כתוב בפרשתנו:

כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ. וְכָל קָרְבַּן מִנְחָתְךָ בַּמֶּלַח תִּמְלָח וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח (ויקרא ב יא-יג).

בעוד שהמונחים "שאור" ו"מלח" ברורים, יש לברר מה משמעות המילה "דבש". הפרשנים תמימי דעים שלא מדובר בדבש דבורים, אלא בפירות. כך רש"י כותב: "וכל דבש – כל מתיקת פרי קרויה דבש". וכן רשב"ם: "פירות האילן. תמרים קרויין דבש". הבנה זאת מקבלת חיזוק ממה שכתוב בפסוק השני, כפי שרש"י מבאר: "קרבן ראשית תקריבו – מה יש לך להביא מן השאור ומן הדבש? "קרבן ראשית": שתי הלחם של עצרת הבאים מן השאור, שנאמר "חמץ תאפינה" (ויקרא כג יז), ובכורים מן הדבש, כמו בכורי תאנים ותמרים". הרי אין "קרבן ראשית" לדבש דבורים, אבל ישנו לפירות: מתנת הביכורים.

 

מצוות התורה ברובן המכריע נאמרו בלי טעם. ברבות מהן הטעם מובן מאליו, בעיקר אם מדובר בחלק המצוות המכונה "משפטים". אולם לא חסרות מצוות שטעמן לא מובן כלל, והוראה זו "שאור, דבש ומלח" היא אחת מהן. מה הפסול בהקרבת שאור או דבש, ומדוע יש חובה להביא מלח? אגב, יתכן שקיימת תלות בין איסור השאור והדבש לבין חובת המלח, כך כותבים דעת זקנים מבעלי התוספות: "כל שאור וכל דבש לא תקטירו: לפי שאמר הקב"ה "על כל קרבנך תקריב מלח" והללו אין מקבלין מלח[1]". זאת אומרת שיש איסור להקריב שאור ודבש מפני שאין אפשרות להוסיף עליהם מלח, ויש חובה להביא מלח. אם כן, נשאר רק להסביר מדוע יש צורך במלח.

 

הרבה הסברים הוצעו כדי להטעים הוראה זו[2]. נציג אותם כאן, ונמיין אותם על פי אופיים, כדלהלן.

 

• ההסבר ההיסטורי

זו שיטת הרמב"ם במורה הנבוכים:

מכיוון שעובדי עבודה זרה לא היו מקריבים לחם שאינו חמץ, והרבו להקריב דברים מתוקים ולגָאֵל את קרבנותיהם בדבש, כמפורסם בספרים שציינתי לך[3], וכן לא תמצא מלח באף אחד מקרבנותיהם – לכן אסר יתעלה להקריב "כָּל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ", וציווה שהמלח יהיה תמיד: "וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית אֱלֹהֶיךָ מֵעַל מִנְחָתֶךָ, עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח".[4]

זאת אומרת שהדבר אסור מפני שהוא היווה חוק בקרב העמים הפגאניים. הרמב"ן מקבל את הסבר הרמב"ם, ואף מוצא לו תקדים בדין המצבה, שהייתה נהוגה בקרב האבות, אולם נשללה על ידי ה', כפי שנאמר: "וְלֹא תָקִים לְךָ מַצֵּבָה אֲשֶׁר שָׂנֵא ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים טז כב). המדרש מציין עובדה זו: "מצבה שאהובה לאבות שנואה לבנים"[5] והסיבה לכך היא "שעשאוה אלו חק לעבודה זרה"[6].

ברם, הסבר זה איננו מתקבל על הדעת משתי סיבות:

• על פי המידע ההיסטורי העומד לרשותנו, טענה זו של הרמב"ם איננה נכונה, לפחות במה שנוגע למלח. להיפך, על פי עדותו של פליניוס, כל קרבן שהובא לאליל כלשהו היה מלווה במלח, כפי שכתב: "דווקא בטקסים הקדושים שלנו, יש להכיר בחשיבות הגבוהה שלו [המלח], ולעולם לא יוצעו מנחה ללא מלווה של העוגה המלוחה"[7].
• הסבר זה איננו רלוונטי לתקופתנו, כפי שמבהיר הרב חנוך וקסמן:

הנחתו של הרמב"ם כי האיסור אינו אלא תגובה לנסיבות מקריות, הקשורות לתקופה מסוימת ולפולחן היסטורי נתון, מרוקנת את האיסור ממשמעות דתית ומותירה אותו כמשקל נגד לנוהגים עתיקים שכבר בטלו ועברו מן העולם.[8]

אולם לפי הרב דוד צבי הופמן, ניתן לקבל את הסבר הרמב"ם לפחות במה שנוגע לאיסור הדבש, באשר יש לזה משמעות גם היום, כפי שהוא מבאר:

דבש הוא המתוק והטעים, שהגויים שמוהו כמאכל תאוה לפני אליליהם… [הוא] אסור מפני שהוא בא לסתור את אמונת "המגשימים", שלפיה הקרבן הוא מאכל ממש של האלילים.

ולפי שד"ל, הדרישה למלח נובעת ממסורת עתיקה הנהוגה בכל כריתת ברית:

עד היום הזה נשיאי הערביים כשכורתים ברית מביאים כלי של מלח ואוכלים יחד פת במלח (רוז'), והנה זה היה מנהג ידוע בימי קדם בארצות המזרח שהברית נכרת במלח, ואמנם כל קרבן הוא לרצות ולפייס האל ולהביאו עמנו בברית, ולפיכך צוה לתת מלח בכל קרבן וקרא לאותו מלח מלח ברית אלהיך, כי בו אתה כורת ברית עם אלהיך.

 

• טיב הקרבן

הרמב"ן סבור כי הדרישה לשים מלח על הקרבן נובעת מהרצון לייפות אותו, כפי שהוא כותב: "מפני שאינו דרך כבוד להיות לחם ה' תפל מבלי מלח, כטעם "הקריבהו נא לפחתך" (מלאכי א ח), ולפיכך מעטו העצים והדם שאין טעונים מלח (בבלי מנחות כ ע"א)". אלא שכנראה הוא איננו בטוח שזהו ההסבר האולטימטיבי, באשר הוא מסכם "או שיש בכל אלה סוד נעלם ממנו". בכל מקרה, אין כאן הסבר של איסור הדבש.

רבי פלטיאל סובר שמשמעות הוראה זו היא שהקרבן לא יהיה "חמוץ" מדיי ו"מתוק" מדיי: "שאור שלא יתחמץ יותר מדאי ולא יהיה ראוי לאכילת כהנים, ולא דבש משום דמתוק הוא ויש לירא שלא יאכלו מקדשי ה'". זאת אומרת שאם הוא החמיץ יתר על המידה, הכהנים לא יוכלו לאכול אותו. ואם הוא מאוד מתוק, יאכלו אותו אנשים שאינם מורשים.

 

• ההסבר הסמלי

פרשנים רבים הסבירו את הוראה זו מפאת הסמליות שיש בשאור ובדבש. לפי רבי פלטיאל: "שניהם סימן ליצר הרע הממתיק העבירה ולבסוף מחמצת כשאור". ריקאנטי רואה בשאור רמז "למדת הדין החמוצה והקשה". כך גם כותב רבני בחיי, הרואה באשה את הרע בהתגלמותו:

הקרבן לכפר בו כל עונותינו, ולולא המסית והמדיח שהוא יצר הרע לא היה אדם חוטא ולא היה צריך לקרבן כלל, והשאור והדבש הן הן יצר הרע עצמו, כמו שאמרו רז"ל (מכילתא פסחא ה ב) לענין חמץ ומצה בפסח צריך אדם לפנות לבבו מיצר הרע… ודבש גם כן יצר הרע, כי דב"ש בגימטריא אשה, והאשה היא יצר הרע, כי כן מצינו באדם הראשון כשחטא אמר: "האשה אשר נתתה עמדי" (בראשית ג יב), רצה לומר יצר הרע שיצרת בי… ולכן הורחקו השאור והדבש מהקרבן כי לא יתכן שני הפכים בנושא אחד, ועוד כי היה נמצא טובל ושרץ בידו.

לפי בעל הטורים, "יצר הרע מתוק לאדם כדבש", והוא גם "דומה לשאור", כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

רבי אלכסנדרי בתר דמצלי אמר הכי: רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב? שאור שבעיסה [רש"י: יצר הרע שבלבבנו, המחמיצנו]  ושעבוד מלכיות; יהי רצון מלפניך שתצילנו מידם, ונשוב לעשות חוקי רצונך בלבב שלם.[9]

כל הפרשנים הנ"ל רואים בדבש ובשאור סמל ליצר הרע שיש להיאבק בו בצורה נמרצת. גם כלי יקר רואה בדבש ובשאור סמל לרע, אולם לדעתו יש כאן גם רמז לכך שיש ליצר הרע תפקיד חיובי בהתנהלות עולם הזה:

כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העולם הזה המכונים בדבש, כי כמו שהדבש מתוק לחיך וריבויו מזיק, כך כל חמדות העולם הזה הם הכרחיים וריבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע… ושני אלו הכרחיים למציאות האדם, כי אם לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו איבריו חזקים אף בריאים להטריח במצוות ה', ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב.

וזו הסיבה לכך שמקריבים שאור עם שתי הלחם ודבש עם ביכורים:

שני אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצוות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה' אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבוא לידי שלימות הנפש. על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה', כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה' אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר אי אפשר להשיגו בלעדם. ומזה הטעם אין מקריבין מהם כי אם השאור לקרבן ראשית ביום מתן תורה כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו שתי הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שניתנה בו רפאות תהא לשריך. והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה' ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה.

העיקר הוא כמובן חיי תורה ומצוות, השוללים סיפוק התאוות החומריות המסומלות על ידי שאור ודבש, אולם האדם חייב קודם כל לדאוג לבריאותו החומרית כדי לעבוד את ה' על הצד הטוב ביותר, ולשאת אשה כדי ליישב את העולם. וכן להפנים את הרעיון שניתן לנצח את יצר הרע בעזרת תורתו.

לפי הרש"ר הירש, הדבש – היינו פירות הארץ – מסמל "את קניין הארץ". והאיסור שהוא ילווה את הקרבן בא להזכיר לנו כי כיבוש ארץ ישראל איננו פרי מאמצינו אלא הוענק לנו על ידי הקב"ה, וכל זה על תנאי שנקיים את תורתו ומצוותיו:

חשיבות הבעלות על הארץ באה לידי ביטוי על ידי דבש ו"מתיקת פרי". כי פירות האילן הבשילו בחיק הטבע, והם ראויים כמות שהם למאכל אדם. משום כך יפים הם לסמל את קניין הארץ. אך ישראל ירשו את ארצם, כדרך שזכו בחירותם ובעצמאותם. כי לא בחרבם ירשו ארץ וזרועם לא הושיעה למו; אלא רק בשכר עשיית מצוות ה' קנו את ארצם וקיימוה בידיהם.

על פי הבנה זו, ניתן לפרש את הזיקה בין חג מתן תורה וחובת הביכורים:

משום כך ביום מתן תורה מתחיל זמן הבאת ביכורים. אז יעלו ישראל למקדש את ביכורי פרי אדמתם; ביניהם יהיו בעיקר ביכורי פרי העץ. את הפירות "יניחו לפני המזבח", וכה יאמרו לכהן: "הגדתי היום לה' אלהיך כי באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבתינו לתת לנו" (דברים כו ג). אך שוב: "אל המזבח לא יעלו לריח ניחח". כי הארץ שבידינו איננה שלנו, עד שנוותר עליה למען קיום התורה; אלא רק בשכר קיום התורה הרי הארץ קנויה בידינו.

 

ולסיכום: האם אחד מהפירושים שהוצגו לעיל הוא הנכון? אי אפשר לדעת. יחד עם זה, עצם העובדה שניתנה לנו הוראה בלי הסבר אתגרה את ההוגים היהודים מכל הזמנים והם מצאו והציעו רעיונות מקוריים הזורקים אור על רוח התורה, וזה מבורך. על זה נאמר במשנה: "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות שנאמר "ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר"."[10]

 

 

 [1] רק שלא מובן מדוע שאור לא סובל מלח.

[2] דבר שבדרך כלל מעיד על כך שאין ממש פתרון לבעיה.

[3] במורה הנבוכים ג כט מופיעה רשימת ספרים – שלא הגיעו אלינו – עליהם הרמב"ם מסתמך כדי לבסס את טיעוניו.

[4] מורה הנבוכים ג נו.

[5] ספרי דברים קמו.

[6] רש"י על דברים טז כב.

[7] Plinius. Naturalis Historia, 31, 41.

[8] הרב חנוך וקסמן, שאור, דבש והמזבח, מתוך תורת עציון, פשטות מתחדשים בפרשיות השבוע, ויקרא, ירושלים 2015.

[9] בבלי ברכות יז ע"א.

[10] מכות ג טז.