הכוח והרוח

יחס המקרא לכוח הפיזי

בפרשתנו מובא: (בראשית כט י):

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.

את הקטע "וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר"רש"י מבאר כך: "כזה שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכחו גדול".

נשאלת השאלה: אחד המסרים העיקריים של המקרא הוא שיש לבכר את הרוח על פני הכוח, את הביטחון בה' על פני ההסתמכות על כלי הנשק[1], וכי אין סיבה להתפעל מכוח פיזי או צבאי כשלעצמו – בניגוד למשתמע מסיפורים יווניים כמו למשל מעשי הגבורה של הרקלס. כך מובא במפגש בין דוד וגולית (שמואל א יז מה):

וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַפְּלִשְׁתִּי אַתָּה בָּא אֵלַי בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן וְאָנֹכִי בָא אֵלֶיךָ בְּשֵׁם ה' צְבָאוֹת אֱ-לֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ.

גם מודגש כי אף הקב"ה – הלא הוא בעל הגבורה האמיתי – אינו פועל בכוח אלא ברוח, ככתוב (זכריה ד ו): "וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת". אם כן, מה התורה באה ללמדנו כאשר היא מציינת כי יעקב אבינו ניחן בכוח פיזי כזה שיכול היה להזיז לבד אבן שכל הרועים היו רגילים להניעה בכוחות משותפים?

לחיזוק השאלה, מתברר כי המדרש נוקט בעמדה כי זרע יעקב הצטיין בכוח פיזי שהיה מיוחד להם עד כדי כך שהוא שימש כסימן היכר מובהק. כך משתמע מסיפורו של כליאת שמעון במצרים בפקודת יוסף:

כיון שראה [יוסף] עשרה גיבורים עומדים לפניו שאחד מהן יכול להחריב עשרה מדינות נזדעזע… מה עשה יוסף?… ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו מפני שהוא דחפו לבור, ועוד פירש אותו מלוי שלא יטלו עליו עצה להרגו… אמר להם [שמעון] עשו מה שתראו, עכשיו אראה מי יכניס אותי לבית האסורים. באותה שעה שלח יוסף אצל פרעה, ואמר לן: שלח לי שבעים גיבורים מאצלך, שמצאתי לסטים, ואני מבקש ליתן עליהם כבלים… אמר יוסף לאותם גיבורים: הכניסו את זה בבית האסורים ותנו כבלים ברגליו. כיון שקרבו אצלו צווח בהן, כיון ששמעו קולו, נפלו על פניהם ונשתברו שיניהם… והיה מנשה בן יוסף יושב לפניהם. אמר לו אביו: קום אתה. מיד קם מנשה, והכהו מכה אחת, הכניסו בבית האסורים ונתן עליו כבל. אמר שמעון לאחיו: אתם אומרים מכה של מצרים הוא זה? אינה אלא של בית אבא.[2]

אגב, ליעקב אבינו הייתה הזדמנות נוספת עשרים שנה אחרי מעשה הבאר להשתמש בכוחו הפיזי, כאשר הוא נאבק עם המלאך לפני פגישתו עם עשיו. הודות לכוחו המופלג הוא לא נוצח, עד שנאמר לו על ידי יריבו: "שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל" (בראשית לב כט).

במקומות אחרים במקרא יש שמעלים על נס את כוחם הפיזי של אנשים מסוימים, ובעיקר את כוחו של שמשון, המכונה "שמשון הגיבור". אלא שסיפורי שמשון מעלים שאלות נוקבות, כאשר כוחו שירת אמנם את האינטרסים של עם ישראל – ולפי מה שנאמר בעניינו, כוחו זה הוענק לו על ידי ה' במטרה זו – אבל שמשון עצמו לכאורה לא התכוון אלא לשרת את ענייניו האישיים בלבד.[3]

תשובה לשאלה זו ניתן למצוא בדברי הרב הופמן. לדעתו, לקחו של המסופר בפרשתנו הוא כי הכוח הפיזי אינו בעל ערך אלא אם כן הוא משרת את רצון ה', והנה דבריו:

 [יעקב] לבדו הוא מגולל את האבן הגדולה שהרועים לא היו מסוגלים להזיז משם אלא בכוחות מאוחדים. כך נמצאנו למדים בדרך אגב על כוחו הגופני העצום של אבי האומה, ואף על פי כן לא מצאנו בשום מקום שישתמש יעקב בכוחו זה להכנעת החלש ממנו. רק פעם אחת הוא נאבק, בלילה, מאבק הגנה, וכאשר, פעם אחרת, השתמשו בניו בכוחם כדי להרוג אנשים, הרי לא נחה דעתו עד שקלל אפם על כך, אף על פי שעשו מה שעשו מתוך רוגזה צודקת על מעשה נבלה שנעשה.

נמצאנו למדים כי אין המקרא נרתע מלתאר את גיבוריו – כולל אבות האומה הישראלית – כאנשים ניחנים בכוח פיזי חריג, כל זה כדי להבהיר כי אין התנהגותם הנאותה כלפי הזולת מוכתבת על ידי חולשתם הפיזית אלא מידותיהם הטובות אפיינו אותם למרות שהיה בידם להטיל אימה על אנשים אחרים. מתברר שבמקרא, ההתייחסות לכוח פיזי של הגברים דומה לזו כלפי יופיין של נשים. על דמויות נשיות רבות בתנ"ך – ובייחוד בפרשתנו – מסופר שהן היו יפות במיוחד.  מדוע? הרי (משלי לא ל): "שֶׁקֶר הַחֵןוְהֶבֶל הַיֹּפִי אִשָּׁה יִרְאַת ה' הִיא תִתְהַלָּל"![4]אלא שכוונת המקרא היא להציג אנשים ונשים בלי מגרעת כלשהי, אף בעלי תכונות אנושיות וחומריות מעל לממוצע, ויחד עם זה  עבדי ה' נאמנים.[5]

הכוח הפיזי בעיני חז"ל

בדברי חז"ל יש עדויות רבות לנטייה לשלול לחלוטין את הכוח הפיזי או הצבאי ובמקומם להעלות על נס את הכוח הרוחני. התלמוד למשל מדגיש כי דוד המלך היה עסוק רוב זמנו בפרטים הלכתיים ולא התנהג כיתר המלכים, כדלהלן:

כך אמר דוד לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, לא חסיד אני? שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם, ואני ידי מלוכלכות בדם ובשפיר ובשליא כדי לטהר אישה לבעלה. ולא עוד: אלא כל מה שאני עושה אני נמלך במפיבשת רבי, ואומר לו: מפיבשת רבי! יפה דנתי, יפה חייבתי? יפה זכיתי? יפה טיהרתי? יפה טימאתי? ולא בושתי.[6]

ובמסכת אבות אמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו" (ד א). למעשה, חז"ל ראו סתירה בין חיי הרוח לכוח הגוף, עד שקבעו כי "תורה מתשת כוחו של אדם"[7].

אחד מהפרשנים מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מוציא את סיפורו של יעקב מפשוטו ומסביר אותו בצורה אלגורית, תוך החלפת כוחו הפיזי בכוח רוחני: "ובכתב יד אור האפלה ויגל את האבן וכו' כלומר שהוא גיבור בהשגה כדי שיברר את העניינים הנפלאים"[8]. גם הרב שמואלביץ מוציא את הסיפור מפשוטו, כאשר בכוונה הומילטית הוא מציג את ההישג הפיזי של יעקב כסמל ליכולת האדם לפעול מעל לכוחותיו הרגילים בעשיית הטוב, כדלהלן:

כוח גדול זה שכתב רש"י, אין כוונתו לכוח גופני… כן הוא טבע הרוחני שבנפש האדם, שיש בכוחו לגולל אף את האבן הגדולה ביותר, אם מייחד הוא את ליבו ונפשו עבור הזולת… כי הכוחות הטבעיים שבאדם תלויים בכוחותיו הרוחניים, ומהם הם יונקים את חיותם, וכשהאדם פועל עם כל כוחות נפשו, יש בידו לפעול הרבה למעלה מכוחות אנוש רגילים.[9]

ובמקום אחר:

גבורתו נבעה מייחוד לבו… על ידי יחוד לב אפשר לפעול גדולות ונצורות, ובכוח זה של יחוד לב גם לא שכב י"ד שנה אצל עבר. על ידי יחוד לב יכול כל אחד לגול את האבן מעל באר המים החיים, ורק העצלות היא המעכבת.[10]

גם מדברי הרמב"ם משמע שלדעתו כוח פיזי מופרז אינו אלא פוגע בהשתדלות האדם להשיג רמה רוחנית נאותה. ואלה דבריו:

הכוחות הגופניים בזמן הבחרות עוצרים בעד רוב המעלות המידותיות… אבל כל מה שנחלשים כוחות הגוף ועממה אש התאווה, מתחזק השכל ומתפשטים אורותיו… עד שכאשר בא השלם בימים וקרב למות מוסיפה אותה ההשגה תוספת גדולה.[11]

הרמב"ם מניח כי קיים מתאם בין הכוח הפיזי לבין גובה דרישות היצר הרע. ככל שתיחלשנה, האדם יוכל יותר בקלות להקדיש את עצמו לחיי הרוח.

הכוח הפיזי בעיני יהדות בת זמננו

במשך הגלות הארוכה שפקדה את עם ישראל, היהודים היו משוללים כל הזדמנות להשתמש בכוחם הפיזי או הצבאי, והתחום היחיד בו יכלו להפגין את כושרם היה התחום הרוחני והאינטלקטואלי. כך היה המצב עד האמנציפציה, ולכן אין פלא שאחת הדרישות של הציונות החילונית הייתה להפוך את היהודי הגלותי הניזון מחיי רוח בלבד לאדם ספורטיבי שישכיח את הניגוד המסורתי בין כוח ורוח. משום כך דאג הרצל, בשעה שהתווה את חזונה העתידי של ארץ ישראל, שלא להבליע את נחיצותה וערכיותה של התרבות הגופנית היהודית, השלובה היטב בתחייה הלאומית של העם בארצו. בחיבורו "אלטנוילנד" (1902) הוא מעלה על נס את חיוניותה של הפעילות הגופנית בקרב עם היהודי. מאכס נורדאו מצדו הוא זה שהמציא את הביטוי "יהדות השרירים", וכך הוא מתבטא בעניין:

אנו חייבים לחשוב על כך, שעלינו ליצור שוב יהדות של שרירים. שוב! כי ההיסטוריה מעידה שיהדות כזו כבר הייתה לעולמים… בתוך הצפיפות של רחוב היהודים נשו אברינו האומללים את התנועות שבחדווה… אבל עכשיו הרי נשברה כפיה זו… מתירים לנו לחיות את חיינו במילואם… נחדש אפוא את הקשר אל המסורות עתיקות הימים שלנו: נהיה שוב גברים עמוקי-חזה, דרוכי אברים, עזי מבט. [12]

כפי שראינו, דרישותיהם של אבות הציונות החילונית, שאינם דורשים יתר על המידה מהיהודים לעסוק בחיי רוח, אינן סותרות למעשה את עקרונות היהדות המסורתית, ונורדאו מודע לזה ובצדק.

גם הרב קוק נזקק לנושא[13], ושיטתו תואמת את גישתו הכללית לאחד תחת מעטה של קדושה את כל הכוחות וההישגים של האדם. לפי הרב קוק, היהודי המושלם של ימינו אמור להתגבר על הניגוד המדומה שבין הכוח הפיזי לרוח, תוך סינתזה אידיאלית של כל כוחותיו. להלן דבריו, שנאמרו בזמנם על הנוהג המחודש בארץ ישראל של עיסוק בהתעמלות הגוף :

גדולה היא תביעתנו הגופנית, גוף בריא אנו צריכים, התעסקנו הרבה בנפשיות, שכחנו את קדושת הגוף, זנחנו את הבריאות והגבורה הגופנית, שכחנו שיש לנו בשר קודש, לא פחות ממה שיש לנו רוח הקודש. עזבנו את החיים המעשיים, ואת התבררות החושים ואת הקשור עם המציאות הגופנית המוחשית, מפני יראה נפולה, מפני חוסר אמונה בקדושת הארץ… כל תשובתנו תעלה בידינו רק אם תהיה, עם כל הוד רוחניותה, גם תשובה גשמית יוצרת דם בריא, בשר בריא, גופים הטובים ואיתנים, רוח לוהט זורח על גבי שרירים חזקים ובגבורת הבשר המקודש תאיר הנשמה שנחלשה, זכר לתחיית המתים הגופנית.[14]ההתעמלות, שצעירי ישראל עוסקים בה בארץ ישראל לחזק את גופם בשביל להיות בנים אמיצי כוח לאומה, היא משכללת את הכוח הרוחני של הצדיקים העליונים, העוסקים בייחודים של שמות הקדושים, להרבות הבלטת האור האלוהי בעולם, ואין גילוי אור אחד עומד בלא חברו כלל… עבודת הקודש הזאת מעלה את השכינה מעלה מעלה, כעלייתה על ידי שירות ותשבחות שאמר דוד מלך ישראל בספר תהילים. אלא שעל ידי הכוונות העליונות עולה הנשמה הפרטית, ועל ידי המעשים המאמצים את גוף היחידים לשם הכלל, עולה הרוחניות החיצונית, ושניהם כאחד משכללים את סדרי הקדושות כולם.[15]