה הקרבה. המומחה התמסר לחקר סגולותיהם המופלאות של הצמחים. "עד מהרה", כך כתב, "גיליתי שהצמחים רואים טוב יותר ללא עיניים, וחשים טוב יותר ללא מערכת עצבים". התברר לו דבר נוסף: הצמחים מגיבים גם על איומים בלתי מוחשיים. כאשר נכנס לחדר אדם שלא רחש חיבה לצמחים, הם הגיבו ב"חלחלה" משלהם. כאשר יצור חי, למשל עכביש, נפגע, הגיבו הצמחים בזעזוע. בתוך המעבדה הותקן מתקן שהפך מדי כמה דקות את תכולתה של קערה- פעם מים ופעם דגיגים – לתוך מים רותחים. שלשה צמחים מסוג "פילודנדרון" הובאו למעבדה וחוברו לגלוונומטר. בכל פעם שהדגיגים הושלכו לתוך המים הרותחים, כל הצמחים הגיבו ברוב עוצמה!

עתה נצטט עובדה המובאת בדברי חז"ל אודות ידיעתו של אחד מחכמי ישראל בדבר יכולת הראיה של הצמחים, והבנתו העמוקה בתגובתם הרגשית-מעשית של הצמחים: "מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן, ולא הייתה עושה פירות. והיו מרכיבים אותה, ולא הייתה עושה פירות. אמר להם רבי תנחומא: דקלי תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאווה לה בלבה. הביאו ממנה והרכיבו אותה, ומיד עשתה פירות" (מדרש רבה במדבר ג).

ב. האם הצמחים מושפעים מתשומת לב ואהדה?

מרסל פוגל, כימאי מקליפורניה, שקד על "יצירת קשר של יחסי גומלין" עם צמחיו. הוא ביקש מאחד מחבריו, פסיכולוג קליני, להתבונן ול"הקרין" רגש עז אל הצמח שלפניו. הצמח התפרץ בתגובה עזה ומיידית – אבל אז לפתע "שבק חיים". על מה חשבת? שאל פוגל המסוקרן. האיש השיב שכאשר התבונן בצמח וניסה לחשוב עליו, נזכר בצמח שיש לו מאותו סוג בדיוק בבית, והשווה בין שניהם. הוא סיכם בליבו שהצמח של פוגל נחות בהרבה. "רגשות" הצמח נפגעו עד כדי כך שהוא מיאן להגיב במשך כל אותו יום, והוסיף "להחמיץ פנים" שבועות לאחר האירוע. הצמחים, סוברים הבוטניקאים, ניחונו ב"חושים" מסתוריים המאפשרים להם לחוש את המתרחש בסביבתם ולהגיב עליו בתחכום שעולה עשרות מונים על זה של האדם!

בשלב הבא, אחרי עשרות ניסיונות שהוכיחו את הקשר בין הצמח לסובב אותו, הצליח פוגל להגיע לדרגה שבה, כל אימת שחווה חוויה מרגשת מכל סוג שהוא, הגיבו הצמחים בהתאם. אפילו צמח שהיה מרוחק ממנו! באחד הניסויים שתועדו, קטף פוגל שני עלים משיח מסוים והניח אחד מהם על השולחן והשני סמוך למיטתו. לאחד הקדיש תשומת לב מרובה, מהשני התעלם. "בכל בוקר כשאני מתעורר, סיפר, אני מסתכל בעלה שליד מיטתי ורוצה שהוא ימשיך לחיות. איני מקדיש תשומת לב לעלה השני". כעבור חודש הזמין פוגל את חבריו. הם בקושי האמינו לו: העלה שהתעלם ממנו, היה כמוש ונבול לגמרי. השני, זה שהניח ליד מיטתו, היה ירוק ורענן כולו!

מן הראוי לצטט בזה את לשון הזוהר הקדוש: "אין לך כל עשב ועשב מלמטה שאין ממונה עליו מלמעלה, ושומר אותו… ואומר לו: גדל" (זוהר בהשמטות לח"א סא, ובראשית רבה י ו).

ג. האם הצמחים שומעים?

החוקר הסיני סינג לקח הרבה צמחים שופעי בריאות, כולם באותו גיל, וחשף אותם – מין אחד בכל פעם – ברדיוס קבוע סביב מקור שהשמיע צלילים של שלושה כלי נגינה. התוצאות היו מעל למשוער: הצמחים פרחו והפיקו זרעים הרבה מעל הממוצע! אחרי שסידרת ניסויים מדעיים חיזקה את הקביעה הזאת, החליטו חקלאים אחדים ליישם את השיטה כדי להגביר את היבולים. הם הקליטו נעימות של מוזיקה והשמיעו אותן ברמקולים, שעה ביום, לשישה זנים של אורז שגדלו בשדות.  היבולים שנקצרו היו גדולים ב-25 עד 60 אחוזים מהרגיל.  

פטר בנטון, איש משרד החקלאות הקנדי, ניסה להעתיק את השיטה היפאנית כדי לסייע לקלחי התירס להתמודד במזיקים שגרמו נזק כבד. הוא הקליט קולות שדומים לקולות שמשמיעים עטלפים, והשמיע אותם בשדות. השדות הנגועים התאוששו במהירות מדהימה.

ובכן, המדע גילה שהצמחים שומעים. חכמי התורה ידעו לפני אלפי שנה שהצמחים גם מדברים. את זאת המדע עדיין איננו יודע – משום שאין לו עדיין את הכלים לגלות זאת. חכמי ישראל לא היו זקוקים לכלים אלה מפני שמי שברא את העולם גילה סודות טבע רבים בתורתו וביניהם גילה גם סוד זה. יתירה מכך,  היו מחכמי ישראל שאף ידעו להבין את שפת הצמחים. וכך מעידים חז"ל: "רבן יוחנן בן זכאי לא הניח מקרא ומשנה וגמרא, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, וגזרות שוות, תקופות, וגמטריאות, שיחת מלאכי השרת, ושיחת שדים, ושיחת דקלים" (סוכה כח ע"א).

 

כותרת הקטע הנ"ל היא "החיים המסתוריים של הצמחים", וזה שם הספר שחובר על ידי פיטר טומקינס וכריסטופר בירד, תורגם לעברית על ידי נעמי כרמל ויצא לאור בשנת 1978 בתל-אביב. ניתן למצוא שם את כל ה"עובדות"  המפורטות לעיל. המחברים אינם אנשי אקדמיה, וכך כותב פרופ' דניאל חיימוביץ, חוקר מאוניברסיטת תל-אביב, בספר שיצא לאור בשנת 2012:

ספרי אינו החיים המסתוריים של הצמחים; אם אתם מחפשים נימוקים בזכות הטענה שהצמחים הם בדיוק כמונו, לא תמצאו אותם כאן. כפי שציין הפיסיולוג של הצומח המהולל ארתור גולסטון ב-1974, בעת שההתעניינות בספר ההוא – הפופולארי להפליא, אך הדל מבחינה מדעית – הייתה בשיאה, עלינו להישמר מפני "טענות משונות המוצגות בלי ראיות נאותות שתומכות בהן". לא זו בלבד שהחיים המסתוריים של הצמחים הוליך שולל קוראים תמימים, אלא אף השלכותיו על הקהילה המדעית גרמו להחנקת מחקרים חשובים בהתנהגות צמחים, משום שמדענים נרתעו מעריכת מחקרים שיש בהם משום רמיזה על הקבלות בין חושי בעלי-חיים לחושי הצמחים.[19]

יחד עם זה, חיימוביץ סבור – ומוכיח בצורה מדעית – שלצמחים יש "חושים", ולדעתו "פיתחו הצמחים במהלך האבולוציה שלהם מערכות חישה וויסות מורכבות, המאפשרות להם להתאים את צמיחתם כתגובה על התנאים המשתנים תמיד".[20] יש גם לציין גילוי משנת 2013, היינו אחרי שהרב כהן כתב את השורות הנ"ל, לפיו עלֶה שנפגע על ידי חרק יכול לפלוט אותות חשמליים שיפעילו מערכת הגנה כימית המזהירה את העלים השכנים, כך שייצרו חומר כימי שירחיק את החרק.[21]

בכל מקרה, אני לא רואה התאמה בין גילויים אלה לבין מה שכתבו חז"ל בקביעותיהם בנידון:

• המובאה מפרקי דרבי אליעזר במלואה היא:

ששה קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו, ואין הקול נשמע: בשעה שכורתים את האילן שהוא עושה פרי… ובשעה שהנחש נפשט, ובשעה שהאישה מתגרשת מבעלה, ובשעה שהאישה נבעל עם בעלה בעילה ראשונה… ובשעה שהוולד יוצא מן הגוף עד שתראה את השכינה (פרקי דרבי אליעזר לג).

משתמע מההקשר שהמשמעות היא מליצית ושאין להבין את הדברים כפשוטם. ברור שחז"ל מתכוונים לכך שיש מעשים בעלי משמעות חשובה ביותר, והם מביעים זאת באמצעות המליצה "קולן יוצא מסוף העולם ועד סופו". חוץ מזה, אין כל "עדות" שהצמחים צועקים.

• המובאה מבראשית רבה במלואה היא:

מה תמרה זו לבה מכוון למעלה, כך ישראל לבן מכוון לאביהם שבשמים… מה תמרה זו יש לה תאווה, כך צדיקים יש להם תאווה. מה תאוותם? הקב"ה… אמר רבי תנחומא, מעשה בתמרה אחת שהייתה עומדת בחמתן, ולא הייתה עושה פירות, והיו מרכיבים אותה, ולא עשתה פירות. אמר להם, דקלי תמרה היא רואה מיריחו, והיא מתאווה לה בלבה, והביאו ממנה והרכיבו אותה, מיד עשתה פירות. כך כל תאוותם וציפויים של צדיקים, הקב"ה (במדבר רבה במדבר ג).

אין דמיון בין סיפור זה לבין ה"גילוים" בעניין תודעת הצמחים, באשר במדרש מדובר בידיעת התמרה של מה שהתרחש מרחק רב ממקום התמרה. גם כאן ספק אם מדובר בקביעה מדעית, מן ההקשר משתמע שזה משל המביע את געגועי הצדיקים כלפי הקב"ה.

• המובאה השנייה מבראשית רבה היא: "אמר רבי סימון, אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל" (בראשית רבה בראשית י).

שוב אינני רואה את הקשר בין ה"גילויים" בעניין הצמחים לבין מובאה זו, שכוונתה להביע את העיקרון שלפיו הקב"ה שולט בטבע על כל פרטיו.

• ובעניין דיבור הצמחים:

אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי שלא הניח מקרא ומשנה, תלמוד, הלכות ואגדות, דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, קלים וחמורים וגזרות שוות, תקופות וגימטריאות, שיחת מלאכי השרת ושיחת שדים ושיחת דקלים, משלות כובסין, משלות שועלים, דבר גדול ודבר קטן. דבר גדול – מעשה מרכבה, דבר קטן – הויות דאביי ורבא. לקיים מה שנאמר "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא" (בבלי סוכה כח ע"א).

הרב כהן מודה שה"מדע" לא גילה – בינתיים – שהצמחים מדברים, אלא רק שהם שומעים. אם כן, מה הקשר? בכל מקרה, גם כאן יש כנראה להבין את הדברים בצורה מליצית.

באופן כללי, הרב כהן נראה משוכנע שיש להבין את אגדות חז"ל פשוטן כמשמען. גישה זו מעלה קשיים רבים, והיא איננה מקובלת על ידי הוגים בולטים ביהדות.[22]

 

חיתוך וביקוע באמצעות קרינה

היום נעשה שימוש בקרינה לצורך חיתוכים הדורשים עוצמה ודיוק מרביים. הקרינה הינה תופעה טבעית, אשר הדרך להפקתה מן הטבע התגלתה רק בדורות האחרונים. מפליא לגלות שחכמי תורת ישראל הכירו מתוך התורה את אפשרות החיתוך העדין והביקוע המדויק באמצעות קרינה. הם הכירו את תולעת השמיר.

כתוב: "והבית בהבנותו וכו' ומקבות והגרזן וכל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנותו" (מלכים א ו,  ז), והיה גם צורך לחרוט שמות השבטים על שתי האבנים היקרות אשר היו באפוד, ועל שתים עשרה האבנים היקרות אשר היו בחושן המשפט שבבגדי הכהן הגדול. ואלה דברי התלמוד: "אמר להם שלמה לחכמי התורה: כיצד אעשה (לבנות את בית המקדש באבנים שלא נחתכו על ידי כלי ברזל)? אמרו לו, יש תולעת שמיר שהביא משה לאבני האפוד". דרך פעולת החיתוך והביקוע של השמיר הייתה באמצעות קרינה הבוקעת ממנה, כמבואר בתלמוד (סוטה מח ע"ב): "אבנים הללו (שבאפוד ובחושן) אין כותבין אותן בדיו, משום שנאמר פתוחי חותם. ואין מסרטין עליהן באיזמל, משום שנאמר במילואותם (שיהיו שלימות גם לאחר פיתוח שמות השבטים עליהן, והאיזמל מחסר מהן) אלא כותב עליהם בדיו ומראה להן שמיר מבחוץ, והן נבקעות מאליהן".

בנוסף לכך, לאחרונה התגלה שרק חומר אחד חסין מפני קרינה, והוא העופרת. וכיצד היו מאחסנים את השמיר? "כורכין אותו במוכין של צמר ונותנים אותו לתוך כלי של עופרת מלא סובין של שעורים" (תוספתא סוטה טו, א וראה עוד בתלמוד סוטה מח ע"ב). הרי לנו דוגמה נוספת לגילוי סוד טבע על ידי בורא העולם לעם ישראל, לשם מתן אפשרות קיום מספר מצוות ממצוות תורתו.

 

בדברי חז"ל אין כל רמז לקרינה, אלא להשפעה מרחוק של חפץ נתון – תולעת השמיר, ולא חסרים במיתולוגיות עתיקות סיפורים דומים, כמו למשל במיתולוגיה היוונית סיפור ה"מדוזה" שהייתה דמות נשית מפלצתית, שהמביט בה ישירות היה הופך לאבן.[23]

האם יש להאמין שאכן שלמה השתמש בשמיר כדי לבנות את בית המקדש? כך כותב הרד"ק בעניין זה:

אבן שלמה מסע נבנה: כמו שהסיעו אותן מן ההר, ושם היו פוסלים אותן… אבל משהביאו האבנים לבית לא היו פוסלים מהם דבר, אלא היו בונים אותן שלמות כמו שהביאו אותן מן ההר. ויש מרבותינו שאמרו כי אף בהר לא היו פוסלים אותן בשום כלי ברזל אלא בתולע אחת הנקרא שמיר… וזה מדרך הקבלה היה אצלם מימי משה רבינו ואין להרהר אחריו.[24]

משתמע מדבריו כי ניתן להסביר את בניית המקדש בלי להזדקק לשמיר. הרי כל מה שנאמר בספר מלכים הוא שלא השתמשו בכלי ברזל במתחם המקדש דווקא. אלא שיש לכבד סיפור שמקורו מסורת עתיקה.

ובעניין שימוש בעופרת: מתברר שהעופרת היא המתכת הכבדה ביותר מתוך המתכות שהיו מוכרות בימים ההם. כך גם משתמע מהפסוק: "נָשַׁפְתָּ בְרוּחֲךָ כִּסָּמוֹ יָם צָלֲלוּ כַּעוֹפֶרֶת בְּמַיִם אַדִּירִים" (שמות טו, י). אם כן, אין כל פלא שהיו מאמינים שהיא מהווה את החומר הראוי ביותר להפסיק את ה"קרינה" של השמיר. מדובר אמנם באינטואיציה נכונה, באשר המשקל הסגולי הגבוה של העופרת נובע מכך שהמסה האטומית שלה גבוהה, זאת אומרת שמספר הנוקליאונים שלה גבוה (207), כך שיותר קשה לחלקיקים לעבור דרכה, ותכונה זו היא המסבירה את התנגדותה המוצלחת נגד קרינה רדיו-אקטיבית.

 

שיקוף עצמים אטומים

בברייתא דמלאכת המשכן (מובאת בתוספות שבת כב, ב. ד"ה וכי לאורה)  מובא שבנוסף ליישור הדרך, וקביעת מסלול ההליכה, היה ניתן להשתמש בעמוד הענן כמשקף עצמים אטומים, ובכך לדעת את הנמצא בתוכם [היה מסתכל בטפוח (כד) ויודע מה בתוכו. בחבית, ויודע מה בתוכה]  בדיוק כקרינת רנטגן ואולטרא-סאונד המוכרים לנו היום. את גוף הפרה האדומה אסור לבתר ולחתוך לאחר שחיטתה (ראה חולין יא ע"א), אך מאידך עליה להיות בריאה ללא מחלות ופגמים. ואכן, הפרה האדומה שנשחטה במדבר נבדקה בשמונה עשר מקומות באבריה הפנימיים ("ויבדקינה בתמני סרי טריפן" תרגום יונתן בן עוזיאל במדבר יט ג)  מבלי שיהיה צורך לבצע בגופה חיתוך כל שהוא! וזאת באמצעות שיקוף גוף אשר בוצע בעזרת העמדתה בסמוך לעמוד הענן, וזאת אף על פי שמעיקר הדין כאשר אי אפשר לבדוק ניתן לסמוך על רוב הפרות שאינן טריפה כמבואר בתלמוד חולין יא, ב.

 

לפי דברי הרב כהן עצמו, מהגמרא משתמע שאין צורך לבתר את גוף הפרה, אלא שמדברי התרגום הירושלמי המיוחס לתנא יונתן בן עוזיאל משתמע שבכל זאת כן בדקו את הפרה האדומה הראשונה, ולכן יש להסיק שעשו זאת באמצעות כלי על-טבעי שהיה ברשותם על פי הברייתא דמלאכת המשכן, היינו סגולת הענן להראות את תוך החפצים.

גם אם שרשרת הסקות לוגיות זו נכונה, אין בכך שום גילוי פיזיקאלי טרום-מדעי: באגדות שבכל הזמנים תיארו יכולות דמיוניות שחלק מהן התבררו כניתנות לביצוע עם התקדמות המדע. למשל, המיתולוגיה היוונית מספרת לנו על כך שכדי לברוח מהמבוך שהיה אסור שם, אסף דדלוס נוצות מציפורים שעפו לגובה המגדל וחיבר אותן בשעווה לכדי שני זוגות כנפיים. אחרי שהרכיב לכנפיים רתמה, דדלוס ואיקרוס בנו עטו על גופם את הכנפיים פרי המצאתו של דדלוס וכך הצליחו לעוף ולהימלט מהמבוך.[25] האם ניתן להסיק מזה שהיוונים המציאו את התעופה?

 

מה בדיוק מכיל דבש הדבורים?

מכללי היסוד בהלכות אכילה הוא הכלל: "היוצא מן הטמא (כגון ביצים וחלב) טמא". על פי כלל זה יש לתמוה כיצד מותר לאכול דבש דבורים? והרי אף על פי שהדבש נוצר מן הצוף, בכל זאת לא יתכן שהצוף נפלט ללא שום תערובת בדיוק כשם שנכנס, באשר היווצרות הדבש מחייבת תערובת חומר המופרש מגוף הדבורה, חומר המעבד את הצוף והופך אותו לדבש. וכשם שהעשב הנאכל על ידי הגמל, הופך לחלב לאחר עיבודו בגוף הגמל, וחלב זה אסור בשתייה משום "היוצא מן הטמא – טמא", כך היה על הדבש להיות אסור באכילה. ואפילו אם הייתה קיימת אפשרות היווצרות דבש מצוף ללא תערובת חומר מגוף הדבורה, בוודאי שאל קיבת הדבורה מופרשים מיצים שונים כמצוי בקיבת כל בעל חי אחר. אם כן לפחות מצד תערובת מיצים אלה בצוף, היה על חכמי ישראל לאסור את הדבש באכילה!

והנה, מחקרים מאוחרים מגלים שתי עובדות: א. לדבורה שתי קיבות, קיבת העיכול וקיבת הדבש. ב. בקיבת הדבש אין מיצי עיכול. עם גילויה של עובדה זו נפתרה הבעיה האחרונה בדבר מיצי העיכול. ומחקר חדש מגלה עובדה נוספת. קיבת הדבש אכן מפרישה אנזים המפרק את המולקולות של הצוף והופך אותם מדו-סוכרי לחד-סוכרי, אולם, לאחר שאנזים זה עשה את פעולתו והצוף הפך לדבש, מתפרק האנזים עד שלא נותר ממנו דבר, והדבורה מקיאה אל חלת הדבש את הצוף הטהור ללא שום תערובת.

קיבלו חז"ל את המשפט המופיע בתלמוד (בכורות ז ע"ב): "דבש דבורים, מותר. מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן". כלומר, דבש הדבורים אינו דומה לחלב בהמה טמאה! בדבש הדבורים אין שום תערובת מגוף הדבורה! מי יכול היה לדעת לפני אלפי שנים סוד טבע זה הנוגד את ההיגיון הפשוט ואת הדמיון המוחלט לחלב, ואף לומר זאת בביטחון גמור עם השלכה הלכתית משמעותית, אם לא שבורא העולם הוא אשר גילה זאת לצורך ידיעת ההלכה?

 

בגמרא אמנם מובא כדלהלן:

מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן. הוא דאמר כרבי יעקב, דאמר: דובשא רחמנא שרייה, דתניא, רבי יעקב אומר: אך את זה תאכלו מכל שרץ העוף, זה אתה אוכל, ואי אתה אוכל שרץ עוף טמא, שרץ עוף טמא בהדיא כתיב? אלא, שרץ עוף טמא אי אתה אוכל, אבל אתה אוכל מה שעוף טמא משריץ, ואיזה זה – זה דבש דבורים.[26]

על פי המידע שהצלחתי לקבל בעניין יצירת הדבש,[27] נראה שהתהליך המתואר על ידי הרב כהן הוא נכון. אלא שיש להעמיד את הדברים על דיוקם. חז"ל הועמדו לפני בעיה: מצד אחד קיבלו מסיני, היינו מהקב"ה, ואין ספק שהוא מכיר את בריאתו, את העיקרון ש"היוצא מהטמא, טמא". מצד שני, מפסוקים רבים בתורה ובנביאים משתמע בעליל שהדבש מותר לאכילה.[28] לכן נאלצו להניח שהדבורים "מכניסות אותו לגופן, ואין ממצות אותו מגופן", טענה שאומתה רק לאחרונה. כך שאין כל פלא בעניין.

 

מי גילה את החיסון?

אחת התגליות המדעיות האדירות אשר הביאה להצלת רבבות מיליוני בני אדם בכל רחבי תבל, זוהי תגליתו הנפלאה של ד"ר לואי פסטר בדבר הריפוי על ידי שימוש באותו החיידק אשר אנו מבקשים להינצל ממנו. ד"ר פסטר ערך מחקרים בריפוי מחלות וביניהן בריפוי מחלת הכלבת. ולאחר שהמצאתו נחלה הצלחה, עבר לטפל במחלות שונות נוספות באותה שיטה. עד עצם היום הזה משמשת תגליתו של ד"ר פסטר כבסיס מרכזי לכל סוגי החיסונים.

והנה, בספר "מבוא שערים" אשר מחברו היה בן דורו של ד"ר לואי פסטר מובאת עדות אנשים אשר שמעו מידידו הקרוב של ד"ר לואי פסטר, הלא הוא הרב ד"ר ישראל מיכל רבינוביץ, כי ד"ר פסטר קיבל את יסוד מחקרו המהפכני מן התלמוד. וכך קרה הדבר: הרב ד"ר רבינוביץ אשר התגורר בפריז, התחיל לתרגם את התלמוד לצרפתית. תרגומו לסדר מועד אשר הגיע לידידו ד"ר פסטר עורר את סקרנותו של איש המדע הנכבד, והנה לפליאתו הוא גילה בתלמוד במסכת יומא משפט מפתיע: "מי שנשכו כלב שוטה (חולה בכלבת), מאכילים אותו מחצר-כבד שלו". תרופתו שיאכילוהו מיותרת הכבד של הכלב הנגוע (יומא פד ע"א). הד"ר פתח מיד בסדרת ניסיונות אשר תוצאתן הייתה והינה הצלת רבבות מיליוני בני אדם!

 

לא הצלחתי לאתר את הספר "מבוא שערים" – הרב כהן אף לא טורח לפרט את שם מחברו –  ולמעשה אין זה משנה. בכל מקרה, הסיפור הנ"ל מופרך ממספר סיבות, כדלהלן:

• הרב ד"ר ישראל יחיאל מיכל ראבינאוויטץ אמנם תרגם לצרפתית חלקים נבחרים של התלמוד המתייחסים לעניינים רפואיים, אבל הקטע הנ"ל לא תורגם על ידו,[29] ומובן מדוע: כל מטרתו הייתה להראות שחכמי התלמוד רכשו ידיעות מוצקות ברפואה המבוססות על המידע הזמין בתקופתם. אין כל רמז לכך שידיעותיהם בנידון התבססו על מקור טרנסצנדנטי כלשהו, באשר גישה כזאת הייתה רחוקה מאוד מהשקפת עולמו של ראבינאוויטץ.
• להלן הקטע במלואו: "מי שאחזו ירקון, מאכילין אותו בשר חמור, מי שנשכו כלב שוטה, מאכילין אותו מחצר כבד שלו, והחושש בפיו, מטילין לו סם בשבת, דברי רבי מתיא בן חרש. וחכמים אומרים: באילו אין בהם משום רפואה". כך שלמעשה, אין רפואה זו תקפה לפי חכמים, אלא רק לפי דעת יחיד: רבי מתיא בן חרש. מקור גילוי זה אפוא לא יכול להיות טרנסצנדנטי.
• עקרון החיסון לא התגלה על ידי לואי פסטר, אלא על ידי הרופא הבריטי אדוארד ג'נר,[30] שהוא הראשון שהמציא בשנת 1796 את החיסון נגד אבעבועות שחורות.
• בכל מקרה, אין בתיאור התלמודי – כפי שרבי מתיא בן חרש מפרטו – כדי לרפא את החולה.
• בתלמוד מופיעות דרכים רבות לרפא מחלות שונות, שידועות היום כלא מועילות כלל.

 

הארכיאולוגיה מצדיעה לתורה

בדור האחרון, חפירות ארכיאולוגיות רבות באות לאשר את המסופר במקרא, ונתייחס כאן לארבעה אירועים: א. הירידה למצרים עקב עליית יוסף לגדולה בבית פרעה. ב. העבדות לאחר מות יוסף. ג. עשר מכות מצריים. ד. יציאת מצריים.  

• עליית יוסף לגדולה במצרים

באנציקלופדית עולם התנ"ך (עמ' 207) מובא ציטוט מפאפירוס מצרי (פאפירוס הריס א. טור 57 שורות 9-1) המספר על איש מארץ ישראל, אשר עלה לגדולה במצרים, ואף נחשב לאדם חכם מאד אשר העם המצרי השתמש בחכמתו. החוקרים הגיעו למסקנה כי המתואר בפפירוס זה תואם את המסופר בתורה על עלייתו של יוסף לגדולה במצרים, מתוך דיווחו של מצרי בן אותה תקופה.

בנוסף לכך, מובא ב"ספר התנ"ך כהיסטוריה" (עמ' 91): "שם המצרי, שלו נמכר יוסף, הוא פוטיפר.  וזהו שם אופייני ושכיח במצרים. עלייתו של יוסף לדרגת משנה למלך במצרים מסופרת בתנ"ך בדיוק של פרוטוקול. הוא מולבש בגדי שרד – לפי מעלתו הגבוהה, טבעת ניתנת על ידו, חותמת פרעה, וכן ניתן לו בגד בד יקר ורביד זהב ובדיוק כך מציירים ציירים, על הקירות ועל תבליטים כל חגיגה שיש בה משום הטלת משרה על שכם מישהו".

• עם ישראל משועבד במצרים

בקברו של אחד מראשי השררה במצרים הפרעונית נמצאו ציורים בהם נראים עשיית לבנים על ידי עבדים בפיקוח נוגשים. הנראה בציורים מנותח בספר התנ"ך כהיסטוריה (עמ' 108( "מתמיה קדם כל, צבע העור הבהיר של הפועלים הלבושים סינר בד קצר.  ההשוואה למפקחי העבודה כהי העור מוכיחה, כי בהירי העור הם כנראה שֵׁמִיִּים, בשום אופן לא מצריים". עוד מובא שם תרגום כתב החרטומים המופיע באחד הציורים, לפיו אומר אחד מן המפקחים המצריים: "המטה בידי הוא. אל תתרשלו!" (וראה עוד על אודות ציורים אלה והקבלתם לאמור בתורה, בספרו של פרופ' א. ש. יהודה "עבר וערב" עמ' 15 ).

• עשר המכות

נמצא פאפירוס המאשר את עובדת המכות שירדו על מצרים. הפאפירוס אשר נכתב על ידי מצרי בן התקופה בשם איפובר, והוא מדבר על עשר קטסטרופות. פרופ' עמנואל וליקובסקי הוא זה שעמד על הדמיון שבין תיאורי המצרי איפובר לבין הנאמר בספר שמות. מרוח הדברים של הכותב המצרי ניכר בעליל שאין הוא כותב שירה או נבואה כל שהיא לעתיד, אלא תיאור עצוב וכואב של מאורעות יוצאי דופן שהוא עד להן. לדעת הפרופ' וליקובסקי, מומחה ידוע לכרונולוגיה של מלכויות מצרים, שייכת תעודה זו בדיוק לתקופת יציאת מצרים על פי התאריך המקובל ביהדות, ופאפירוס איפובר הוא דיווח "מן השטח".

 

בנושא הזה אני בהחלט מסכים עם הרב כהן שיש להיעזר במדע ההיסטורי כדי לאשר ובעיקר להבין על בוריים את המאורעות המסופרים במקרא. אלא שהדברים לא פשוטים כל כך. הרב כהן שולל לחלוטין שקיים "חוסר דיוק כביכול של פרטים מסוימים המסופרים בתורה". אולם האמת צריכה להיאמר: קיימות סתירות רבות אפילו בין ספרי המקרא השונים עצמם,[31] ולכן אין מנוס מלהסיק שאמנם יש "חוסר דיוק", על אף המאמצים של פרשני המקרא של כל הזמנים.

בנושאים הספציפיים שבהם עסק הרב כהן, מסתבר כי אין מסמך או פריט בעל ערך היסטורי המאשר את סיפור יציאת מצרים.[32] אבל אין בזה כל פלא, בגלל הסיבות הבאות:

• יציאת מצרים התרחשה לפני 3500 שנה בערך. מעטות העדויות על אירועים שהתרחשו לפני זמן כה רב.
• כל החומר הזמין על תולדות מצרים אינו רב במיוחד: הרי חישבו כי ניתן להכניס אותו כולו בתוך ספר בינוני אחד. מצד שני, תולדות מצרים משתרעות על תקופה של 3000 שנה בערך. יוצא אפוא שאין כל פלא שתקופות שלמות וארוכות לא השאירו אף זכר אחד.
• כמעט כל החומר הזמין אינו מתייחס אלא לניצחונות ולהצלחות של הפרעונים: הרי מטרתם הייתה תעמולתית בלבד, ולא לשם מסירת מידע אמין לדורות הבאים. זאת סיבה נוספת לעובדה שלא נמצא כל זכר למאורע שלא הוסיף כבוד לבית המלוכה המצרית. לדוגמה: מלחמתו של רעמסס ה-2 נגד החיתיים בשנת מלכותו החמישית (1274 לפנה"ס) תועד בשלוש-עשרה כתובות מצריות כניצחונו הגדול של המלך והן מפארות את אומץ לבו, אף על פי שלאמיתו של דבר נודע לנו ממקורות אחרים כי הקרב הסתיים בכישלון חלקי.[33]
• ידוע כי כובשים המכונים Hyksos כבשו את מצרים והחזיקו בה במשך 200 שנה, עד שהמצרים הצליחו לגבור עליהם ולגרש אותם. מאורע זה ידוע לנו ממקורות חיצוניים למצרים, והנה לא ניתן למצוא שום זכר מצרי למאורעות האלה. ייתכן שכל סיפורו של יוסף אירע באותה תקופה, שכאמור נמחקה במכוון מההיסטוריוגרפיה המצרית.

ברם, יש הטוענים כי "אין להטיל ספק בשעבוד מצרים וביציאת מצרים, שהרי אין עם בודה מלבו מסורת של שעבוד בראשית התהוותו".[34]

מצד שני, גם לא ניתן למצוא מידע חיצוני המכחיש את הסיפור המקראי. להפך, ישנם שמתפלאים "איך מקבילים ומתאימים הם כל הפרטים המסופרים בתורה על חיי המצרים ומנהגיהם ודתיהם לכל מה שידוע לנו מהם".[35] ישנם במקרא פרטים רבים המתארים את החיים היום-יומיים של אנשים שונים, ועובדה היא שכל הפרטים האלה מתאימים למידע ההיסטורי הזמין בעניין תנאי החיים של המצרים הקדמונים.

יתירה מזו. ישנן תעודות מצריות הזורעות אור בעקיפין על המסופר במקרא. למשל, בפפירוס א-נסטאסי ו' (סוף המאה הי"ג לפסה"נ) מודיע סופרו של מבצר גבול מצרי לפרעה, שנתן לנודדי אדום את רשות הכניסה למצרים, להחיות אותם ואת עדריהם. מן התעודה נודע, שהסופר נתן את הרשות על דעת עצמו בלא שישאל את פי פרעה, ומכאן מסתבר שרגילים היו שלטונות מצרים לתת רישיונות כאלה.[36]

חוץ מזה, האיקונוגרפיה המצרית מספקת לנו עדות ברורה על חדירת שבטים שמיים למצרים בתקופת הממלכה התיכונה.[37]

נוסף על כך, אם אמנם פרעה של השעבוד היה רעמסס השני,

פרעה זה פתח… בפעולות בנייה נרחבות במצרים התחתונה והקים לו שם עיר בירה חדשה המכונה פי-רעמסס, היינו בית רעמסס, היא העיר רעמסס הנזכרת בספר שמות. אולברייט ניסה להוכיח את נאמנותה ההיסטורית של הרשימה המקראית על בנין עיר זו בידי עובדי מס ישראליים, מתוך העובדה שפי-רעמסס לא נקראה בשם זה אלא מאתיים שנה בלבד.[38]

גם עובדה היא שמילים לא מעטות בתורה הן מצריות, דבר המעיד על מקוריותו של הסיפור המקראי. למשל: סוף, יאור, גמא, זפת ואולי שפה.[39] המילה "שני" היא מצרית.[40] גם ביטויים כמו "יד חזקה", "זרוע נטויה", "אצבע אלהים" היו ביטויים שגורים במצרים.[41]

 

דיון

טענתנו העקרונית היא שחז"ל לא הכירו את המדע לפני המדענים עצמם. הם לא זכו מצד הקב"ה במקורות טרנסצנדנטיים שגילו להם את סודות הטבע, אלא נעזרו כמו כולם במדע שהיה זמין בזמנם, עם כל ההגבלות הכרוכות בזה. אין בטענה זו כדי לפגוע במאומה בגדלותם של חז"ל.

טענה זו איננה חדשה: הרי הבעיה העיקרית שמתעוררת – והיא לא באה לידי ביטוי בדברי הרב כהן – היא קיום סתירות רבות בין דברי חז"ל לבין המדע העכשווי, ועל זה חייבים לתת את הדעת.

למעשה, ישנן ארבע גישות אפשריות המתמודדות עם בעיה זו, כדלהלן:

• שלילת המדע: כל מה שנאמר על ידי חז"ל הוא האמת לאמיתה, בכל תחום שהוא. על המדע מוטל לבדוק את עצמו, שהרי הנחות מדעיות משתנות מזמן לזמן, ותורתנו לעולם עומדת.

כך סבור הרשב"א: "ויבטל המעיד ואלף כיוצא בו ואל תבטל נקודה אחת ממה שהסכימו בו חכמי ישראל הקדושים הנביאים ובני נביאים ודברים שנאמרו למשה מסיני".[42] וזו גם דעתו של הרב עפשטיין[43]: "כלל גדול אומר לך, שרבותינו חז"ל לבד גודל קדושתם וחכמתם בתורת ד' עוד היו יותר גדולים בחכמות טבעיות ובידיעות העולם יותר מכל המתחכמים להשיב על דבריהם הטהורים, והמפקפק על דבריהם מעיד על עצמו שאינו מאמין בתורה שבעל פה".[44]

היום, אחרי ההתפתחות המרשימה של המדע על כל ענפיה, לא נמצא – כך נדמה לי – הוגה דעות יהודי רציני שיטען כי חכמי התורה בקיאים יותר במדע מאשר המדענים עצמם.

• השתנות הטבעים: הטבע או המציאות שהיו בזמן חז"ל אינם זהים למציאות ימינו, ולכן אין סתירה בין תיאורי חז"ל ובין הידוע כיום.

זו דעתם של בעלי התוספות: "קודם שלש ודאי [פרה] לא ילדה, ויש לתמוה דהא מעשה בכל יום דפרה בת שתי שנים יולדת. ויש לומר דודאי עתה נשתנה העת מכמו שהיה בדורות הראשונים".[45] ראשונים ואחרונים רבים הלכו בעקבות בעלי התוספות.[46]

דעה זו בעייתית מבחינה מדעית, באשר לא נמצא כל סימן לשינויים בטבע במשך תקופות קצרות יחסית.[47] להפך, יש הוכחות שהמציאות בזמן חז"ל לא הייתה שונה מזו של ימינו. למשל, אלה שסבורים כי מידת הזית היא עשרות סמ"ק, מסבירים כי שיעוריהם אינם תואמים את מציאות זמננו בגלל "שנשתנו הטבעים",[48] דהיינו הביצים ו/או הזיתים של זמננו הם קטנים יותר מאלה שהיו לפני הקדמונים. והנה, הבוטניקאי מרדכי כסלו הביא ראיות לכך שהזית לא השתנה בצורה משמעותית מאז ימי קדם ונפחו הממוצע עמד אז כמו היום על שלושה סמ"ק בלבד.[49]

• טיעוני חז"ל אינם מדעיים אלא מתייחסים לאמת טרנסצנדנטית.

זו דעתו של הרב דסלר: "אם לפעמים נתנו הסברים שהם לפי ידיעת הטבע שבימיהם, חובה עלינו לחפש הסברים אחרים שבהם יתקיים הדין על מכונו לפי הטבע שבימינו".[50] לפי דעה זו, יכולים להיות הסברים אחרים לאותה הלכה שנקבעה על ידי חז"ל, אף על פי שחז"ל נתנו לה טעם על פי הידע המדעי שבינתיים הופרך.

גם דעה זו בעייתית, באשר היא דורשת להניח כי לחז"ל יש כוונות הנוגדות – או לפחות שונות – ממה שהם בעצמם טענו. למשל, בעניין הריגת כינים בשבת, מובא בגמרא: "רבי אליעזר אומר: ההורג כינה בשבת כהורג גמל בשבת… פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר… בכינה, דאינה פרה ורבה".[51]  משתמע מדברי חז"ל בעליל כי סיבת ההיתר היא שאין כאן פרייה ורבייה. והנה היום ידוע כי גם כינה פרה ורבה, וכדי להצדיק את פסק הגמרא נאמרו טעמים שונים מדוע בכל זאת יש להתיר הריגת כינים בשבת.[52] אבל לא ברור מדוע אין להבין את דברי רבנן פשוטם כמשמעם.

• חז"ל פסקו לפי הידע של זמנם.

בענייני מדע לא הייתה לחז"ל קבלה מסיני, ולכן עלולים היו לטעות בכל דבר שהמדע של זמנם טעה בו. אילו חיו בזמננו, היו חז"ל פוסקים לפי הנחות המדע של זמננו, ולכן, בהתאם לכך עשויות להשתנות גם פסיקות הלכתיות.[53] זו דעתו המפורשת של ר' אברהם בנו של הרמב"ם:

דע כי… מי שירצה להעמיד דעת ידועה, ולישא פני אומרה, ולקבל דעתו בלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת אתה אם לא, שזה מן הדעות הרעות, והוא נאסר מדרך התורה וגם מדרך השכל… ולפי הקדמה זו לא נתחייב מפני גודל מעלת חכמי התלמוד ותכונתם לשלמות תכונתם בפירוש התורה ובדקדוקיה ויושר אמריהם בביאור כלליה ופרטיה, שנטען להם ונעמיד דעתם בכל אמריהם ברפואות ובחכמת הטבע והתכונה, [ולהאמין] אותן כאשר נאמין אותן בפירוש התורה, שתכלית חכמתה בידם, ולהם נמסרה להורותה לבני אדם, כעניין שנאמר 'על פי התורה אשר יורוך'… אנחנו מוצאים להם אומרים שלא נתאמת ולא נתקיימו בגמרא דברי הרפואות. וכעניין [אבן] תקומה, שאמרו שמונע להפיל הנפלים, שלא נתאמת, וכיוצא בזה עניינים רבים שדברו פרק שמונה שרצים במסכת שבת וכו'. ובמקומותיהם אתרץ דברים שבחנו אותם הבוחנים ונשמעו ביניהם, וסמכו הם עליהם, ולא יודה על אמיתת עיון רופא אמיתי ולא שכלי.[54]

לדעת ר' אברהם, לגיטימי לבקר את דברי רבותינו בנושא מדעי כלשהו, באשר אין להם כל סמכות מיוחדת בנושאים אלו, ואם כן אין להתפלא על כך שדברים רבים שנאמרו על ידיהם התבררו כלא נכונים.

רבים וטובים הביעו רעיון דומה.[55] ובעיקר, זו דעתו המפורשת של הרמב"ם:

אל תדרוש ממני להתאים את כל ענייני האסטרונומיה שהם [חז"ל] ציינו אל המצב כפי שהוא, כי המתמטיקה היתה לקויה באותם זמנים. והם לא דנו בזאת מבחינת שהם מוסרים אמרות אלה מפי הנביאים, אלא מבחינת שהם היו חכמי אותן תקופות במקצועות אלה או שמעו אותן מפי חכמי אותן תקופות.[56]

וכך מסכם את העניין בעניינים רפואיים דרור פיקסלר:

אף שחז"ל והרמב"ם בכללם, בעקבות התורה, העריכו מאוד את נוהלי הבריאות, מכל מקום נראה כי הניחו את חקר הרפואה לבני אדם לעשותו על פי דעתם ושכלם. "ניתנה רשות לרופא לרפאות" (בבלי ברכות פ ע"א). מגמרא זו למדים כי על האדם בעצמו לגלות את התרופות והטיפולים הדרושים. הללו לא נמסרו לנביאים או לחכמי התורה ובשל כך לא מצויים בכתבי הקודש של התורה שבכתב ושבעל-פה, ומה שכן מופיע שם הוא על פי שכלם שבאותו הזמן… אומנם הרמב"ם כלל במשנה תורה הלכות שיש בהן הוראות יסוד בהנהגת הבריאות על פי הידיעות שהיו לו באותו הזמן, אך כפי שעשה ביחס לעקרונות המדע בפתיחת הלכות יסודי התורה, כך גם את הפרקים בהלכות דעות יש לבחון על פי אמות מידה מדעיות. כך הוא נהג בעצמו ביחס למידע הרפואה שהיה אצל חז"ל וכך עלינו לנהוג ביחס לדברי הרמב"ם עצמם.[57]

 

 

סיכום

 

ניתן להסיק ממה שנאמר כאן את הדברים הבאים:

• הרב כהן לא בוחל בשום אמצעי כדי לשכנע את הקורא כי התורה דיברה אמת – כאשר הוא אינו מבחין כלל התורה שבעל-פה לבין התורה שבכתב. לשם כך, הוא מעלה על נס את הקטעים הסומכים לדעתו בטענותיו ומסתיר את אלה המכחישים אותן, כפי שהראיתי במקרים רבים.[58]
• כאמור, יש לדעתי להבחין הבחנה חמורה בין תורת משה לדברי חז"ל: יהודי מאמין מכיר במקורו הטרנסצנדנטי של התורה, אבל מותר לו לראות בדברי חז"ל יצירה אנושית, המסתמכת אמנם על מסורת שבאה מסיני, שפרטיה המדויקים לא ידועים. כפי שהוסבר לעיל, ההנחה כי כל פרט המופיע בדברי חז"ל הוא דבר ה' ממש מעלה קשיים חמורים ביותר.
• על פי השמועה, הרב כהן מצליח להחזיר אנשים רבים לחיק היהדות באמצעות טיעוניו המפוקפקים. האם דרך זו נכונה? עובדה היא שהוא זוכה מצד מגיבים רבים באתר לתגובות בוטות שאינן מוסיפות כבוד ליהדות שהוא מתכוון להגן עליה. אם כן, ייתכן שבמקרה הזה "שכרו יצא בהפסדו".
• בעניין מקומו של המדע בדברי חז"ל, נראה לי שהמצב הוא כך: לעתים קרובות חז"ל זקוקים לממצאי המדע כדי לבסס את פסיקתם, והם מקבלים אותם מהמדענים שחיו בזמנם. גדולי הפוסקים שבזמננו אינם נוהגים אחרת.[59] אם כן, אין פלא שפרטים רבים התגלו כלא נכונים. העובדה שלפעמים התברר שפרט אחד היה נכון היא מקרית לחלוטין.

האמת צריכה להיאמר: מאז היעלמותה של הנבואה בעקבות חורבן בית ראשון, הקב"ה איננו מדבר אלינו בצורה גלויה. יש שרואים בזה קללה, ומשתדלים בכל כוחם למצוא במקורות היהדות "הוכחות" לאמיתה של מִסְרָה. עם זאת אפשר גם לראות במצב הנוכחי ברכה, באשר הוא מאשר את העובדה שעם ישראל הגיע לבשלות אינטלקטואלית ואינו זקוק לתמיכה בכל פסיעותיו.

 

 

 

 

 

[1] ידוע לי שנושא זה שנוי במחלוקת, ויש דעות לכאן ולכאן. ראו סקירה מפורטת בתוך יצחק איזק ואלכסנדר קליין, "אמת ואמונה בדברי החכמים", בשדה חמד, ביטאון לענייני חינוך והוראה, תשנ"ט גיליון 3-2, סעיף 4.1, עמ' 85­-89.

[2] מתוך הקונטרס "תורה מן השמים – תורה ומדע", שהתפרסם באתר הידברות.

[3] מתברר שאינני הראשון שמגיב לחוברת הנידונה כאן, ונחשפתי – אחרי כתיבת המאמר – לתגובה מפורטת משנת 2003 מאת דני וגדעון אורבך (http://www.hofesh.org.il/religion_merchants/claims/tora_from_heaven/1.html) המציגים את עצמם כ-"חילונים מאמינים". יש כמובן קווים משותפים בין מה שהם כתבו לפניי לבין מה שאני כותב כאן, אבל נדמה לי שדבריי מעמיקים יותר, ובעיקר, נכתבו מנקודת ראות דתית.

[4] היינו 73/1080 שעה. מובא בבבלי ראש השנה כה ע"א.

[5] ראו Otto Neugebauer, "The astronomy of Maimonides and its Sources", Hebrew Union College Annual  22 (1949), pp. 322–363 . אגב, מצוין שם כי כל יסודות הלוח העברי באים מהבבלים, וראו בעניין אורך החודש הסינודי Otto Neugebauer, A History of Ancient Astronomy, Berlin-Heidelberg-New York 1975, vol. 1, p. 483. גם בן-דוב מציין כי "the Babylonian sages… used earlier astronomical terms" (Jonathan Ben-Dov, "Neo-Assyrian Astronomical Terminology in the Babylonian Talmud", Journal of the American Oriental Society, Vol. 130, No. 2 [April-June 2010], p. 270). זו כנראה גם דעתו של יפה, שכתב: "משה רבנו לימד את ישראל עיקרו של הסוד הזה (סוד העיבור), כלומר רק העיקר ולא הפרטים" (צבי הירש יפה,  קורות חשבון העיבור, חקירות לברור סוד העיבור האמתי, ירושלים תרצ"א, עמ' יא) ושל ווכהולדר וּוויסברג  (Ben-Zion Wacholder and David B. Weisberg: Visibility of the New Moon in Cuneiform and Rabbinic Sources, Hebrew Union College Annual, Vol. 42, (1971), pp. 227-242). ראו גם בעניין זה Eliyahu Beller, Ancient Jewish Mathematical Astronomy, Archive for History of Exact Sciences 38,1 (1988) 51-66.

[6] עמוס ה, ח; איוב ט, ט; איוב לח, לא.

[7] ראו האנציקלופדיה העברית, ערך אסטרונומיה, כרך ד, עמ' 809, וראו בנושא זה המאמר של אהוד בר סיני המסיק ש"כימה" הוא למעשה מזל עקרב:  http://kima.weebly.com/uploads/1/3/3/5/1335494/____.pdf

[8] מטרת מאמר הנוכחי איננה להראות כי חז"ל טעו, לכן אני מסתפק בהערה זו.

[9] בבלי פסחים צד ע"ב.

[10] ראו למשל G. G. Scholem, Major Trends in Jewish Mysticism, Jerusalem 1941, pp. 156-204.

[11] אנציקלופדיה העברית, ע' אסטרונומיה, עמ' 779­-784.

[12] נסים וידל, צבא השמים: אסטרונומיה, ירושלים 1989, עמ' 26.

[13] אנציקלופדיה העברית, ע' שמש, עמ' 146­-149.

[14] בראשית רבה בראשית ו.

[15] סוזאן שיפלביין, ראשית המסע, מתוך גוף האדם – המכונה שלא תיאמן, תל-אביב 1989, עמ' 39.

[16] שם, עמ' 49­-52.

[17] בבלי ברכות לא ע"א.

[18] בבלי חולין נט ע"א. אגב, אם כלל זה נכון, יש להקשות על מאמר חז"ל זה מדוע התורה דורשת שני סימנים? לכאורה, היא יכלה לבקש את קיומו של סימן אחד בלבד, ולציין את בעלי החיים – ארבעה במספרם – שבכל זאת אסורים.

[19] דניאל חיימוביץ, צמח, מה הוא יודע?, מאנגלית עמנואל לוטם, תל-אביב 2014, עמ' 11.

[20] שם, עמ' 10.

[21] Seyed A. R. Mousavi, Adeline Chauvin, François Pascaud, Stephan Kellenberger & Edward E. Farmer, "Glutamate Receptor-like Genes Mediate Leaf-to-Leaf Wound Signaling", Nature 500, 422–426 (22 August 2013)

[22] ראו סקירה מפורטת בתוך יצחק איזק ואלכסנדר קליין, "אמת ואמונה בדברי החכמים", בשדה חמד, ביטאון לענייני חינוך והוראה, תשנ"ט גיליון 3-2, עמ' 97­-98.

[23] אובידיוס, מטמורפוזות,  תרגם שלמה דיקמן, ירושלים תשכ"ה, ספר 4.

[24] רד"ק על מלכים א ו, ז.

[25] אובידיוס, מטמורפוזות,  תרגם שלמה דיקמן, ירושלים תשכ"ה, ספר 8.

[26] בבלי בכורות ז ע"ב.

[27] תודתי נתונה לד"ר יהודה זורובסקי ולמר בני אברהמי, שניהם מהפקולטה למדעי החיים באוניברסיטת בר-אילן, שעזרו לי בנידון.

[28] בראשית מג, יא; שמות טז, לא; ויקרא ב, יא; שופטים יד, ט; שמואל א יד, כז ועוד. לפי דעת מקרא: "דבש בלשון מקרא כולל גם פרות מתוקים ועסיסיים וגם דבש דבורים".

[29] ראו  Israel Michel Rabbinowicz, La Médecine du Thalmud, Paris 1879.

[30] Edward Jenner, 1749-1823‏.

[31] למשל בין המסופר בספרי נביאים מצד אחד ובדברי הימים מצד שני, ואין כאן המקום להאריך.

[32] כך כותב שמואל אפרים ליונשטאם באנציקלופדיה מקראית, ערך יציאת מצרים, עמ' 754: "לא הגיעה אלינו שום תעודה מצרית המעידה על ישיבתם של בני ישראל במצרים". רוב החוקרים תמימי דעים שאין לראות בפפירוס המכונה "ייסורי איפואר" תיאור של מכות מצרים, וזה מסיבות שונות, למרות דמיון מסוים בין הפרטים המופיעים בו עם הסיפור המקראי. ראו  A.H. Gardiner, The Admonitions of an Egyptian Sage from a Hieratic Papyrus in Leiden (Pap.  . Leiden 344 recto) Nachdruck Hildesheim 1969.. ניתן לראות את הטקסט המלא בתרגום לאנגלית באתר http://xenohistorian.faithweb.com/africa/Ipuwer.html

[33]  פנינה גלפז-פלר, ‫ ציאת מצרים – מציאות או דמיון, ירושלים ותל-אביב 2002, עמ'135.

[34] אנציקלופדיה מקראית, ערך יציאת מצרים, עמ' 754.

[35] א"ש יהודה, עבר וערב, ניו-יורק 1946, עמ' 5.

[36] אנציקלופדיה מקראית, עמ' 754.

[37]  ראו גלפז-פלר, תמונה אחרונה.

[38] אנציקלופדיה מקראית, עמ' 754­-755.

[39]  גלפז-פלר, עמ' 34­-35.

[40]  ראו דעת מקרא על משלי לא, כא וכן י"מ גרינץ, מחקרים במקרא, ירושלים תשל"ט, עמ' 43.

[41]  גלפז-פלר, עמ' 100.

[42] שו"ת הרשב"א א צח.

[43] הרב יחיאל מיכל ב"ר אהרן הלוי עפשטיין, רוסיה 1908-1829.

[44] ערוך השולחן אבן העזר יג ל.

[45] עבודה זרה כד ע"ב ד"ה פרה. ראו גם מועד קטן יא ע"א ד"ה כוורא.

[46] ראו בהרחבה בספרו של הרב נריה גוטל, ספר השתנות הטבעים בהלכה, ירושלים תשנ"ה, עמ' טו-לט.

[47] המעניין הוא שאותם אנשים המצדדים בהשתנות הטבעים הם אלה השוללים מכול וכול את תיאורית האבולוציה של צ'רלס דרווין.

[48] ראו צל"ח, פסחים קטז ע"ב, ד"ה והואיל, ובהרחבה שם עמ' סט-עו.

[49] מרדכי כסלו, "'כזית' – פרי הזית כמידת נפח", תחומין, י (תשמ"ט), עמ' 427­-438.

[50] הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו,  חלק ד עמ' 355 הערה 4.

[51] בבלי שבת קז ע"ב.

[52] ראו למשל הרב משה שמואל לייטנר, "הריגת כינים בזמנינו", כתב-עת ישורון, כרך טז, עמ' תקצב, והרב הלל מרצבך, "האם מותר להרוג כינים בשבת?", תחומין, לד (תשע"ד), עמ' 38­-47.

[53] דניאל מלאך, "השתנות הטבעים כפתרון לסתירות בין דת למדע", תחומין, יח (תשנ"ח), עמ' 371­-383.

[54] רבנו אברהם בן הרמב"ם, מאמר אודות דרשות חז"ל, מתוך מלחמות השם, ערך הרב ראובן מרגליות, ירושלים תשי"ג, עמ' פג-פד.

[55] ראו הערת הרב מרגליות, שם, הערה 18 עמ' פד-פה. וכן אוצר הגאונים, ערוך על ידי ד"ר מ"ב לוין, ירושלים תש"א, כרך עשירי, גיטין סז ע"ב, עמ' 152.

[56] מורה הנבוכים ג, יד. וראו בהרחבה במאמרו של דניאל מלאך, המובא לעיל. ראו גם אוריאל לוינגר, "רפואה והלכה בהבנתו של הרמב"ם ביד החזקה", אסיא, עא-עב (שבט תשס"ג ינואר 2003), כרך יח, ג-ד: "למדנו שהרמב"ם שינה מטעמי המצוות המובאים בתלמוד כאשר ההסברים לא התאימו להבנתו המדעית, ונתן בהם טעמים כפי ידיעתו בחכמות הטבע".

[57] הרב ד"ר דרור פיקסלר וגאולה פארן, "רפואה מונעת בכתבי הרמב"ם ובימינו", אסיא, פג-פד (תשס"ט).

[58] ראו לעיל את הסעיפים הבאים: "כמה כוכבים יש במערכת "כימה"?", "נרתיק השמש", "חיים מסתוריים של הצמחים", "מי גילה את החיסון?".

[59] הרב שלמה זלמן אוירבך התייעץ עם מומחים בתחום החשמל כאשר כתב את ספרו "מאורי האש" המוקדש לעניין החשמל בהלכה (ראו הרב שלמה זלמן אויערבאך, מאורי האש השלם, ירושלים תש"ע, כרך ג, עמ' תתה).