בספר דברי הימים כתוב:

וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח וּבֶרֶד בְּנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ וְאֶלְעָדָה בְנוֹ וְתַחַת בְּנוֹ. וְזָבָד בְּנוֹ וְשׁוּתֶלַח בְּנוֹ וְעֵזֶר וְאֶלְעָד וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ. וַיָּבֹא אֶל אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ בְּרִיעָה כִּי בְרָעָה הָיְתָה בְּבֵיתוֹ (דברי הימים א ז כ-כג).

 

הבנת הקטע לפי פשוטו של מקרא

מהפסוקים הנ"ל עולה שכל צאצאי אפרים בן יוסף נהרגו בעקבות פשיטה נכשלת על מקניהם של אנשי גת. כתוצאה מכך, אפרים הוליד בן חדש – בריעה שמו – כדי להחליף את זרעו שהושמד על ידי אנשי גת.

אלא שממש לא ברור איך יש להבין את הפסוקים הראשונים, וקיימות בפרשנות הקלאסית שתי גישות סותרות:

• ברד הוא בנו של שותלח, תחת הוא בנו של ברד, אלעדה הוא בנו של תחת, וכו'. לפי פירוש זה, יש כאן תיאור של שמונה דורות! אם כן, איך יתכן שאפרים היה עדיין חי, וגם מסוגל להוליד עוד ילד?
• כל השמות המוזכרים כאן הם בניו של אפרים, למרות שהסגנון הזה: א', ב' בנו, ג' בנו וכו' משמעו בדרך כלל שכל אחד מהאנשים המוזכרים הוא דור אחר, כמו למשל בפסוקים הבאים: "וּבֶן שְׁלֹמֹה רְחַבְעָם אֲבִיָּה בְנוֹ אָסָא בְנוֹ יְהוֹשָׁפָט בְּנוֹ. יוֹרָם בְּנוֹ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ יוֹאָשׁ בְּנוֹ. אֲמַצְיָהוּ בְנוֹ עֲזַרְיָה בְנוֹ יוֹתָם בְּנוֹ. אָחָז בְּנוֹ חִזְקִיָּהוּ בְנוֹ מְנַשֶּׁה בְנוֹ. אָמוֹן בְּנוֹ יֹאשִׁיָּהוּ בְנוֹ (דברי הימים א ג י-יד). רק שכאן כל שם מופיע עם הקידומת "וְ". בנוסף לכך, השמות תחת ושותלח מופיעים כאן פעמיים. איך יתכן שאחים נשאו אותו שם?

 

ויש קושי נוסף: מתיי אירע הדבר? לכאורה כאשר משפחת אפרים טרם הפכה לשבט, וכל הבנים האלה – שותלח, ברד, תחת (א), אלעדה, תחת (ב), זבד, שותלח (ב), עזר ואלעד – היוו משפחה יחסית מצומצמת. זאת אומרת בתקופה שאפרים ומשפחתו התגוררו במצרים, הרבה זמן לפני היציאה ממנה. אם כן, איך הגיעו אנשים האלה לארץ ישראל?

למעשה, קיימות ארבע אפשרויות:

• הדבר אירע בעוד שיוסף היה עדיין חי: זו דעת הרלב"ג, הכותב:

התועלת… להודיע כי אין ראוי לעשוק לאנשים ואף כי יד העושקים תקיפה. ולזה ספר מה שקרה מהרע לבני אפרים ברדתם לקחת את מקנה אנשי גת מפני היותם בוטחים על עוצם גדולת יוסף שהיה שליט על הארץ וספר כי כבר הרגום אנשי גת.

זאת אומרת שבני אפרים שהתגוררו אז במצרים נכנסו לארץ כדי לגנוב את מקניהם של בני גת ונהרגו על ידיהם. הביטוי "הנולדים בארץ" בא לציין את עליונותם של הילידים הפלישתים בניגוד לכובשים, כפי שרש"י כתב: "[בני אפרים] לא היו בקיאים במוצאי הדרכים ובמוצאי הארץ והרגום אנשי גת הנולדים בארץ, כי הם היו בקיאים בארץ ההיא". וכן מצודת דוד: "לפי שהמה היו מילידי הארץ ההיא וידעו מוצא הארץ ומבואה, לא כן בני אפרים כי נולדו בארץ אחרת, ולזה התגברו עליהם בני גת ותפשום והרגום על אשר ירדו לקחת את המקנה של אנשי גת". כמובן, במקרה זה חייבים לאמץ את הדעה הסוברת כי כל השמות המוזכרים כאן הם בניו של אפרים.

זו גם דעתו של רבי יהודה החסיד, המתאר בפירושו לתורה את המצב הכלכלי של בני יעקב כאשר התגוררו במצרים בזמן שיוסף היה שם שליט. כך הוא מסביר את הפסוק "הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א י):

לישראל היו להן הרבה נחלות בארץ כנען של אביהם, ואף על פי שהיו ישראל בארץ מצרים היו שולחים לארץ כנען לתקן להם שדות וכרמים שלהם והיו קוצרים ובוצרים ומביאים להם כסף… ובנו כרכים בארץ כנען על נחלותיהם ומושיבים בהם עבדים לפרוע להם מס ולתקן נחלתם, והיו מצרים יראים שמא יצטרפו אילו לאילו להילחם בהם כדי שיחזרו לכרמיהם ולנחלותם וגם הכנענים יעשו כדי שיהיו פטורים ממס.[1]

זאת אומרת שלבני ישראל – ומתוכם בני אפרים – היו שדות וכרמים בארץ כנען שעבדים טפלו בהם, ופרעה בשלב כלשהו חשש שבני ישראל יילחמו נגד המצריים במקרה שלא יתנו להם לחזור, בסיוע ילידים כנעניים השואפים להתפטר מהשליטה המצרית עליהם. הסיפור המופיע בדברי הימים מתאר אסון שפקד את בני אפרים, שהתכוונו לגנוב מקנה של ילידים כנעניים והושמדו על ידיהם.

• הדבר אירע בזמן השיעבוד: זו דעת חז"ל, כפי שיבואר להלן. אלא שדעה זו סותרת את פשוטו של מקרא: איך עבדים יכלו לצאת ממצרים?
• הדבר אירע בימי שהיית בני ישראל במדבר. זו דעת הרד"ק:

המעשה הזה היה במדבר או בארץ הגלעד, והיה עדיין אפרים חי כי זה יכול להיות כי מכיר בן מנשה היה מכובשי ארץ גלעד, והנה בני מכיר בן מנשה ילדו על ברכי יוסף, ומה שמוכיח הפירוש הזה כי תמצא מספר בני אפרים בצאתם ממצרים כשנמנו במדבר סיני בשנה השנית ארבעים אלף וחמש מאות, וכשנמנו בכניסתם לארץ בערבות מואב בשנת הארבעים לא היו כי אם שלושים ושתיים אלף וחמש מאות ואלו שמונת אלפים שחסרו במדבר הם שהרגו בני גת.

אולם לא משתמע מפשוטו של מקרא שהייתה פלישה רבתי של אלפי בני אפרים. עולה ממנו שאפרים איבד את כל צאצאיו, והשתדל להוליד בן נוסף כדי להבטיח צאצאים לעצמו. בנוסף לכך, יוצא לפי דעה זו שאפרים היה זקן מופלג.

• הדבר אירע אחרי שבני ישראל התיישבו בארץ: דבר זה בלתי אפשרי, כפי שמבאר הרד"ק:

בארץ ישראל לא יוכל להיות, לפי שאמר "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים", ואפרים לא נכנס בארץ כי לא נכנסו לארץ מיוצאי מצרים מבן עשרים שנה ומעלה כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון.

 

חוץ מזה, פסוקי ספר דברי הימים אינם תואמים כלל את מה שנאמר בתורה:

אֵלֶּה בְנֵי אֶפְרַיִם לְמִשְׁפְּחֹתָם לְשׁוּתֶלַח מִשְׁפַּחַת הַשֻּׁתַלְחִי לְבֶכֶר מִשְׁפַּחַת הַבַּכְרִי לְתַחַן מִשְׁפַּחַת הַתַּחֲנִי. וְאֵלֶּה בְּנֵי שׁוּתָלַח לְעֵרָן מִשְׁפַּחַת הָעֵרָנִי. אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת בְּנֵי אֶפְרַיִם לִפְקֻדֵיהֶם שְׁנַיִם וּשְׁלֹשִׁים אֶלֶף וַחֲמֵשׁ מֵאוֹת אֵלֶּה בְנֵי יוֹסֵף לְמִשְׁפְּחֹתָם (במדבר כו לה-לז).

אולם המלבי"ם – על פסוקי דברי הימים – משתדל ליישב אותם כך:

אז בא שותלח אל אשתו ותלד בן ותקרא שמו בריעה, בזה נגלה מה שנאמר בתורה "ואלה בני שותלח לעירן משפחת הערני", שלא נודע מדוע לא חשב בני בכר ותחן, רק בן שותלח, כי עירן הוא בריעה הנזכר, שהיה שמו רע ורעה, והפכו לטובה לקראו ער בהפוך אותיות, ולהבדילו מער ואונן קראוהו עירן, ובאשר בניו הקודמים ספו תמו מן בלהות הודיעה התורה שאלה היו בני שותלח עירן, לא הקודמים, ואלה פוסל את הראשונים:

זאת אומרת שבכר הוא ברד, תחן הוא תחת, עירן הוא בריעה, ומי שבא על אשתו והוליד אותו היה שותלח ולא אפרים. מיותר לציין שפירוש זה די מאולץ.

 

הבנת הקטע על פי מדרש חז"ל

כך כתוב בגמרא, בעניין חזון העצמות היבשות של יחזקאל (יחזקאל לז):

מאן נינהו מתים שהחיה יחזקאל? אמר רב: אלו בני אפרים שמנו לקץ וטעו, שנאמר "ובני אפרים… והרגום אנשי גת הנולדים בארץ", וכתיב "ויתאבל אפרים אביהם ימים רבים ויבאו אחיו לנחמו".[2]

וביותר פירוט במדרש:

ארבע שבועות יש כאן, השביע לישראל שלא ימרדו על המלכיות, ושלא ידחקו על הקץ, ושלא יגלו מסטירין שלהם לאומות העולם, ושלא יעלו חומה מן הגולה… ארבע שבועות השביען כנגד ארבעה דורות שדחקו על הקץ ונכשלו, ואלו הן, אחד בימי עמרם, ואחד בימי דיניי[3], ואחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים, ההוא דכתיב "בני אפרים נושקי רומי קשת"… והן היו מחשבין בשעה שנתגזרה גזרה כשדבר הקב"ה עם אברהם אבינו בין הבתרים ומשנולד יצחק התחיל. מה עשו? נתקבצו ויצאו למלחמה, ונפלו מהן חללים הרבה, מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו, על שעברו על הקץ ועברו על השבועה "אם תעירו ואם תעוררו".[4]

הפסוק בתהילים שעליו המדרש מבסס את טיעונו הוא: "בְּנֵי אֶפְרַיִם נוֹשְׁקֵי רוֹמֵי קָשֶׁת הָפְכוּ בְּיוֹם קְרָב"  (תהלים עח ט). לפי פשוטו, הוא מתייחס לעם ישראל כולו, וכוונתו לפי רש"י היא כי "נושקי רומי קשת [מזויינים ויורים חיצים בקשת], שהלכו בכלי מלחמתם ונשענו בהם ולא באל יתברך, "הפכו ביום קרב", זאת אומרת שהפכו עורף לפני אויביהם. יחד עם זה דרשו את הפסוק כמתייחס לבני אפרים, "שיצאו ממצרים בזרוע לפני הקץ ובטחו בגבורתם ובחציהם וסופם הפכו לנוס ביום קרב כמפורש בדברי הימים והרגום אנשי גת הנולדים בארץ".

ומה הייתה הטעות שלהם? בברית בין הבתרים, הקב"ה מבשר לאברהם כי צאצאיו יהיו משועבדים במשך תקופה של ארבע מאות שנה: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). אולם, אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, מצוין אז כי "מוֹשַׁב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָשְׁבוּ בְּמִצְרָיִם שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְאַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (שמות יב, מ). רש"י מיישב את הסתירה כך: "שלשים שנה וארבע מאות שנה: בין הכל משנולד יצחק עד עכשיו היו ארבע מאות שנה. משהיה לו זרע לאברהם נתקיים "כי גר יהיה זרעך", ושלשים שנה היו משנגזרה גזירת בין הבתרים עד שנולד יצחק". תולדות זרע אברהם מתחילים משנולד יצחק, שלושים שנה אחרי ברית בין הבתרים, ואילו הסיפור כולו כבר החל מברית בין הבתרים[5]. טעותם של בני אפרים היה לספור את ארבע מאות שנה מברית בין הבתרים.

ובמדרש רבא:

"וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" (שמות יג יז). טעו שבטו של אפרים ויצאו ממצרים עד שלא שלם הקץ ונהרגו מהם שלושים רבוא. ולמה נהרגו? שחשבו מיום שנדבר אברהם בין הבתרים וטעו שלושים שנה… והרגום פלשתים, שנאמר "ובני אפרים שותלח… והרגום אנשי גת", והיו עצמותיהם שטוחין בדרך חמרים חמרים שכבר היה להם שלושים שנה שיצאו עד שלא יצאו אחיהם ממצרים. אמר הקב"ה: אם יראו ישראל עצמות בני אפרים שטוחין בדרך יחזרו למצרים, למה הדבר דומה? למלך שנשא אשה וביקש לילך למדינתו. הושיבה באפריון ולא הספיק ליכנס למדינה עד שמתה אשתו. קברה על פתח המדינה ואחר כך נשא אחותה. אמר המלך: הריני מסבבה שלא תראה קברה של אחותה ותחזור לה. מה עשה? סיבבה מאחורי המדינה. כך אמר הקב"ה: יהיו מסבבים את הדרך כדי שלא יראו עצמות אחיהם מושלכין בדרך ויחזרו למצרים… אמר הקב"ה: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר "ולא נחם אלהים".[6]

נמצאנו למדים כי לפי המדרש בני אפרים טעו, אבל לא מדובר בטעות "תמימה": הם קבלו את ההחלטה לדחוק את הקץ, והסתמכו על פרשנות מפוקפקת כדי להצדיק את מבצעם.

 

מסר המדרש על השמדת בני אפרים

השקפת חז"ל העקרונית בעניין גאולה כלשהי באה לידי ביטוי בפרשנותם את הפסוק של שיר השירים "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" החוזר שם שלוש פעמים:

שלושה שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה (רש"י: יחד ביד חזקה); ואחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי.[7]

חז"ל מתכוונים להעביר שם ובסיפור השמדת בני אפרים מסר כפול:

• לכל גאולה יש זמן מדויק הנקבע על ידי הקב"ה, ה"קץ".
• יש איסור וכן סכנה להשתדל להיגאל לפני הזמן הנקבע, פעולה המכונה "דחיקת הקץ".

כך נאמר בפירוש במדרש נוסף:

"כי קרוב הוא": קרובה מלחמת פלישתים עם בני אפרים… ולמה? שטעו בחשבון, ויצאו קודם לקץ בשלשים שנה, וברחו ממצרים ונפלו. והלא דברים קל וחומר: מה אם קץ שעבוד אבותינו שהוא מפורש טעו בחשבונו ויצאו קודם ונכשלו, קצינו שכתוב בו "כי סתומים וחתומים הדברים עד עת קץ" (דניאל יב ט) על אחת כמה וכמה שטועין המחשבין. מכאן אמרו: תפוח דעתן של מחשבי קצים, אלא יחכה ויאמין וסוף הטובה לבוא.[8]

יוצא כי לא רק אסור לדחוק את הקץ, אלא קיים איסור אפילו לחשב את זמנו – בהנחה שהדבר בכלל אפשרי.

מדוע חז"ל נקטו בעמדה זו? יש להניח כי הסיבה לגישתם היא הכישלון החרוץ של כל מרד שהתחולל בזמנם נגד השלטון הרומי: במרד הגדול שגרם הריסת בית המקדש השני, ופחות ממאה שנה אחר כך במרד בר-כוכבא. התשובה החזלית ליוזמות אלה נאמרה באגדה המפורסמת[9] המספרת איך רבי יוחנן בן זכאי נמלט מירושלים המבוצרת והלך לבשר לאספסיאנוס שמינו אותו לקיסר. כאשר התברר שהדבר אכן נכון, אספסיאנוס הציע פרס לרבי יוחנן בן זכאי, וכל בקשתו הייתה: "תן לי יבנה וחכמיה". החכמים של אז החליטו לנטוש את המאבק המזויין – שבעיניהם היה חסר תקווה לחלוטין – ולרכז את כל מאמציהם להתפתחות רוחנית בלבד. גישה זו גם מסבירה את נטייתם לפרש מעשי גבורה תנכיים רבים באופן רוחני בניגוד לפשוטו של מקרא, כמו למשל באגדה הבאה, המתייחסת לכיבוש העיר קרית ספר בזמן יהושע: "אלף ושבע מאות קלין וחמורין, וגזירות שוות, ודקדוקי סופרים נשתכחו בימי אבלו של משה. אמר רבי אבהו: אף על פי כן החזירן עתניאל בן קנז מתוך פלפולו, שנאמר "וילכדה עתניאל בן קנז" (יהושע טו יז)"[10].

כמובן, השקפה זו של חז"ל גורמת לכך שהיהודי הופך להיות פסיבי לחלוטין, על כל צרה הפוקדת אותו כל תגובתו תהיה מאז לפנות אל ה' ולהתחנן בפניו, באשר הגאולה – מכל סוג שהוא – היא פרי החלטתו הבלעדית של הקב"ה. ומכאן ההתנגדות הגורפת של המגזר החרדי לתנועה הציונית, לפחות בתקופה שנמשכה עד מלחמת העולם השנייה, אלא שהיא קיימת עד עצם היום הזה בחלקים רבים של המגזר החרדי. לכאורה יש לה על מה לסמוך, האם אין במעשה הציוני "דחיקת הקץ"? ולכאורה, צודק הרבי מסאטמר כאשר הוא מסתמך על שלוש השבועות שהובאו לעיל כדי לאסור כל ניסיון להקים מדינה לעם ישראל בדרכים אנושיות.[11]

 

שיטת רבי אלכסנדרי

מתברר שקיימת בחז"ל דעה שונה במקצת ממה שנאמר עד עכשיו. הנביא ישעיהו מסכם פרק שלם שכולו מוקדש לתיאור ימות המשיח במילים "בְּעִתָּהּ אֲחִישֶׁנָּה" (ישעיהו ס כב) שלכאורה סותרות אחת את השנייה. על כן, רבי אלכסנדרי מזכיר את פתרונו של רבי יהושע: "אמר רבי אלכסנדרי: רבי יהושע בן לוי רמי, כתיב "בעתה", וכתיב "אחישנה"? זכו – אחישנה, לא זכו – בעתה".[12] זאת אומרת שקיים אמנם תאריך אולטימטיבי לגאולה האחרונה, אולם יתכן שהיא תוקדם אם בני ישראל יזכו לכך. ולפי עיון יעקב, זו הסיבה שאין לדעת תאריך ה"קץ": "מהאי טעמא נסתם הקץ. כי אם היה הקץ מגולה, אזי בזמן הקרוב לקץ לא היו ישראל עושין תשובה, שהרי אפילו אם לא זכו, תבוא הגאולה בעתה. לכן נסתם הקץ, כדי שכל אחד יעשה תשובה כדי למהר ולהחיש את הקץ". אם בני ישראל לא עשו תשובה עד תאריך קרוב לקץ, עדיף שלא ידעו אותו, כדי שלא יגיעו למסקנה שלא משתלם להם לחזור בתשובה היות וממילא גאולתם קרובה בזמן. בכל מקרה, נמצאנו למדים שהגאולה יכולה להתרחש בכל זמן – בתנאי שישראל יחזור בתשובה. אגב, כל הסוגיה שם מתייחסת לתאריך ביאת המשיח, ומשתמע שהוא בעיקר תלוי במעשי בני האדם, כמו למשל בקטע הבא:

רבי יהושע בן לוי אשכח לאליהו… אמר ליה: אימת אתי משיח? אמר ליה: זיל שייליה לדידיה [למשיח]. והיכא יתיב? אפיתחא דרומי. ומאי סימניה? יתיב ביני עניי סובלי חלאים [מנוגעים, והוא נמי מנוגע דכתיב (ישעיה נג) "והוא מחולל מפשעינו" וכתיב (שם) "חליינו הוא נשא"], וכולן [מי שיש לו ארבע וחמש נגעים] שרו ואסירי בחד זימנא [מתירין כל נגעתן ביחד ומקנחין אותן, וחוזרין וקושרין אותן], איהו [משיח] שרי חד ואסיר חד [נגע ומקנחו וקושרו, ואחר כך מתיר האחר ועושה כן ואינו מתיר שני נגעים יחד, דסבר, אי בעי לי לצאת וליגאל את ישראל לא איתעכב כדי קשירת שני נגעים]. אמר דילמא מבעינא, דלא איעכב. אזל לגביה, אמר ליה [רבי יהושע למשיח]: שלום עליך רבי ומורי! אמר ליה שלום עליך בר ליואי. אמר ליה: לאימת אתי מר? אמר ליה: היום. אתא לגבי אליהו. אמר ליה: מאי אמר לך?… אמר ליה: שקורי קא שקר בי, דאמר לי היום אתינא, ולא אתא! אמר ליה: הכי אמר לך היום אם בקולו [של הקב"ה] תשמעו.[13]

כך שביאת המשיח תלויה אך ורק בהתנהגות בני אדם. ויש שם בכל הסוגיה העוסקת בנושא דעות דומות לזו של רבי יהושע בן לוי.

 

שיטת הרמב"ם

ברצוני לטעון שככל הנראה הרמב"ם סובר שאין קץ קצוב לביאת המשיח, וכי ביאתו תלויה בהתפתחות היסטורית המנוהלת על ידי האדם, אם כי הקב"ה אמור להתערב בשלב זה או אחר בתהליך התרחשות הגאולה. רושם זה מתבסס על מספר נקודות כדלהלן:

 

• אגדות חז"ל בעניינים אסכטולוגיים לא מחייבות

בסוף הלכות מלכים, בעניין ימות המשיח, הרמב"ם כותב:

כל אלו הדברים וכיוצא בהם לא ידע אדם איך יהיו עד שיהיו, שדברים סתומים הם אצל הנביאים. גם החכמים אין להם קבלה בדברים אלו, אלא לפי הכרע הפסוקים, ולפיכך יש להם מחלוקת בדברים אלו[14]. ועל כל פנים אין סדור הויית דברים אלו ולא דקדוקיהם עיקר בדת, ולעולם לא יתעסק אדם בדברי ההגדות, ולא יאריך במדרשות האמורים בענינים אלו וכיוצא בהם, ולא ישימם עיקר, שאין מביאים לא לידי יראה ולא לידי אהבה. וכן לא יחשב הקצים – אמרו חכמים "תפח רוחם של מחשבי הקצים"[15] (בבלי סנהדרין צז ע"ב), אלא יחכה ויאמין בכלל הדבר כמו שבארנו.[16]

זאת אומרת שבעיניו אין בדברי חז"ל בעניינים אלו תוקף הלכתי מחייב ואין טעם להתעסק בהם יתר על המידה. לכן אין פלא שאין כל אזכור בכתבים ההלכתיים של הרמב"ם של איסור לדחוק את הקץ או לעלות בחומה.

 

• משמעות המונח "גזרה" לפי הרמב"ם

לכאורה, יש לפחות מקרה אחד שהקב"ה קבע מראש "קץ" וזמן מדויק לגאולת עמו: זמן יציאת מצרים, ארבע מאות שנה אחרי לידת יצחק, כפי שנאמר שם:

וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה… וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה כִּי לֹא שָׁלֵם עֲוֹן הָאֱמֹרִי עַד הֵנָּה (בראשית טו יג טז).

זאת אומרת שהקב"ה גזר שבתאריך נתון הוא יגאל את עם ישראל. ואז מתעוררת השאלה מדוע הקב"ה מצא לנכון להעניש את פרעה מלך מצרים ואת העם המצרי. כך שואל – ומיישב – הרמב"ם:

והלא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם", הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ", הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? לאומר העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכן המצריים כל אחד ואחד מאותם המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כוח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידים להיות.[17]

זאת אומרת ששאלה זו לא רלוונטית. הרי הקושי נובע מכך שלכאורה ה' רצה שיהיה שיעבוד מצריים. אבל אין הרמב"ם סובר כך, וכפי שאין ה' רצה שהעם יעבוד עבודה זרה, הוא גם לא רצה כלל שהמצריים ישעבדו את בני ישראל! לפי זה, עלינו להבין את המונח "גזירה" לא כביטוי של רצון ה' אלא כמידע המקבל תוקף מיוחד מזה שהוא נמסר לאדם. כך משתמע בעליל ממה שכתב הרמב"ם: "הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה".

אם כן, כפי שאין "גזרה" על השעבוד עצמו, גם אין "גזרה" על תאריך הפסקתו. למשל, פרעה, לפני שה' הקשה את לבו, היה יכול לקבל החלטה לשחרר את בני ישראל, או גם יתכן שבני ישראל היו בכוח עוזבים את מצרים בזמן כלשהו. אלא שבשלב מסוים, כאשר זה לא קרה, הקב"ה התערב בצורה פעילה בשחרורם ושלח את משה שהצליח בעזרת עשר המכות להוציא את בני ישראל ממצרים.

 

• המשיח אינו מחולל ניסים, קריטריון אותנטיותו היא ההצלחה.

כך הרמב"ם כותב:

אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בדברים אלו, אין הדבר כך, שהרי רבי עקיבא חכם גדול מחכמי משנה היה, והוא היה נושא כליו של בן כוזיבא המלך, והוא היה אומר עליו שהוא המלך המשיח, ודימה הוא וכל חכמי דורו שהוא המלך המשיח, עד שנהרג בעונות, כיון שנהרג נודע להם שאינו, ולא שאלו ממנו חכמים לא אות ולא מופת… ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ושבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה, וילחם מלחמות ה', הרי זה בחזקת שהוא משיח, אם עשה והצליח ונצח כל האומות שסביביו ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי. ואם לא הצליח עד כה או נהרג בידוע שאינו זה שהבטיחה עליו תורה והרי הוא ככל מלכי בית דוד השלמים הכשרים שמתו.[18]

זאת אומרת שאין לחכות למשיח באופן פסיבי, אלא שלגיטימי לחלוטין להתאמץ בגאולת עם ישראל, באמצעים אנושיים וטבעיים, כפי שנהג בר-כוכבא בתמיכת חכמי ישראל שבתקופתו, אלא שאין לדעת אם זו הגאולה המובטחת לעם ישראל עד שהדבר ייגמר בהצלחה.

 

• בימות המשיח עולם כמנהגו נוהג, מבחינת חוקי הטבע.

בנוסף לכך, הרמב"ם מציין שבימות המשיח לא יתחולל שום נס על-טבעי, באשר "ימות המשיח הוא העולם הזה, ועולם כמנהגו הולך, אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד"[19]."[20] עיקרון זה מחובר לעיקרון הקודם: אם ניתן לחולל את ימות המשיח על ידי יוזמה אנושית, זה אומר שהכל יתנהל בלי אותות ומופתים.

 

• העולם אמנם נברא, אבל אין לו סוף

כתוב בגמרא:

אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוו עלמא וחד חרוב… אביי אמר: תרי חרוב… תניא כותיה דרב קטינא: כשם שהשביעית משמטת שנה אחת לשבע שנים, כך העולם משמט אלף שנים לשבעת אלפים שנה… תנא דבי אליהו: ששת אלפים שנה הוי עלמא, שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, שני אלפים ימות המשיח.[21]

אלא שהרמב"ם איננו מקבל דעות אלו, והוא סובר שאין סוף לעולם, ושלא יתרחש בו כל שינוי משמעותי, כפי שהוא מתבטא במורה הנבוכים:

כיליון העולם הזה והשתנותו מכפי שהוא, או השתנות דבר מטבעו כך שהוא יתמיד בשינוי הזה, הוא דבר שלא נמסר לנו עליו דבר בפסוקי הנביאים וגם לא בדברי חכמים. כי דבריהם "שִתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" (ששת אלפי שנים קיים העולם ואלף אחד חרב), אין זה העדר המציאות כולה, משום שדבריו "וחד חרוב" מורים על קיומו של הזמן. מה גם שהם דברי יחיד, ובאופן מסוים. ואילו מה שאתה מוצא תמיד אצל כל החכמים, והוא יסוד שכל אחד מחכמי משנה וחכמי תלמוד מביא ממנו ראיה, הוא הפסוק "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א ט), ושאין התחדשות בשום פנים ואופן.[22]

 

• עולם הבא הוא עולם הנפשות.

כך הרמב"ם מתאר את עולם הבא:

הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה… שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו… העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת, הואיל ואין בו גויות אין בו לא אכילה ולא שתייה ולא דבר מכל הדברים שגופות בני אדם צריכין להן בעולם הזה, ולא יארע דבר בו מן הדברים שמארעין לגופות בעולם הזה, כגון ישיבה ועמידה ושינה ומיתה ועצב ושחוק וכיוצא בהן… אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה… כלומר הצדיקים מצויין שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן… ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה, שיודעים ומשיגין מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.[23]

כך שעולם הבא הוא עולם הנפשות אחרי המוות, ואין לו כל זיקה עם הגאולה המיוחלת באחרית הימים.

 

מכל זה יוצא שגאולת ישראל מושגת על ידי יוזמה אנושית של מי שיהיה ראוי לכך. רק בדיעבד – במידה שיוזמה זאת תצליח – נדע שאדם זה הוא המשיח המובטח על ידי הנביאים ושתקופתו היא מה שמכונה על ידי חז"ל "ימות המשיח". המסקנה האופרטיבית היא שלפי הרמב"ם אין כל איסור "לעלות בחומה" או "לדחות את הקץ", להיפך, יש להתאמץ לממש את ימות המשיח, מרגע שהדבר יתאפשר מבחינה רוחנית ומדינית.

 

 

 

 

 

[1] פירושי התורה לרבי יהודה החסיד, מהדורת לנגה, ירושלים תשל"ה, שמות א י.

[2] בבלי סנהדרין צב ע"ב.

[3] אלעזר בן דינאי )המאה הראשונה לספירה) היה מנהיג חבורת מורדים פוליטיים בתקופת הנציבות השנייה של השלטון הרומאי בארץ ישראל. הוא נזכר בספריו של בן-תקופתו יוסף בן מתתיהו שמכנה אותו" לִסְטִים", וכן במשנה (סוטה ט ט), בתלמוד ובמדרשים, שם הוא נזכר כ"רצחן".

[4] שיר השירים רבה (וילנא) פרשה ב.

[5] למעשה, פרשנות זאת להתחיל את משך השעבוד מאברהם בניגוד לפשוטו של מקרא נובעת מכך שהשעבוד עצמו לא יכל להימשך זמן כה רב, כפי שרש"י מעיר שם: "אם תאמר במצרים היו ארבע מאות, הרי קהת מיורדי מצרים היה, צא וחשוב שנותיו של קהת, ושל עמרם, ושמונים של משה שהיה כשיצאו ישראל ממצרים, אין אתה מוצא אלא שלש מאות וחמשים, ואתה צריך להוציא מהן כל השנים שחי קהת אחר לידת עמרם, ושחי עמרם אחר לידת משה".

[6] שמות רבה (וילנא) פרשת בשלח כ יא.

[7] בבלי כתובות קיא ע"א.

[8] מכילתא דרבי שמעון בן יוחאי יג א.

[9] בבלי גיטין נו ע"ב.

[10] בבלי תמורה טז ע"א.

[11] יחד עם זה, רבים השתדלו להוכיח שאין בשלושת השבועות האלו כדי לפסול את המעשה הציוני, ראו בהרחבה בספרו של הרב מנחם כשר "התקופה הגדולה", ירושלים תשס"א.

[12] בבלי סנהדרין צח ע"א.

[13] בבלי סנהדרין צח ע"א.

[14] מחלוקת החכמים היא ההוכחה לכך ש"אין להם קבלה בדברים אלו" כפי שהרמב"ם ביאר במקום אחר: "דברי קבלה אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו" (הלכות ממרים א ג).

[15] ברם גם הרמב"ם עסק בחישובי קיצין. באיגרת תימן, שנכתבה ב-1169, הוא כותב על חישוב-קץ שהוא עצמו הגה בנוגע לסוף האלף החמישי, אשר לדעתו הנו המועד שבו תתחדש הנבואה בישראל: "אך יש בידי קבלה נפלאה… תשוב הנבואה לישראל שנת ד' אלפים ותתקע"ב ליצירה [1212]. ואין ספק ששיבת הנבואה לישראל מהקדמות משיח… וזהו האמיתי שבקצים שאמרוהו לנו" (איגרות הרמב"ם, מהדורת הרב שילת תשמ"ז, חלק א, עמ' קנג). נושאי כלים שונים של הרמב"ם מצאו כי קיימת סתירה בין דעתו החד-משמעית בעניין חישובי קיצים כפי שהוא מבטא אותה בהלכתנו לבין דבריו הנלהבים באגרת תימן. רבים ניסו ליישב בין הדברים. הרב שילת מיישב בשני אופנים: א. באיגרת תימן הרמב"ם מדבר על מועדו של חידוש הנבואה ולא זה של ביאת המשיח . ב. דברי הרמב"ם באגרת נכתבו למען רומם רוחם של יהודי גלות תימן ולצורך זה הרמב"ם מצא לנכון לחרוג מעקרונותיו (ראו שם וכן באגרות הרמב"ם בעריכת הרב רבינוביץ עמ' קעה הערה ב).

[16] הלכות מלכים יב ב.

[17] הלכות תשובה ו ה.

[18] רמב"ם הלכות מלכים יא ג-ד.

[19] בבלי שבת קנא ע"ב.

[20] רמב"ם הלכות תשובה ט ב.

[21] בבלי סנהדרין צז ע"א.

[22] מורה הנבוכים ב כט.

[23] רמב"ם הלכות תשובה ח א-ב.