על הפסוק "וַתִּרְעַב כָּל אֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּצְעַק הָעָם אֶל פַּרְעֹה לַלָּחֶם וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה לְכָל מִצְרַיִם לְכוּ אֶל יוֹסֵף אֲשֶׁר  יֹאמַר לָכֶם תַּעֲשׂוּ" (בראשית מא נה), רש"י מביא פירוש מתמיה: "היה יוסף אומר להם שימולו". מקור פירוש זה במדרש רבה, המרחיב יותר: "כיון שחזק הרעב בארץ, נתקבצו המצרים ובאו אצל יוסף. אמרו לו: תנה לנו לחם! אמר להם: אלהי אינו זן את הערלים, לכו ומולו את עצמיכם ואתן לכם".[1] מדוע – לפי המדרש – יוסף ביקש דרישה כזאת מהמצריים? ואיך אפשר לטעון שהקב"ה איננו דואג אלא לפרנסת אלה שנימולו, הרי חז"ל אמרו שהקב"ה "זן את כל העולם כולו, מקרני ראמים עד ביצי כנים"[2].

פרשני רש"י העלו השערות שונות להבהרת העניין. הרב פארדו[3] מציע מספר הסברים:

• "אפשר שכיון בזה כדי שלא יוכלו להעליל עליו שאינו ראוי למלוך עליהם לפי שהוא מהול ודתו משונה מדתם לכך כפה אותם למול". טיעון זה אינו משכנע: הרי יוסף קיבל את תפקידו מפרעה, שהיה שליט אבסולוטי. חוץ מזה, כפי שיבואר להלן, גם המצריים – או לפחות האליטה שלהם – היו נימולים.
• "אפשר שהייתה כוונתו שיתפרסם זה בעולם שהמלך שמושל במצרים הוא מהול, ושכפה אותם למול, ובזה אפשר שיגיע הדבר לאזני אביו, וידע שהוא חי ומושל במצרים, ולא יצטער עוד עליו, לפי שהוא לא היה רשאי לשלוח ולהגיד לאביו, לפי שהיה יודע החרם שהחרימו, לכך ביקש המצאה זו".

הסבר זה בעייתי. הוא כנראה רומז לחרם שאחי יוסף – על פי המדרש – הטילו למנוע גילוי מכירת יוסף לעולם כולו. למרות זאת, פרשנים רבים מתקשים להבין מדוע יוסף לא השתדל להודיע למשפחתו על מה שאירע לו. בכל אופן, אמצעי זה נראה פתטי.

אבל ישנם גם הסברים לפיהם יוסף לא פעל לטובת עצמו, אלא התכוון לקרב את אוכלוסיית מצרים לדת האמת. הרב פארדו סובר שהוא אף התכוון לגייר אותם:

אף על גב שלא היו נימולים אלא באונס מפחד המיתה, ומהאי טעמא אמרינן דאין מקבלים גרים לימות המשיח, וכן לא קבלו בימי דוד ושלמה, מכל מקום אפשר דיוסף הוה סבר דמתוך שלא לשמה בא לשמה.[4]

וכך גם סובר הרב אשכנזי[5], מפרש המדרש:

יוסף… זיכה אותם במה שקירבם על ידי המילה, ומתוך שלא לשמה באו לשמה, שעל ידי כן ירחם ה' על הדור, כדפירש לעיל "אלהי אינו זן ערלים", כבר פירשנו לעיל דלאו בערלה תליא מילתא[6]… היה מקרבם לה' לומר שיכירו בורא העולם.[7]

לפי פירוש זה, יוסף התכוון "לגייר" את המצריים, וכנראה בעיקר לשכנע אותם לעזוב עבודה זרה, כדי שיזכו לרחמי ה', כפי שמשתמע מלשון המדרש. והרב אשכנזי מבהיר כי מעשה המילה אינו אלא סמל להכרת הקב"ה.

משך חכמה[8] אומר דברים דומים:

הענין של "יוסף ישית ידו על עיניך", שזה הענין יעצום עיניך שבל תחקור ובל תסתכל אחרי דרכי ההשגחה כי רמו. כי מי מילל זה אשר הצער של יוסף יהא לתכלית נרצה כזה, שידור במצרים ויהי לשליט, ויפרסם דעות צודקות.[9]

וכך מבאר אותו הרב קופרמן:

היתה תכלית עצמאית בשלטון יוסף במצרים באשר יכול היה להביא את מצרים לידי הכרת הבורא וכו'. לפי דברי רבנו על התכלית זאת בעלייתו של יוסף למשנה למלך מצרים יובנו, אולי, דברי רש"י "לפי שהיה יוסף אומר להם שימולו"… בהרגשה זו ניסה לקרב את המצרים לאותה מצוה יחידה בה נצטוו בני ישראל לפני מתן תורה.

לפי משך חכמה, כוונתו של יוסף לא הייתה – כפי שביאר הרב אשכנזי – מיועדת לעורר את רחמי ה' כך שיזכו המצריים לא למות ברעב, אלא מטרה עילאית יותר: "לפרסם דעות צודקות". יוסף, לפי זה, התכוון להמשיך את משימת אברהם, שהשתדל בכל כוחו לפרסם את דת האמת. והמשך חכמה אף סובר שלמטרה זו הקב"ה סידר שיוסף יגיע לתפקידו הרם. יוסף רצה אפוא לשמש כ-"אור לגויים".

[1] בראשית רבה (וילנא) צא ה.

[2] בבלי עבודה זרה ג ע"ב.

[3] רבי דוד חיים פַּארְדוֹ (ונציה 1718 – ירושלים 1790), היה פרשן ספרות חז"ל, ראש ישיבה, פוסק ומשורר.

[4] משכיל לדוד על בראשית מא נה.

[5] רבי שמואל יפה אשכנזי (תורכיה 1525-1595) היה מחכמי האימפריה העות'מאנית במאה ה-16, מחבר פירוש יפה תואר על מדרש רבה.

[6] ישנה הוכחה לכך שאין לקחת את עניין המילה כפשוטו, היא העובדה שהמצריים – כמו עמים אחרים באותה תקופה – נהגו למול (ראו אנציקלופדיה מקראית ע' מילה).

[7] יפה תואר על בראשית רבה, צא ה.

[8] רבי מאיר שמחה הכהן (וילנא 1843 – דבינסק 1926). 

[9] משך חכמה בראשית מו ד.