מדוע התורה חוזרת על בניין המשכן

 

פרשיות ויקהל ופקודי מתארות בפרוטרוט את ביצוע של מה שצווה ה' בפרשיות תרומה ותצווה. למעשה, מדובר בחזרה כמעט מלה במלה של מה שנאמר שם, ולכן מתעוררת השאלה מהו הצורך שבחזרות אלה? כך אברבנאל מנסח את הקושי שבנידון:

הנה תמצא שזכרה התורה ה' פעמיים, פעם בכלל ופעם בפרט, מלאכת המשכן וכליו. והקשה הדבר יותר בדברי משה בסדר הזה, שאמר לישראל "כל חכם לב בכם יבואו ויעשו את כל אשר צוה ה' את המשכן את אהלו וגו'", וזכרה שם כל הדברים שצווה ה' לעשותם, ואחר כך זכר העשייה בפרט כל דבר ודבר בפני עצמו. והיה מספיק שיאמר הכתוב "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל את כל המלאכה אשר צוה ה' אותו". וכן "ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו". ומה צורך לפרט הדברים פעם אחר פעם?[1]

הפרשנות הקלאסית והמודרנית התמודדה עם שאלה זו, והוצעו הסברים שונים ליישוב הקושי, כדלהלן:

לפי ר' עובדיה ספורנו, חזרות אלה באות לאשר שבני ישראל בנו את המשכן בדיוק כמו שצווה אותם הקב"ה: "כפל בפרשה זו כל האמור למעלה בצווי בפרשת תרומה, להודיע שעשו הכל בכיוון לעשות כרצון מי שצווה ולתכליתו".[2] אולם, טיעון זה איננו מבהיר מדוע התורה לא הסתפקה בפסוק כמו למשל "ויעשו כל חכם לב כאשר צוה את משה כן עשו".

הרש"ר הירש לומד מפירוט זה עיקרון תיאולוגי התופס מקום חשוב בהבנתו את טעמי המצוות בכלל: לכל מצווה ומצווה יש משמעות סמלית. כך הוא מבאר את העניין:

חזרה כפולה ומשולשת זו תובן אם נזכור, שלכל המשכן על כל פרטי חלקיו נועדה משמעות סמלית, אבל שום דבר לא ישמש כסמל, אם לא נועד והותקן בכוונה תחילה למען המטרה הסמלית הזאת. נזכור גם, שאפילו ספר תורה, שהוא בעל משמעות סמלית מובהקת עד כדי כך, שהיינו סבורים שאין לו כלל משמעות אחרת ושקדושתו טמונה בו עצמו, אף על פי כן שימושו בקודש מותנה בכוונה שבלב הסופר בשעת כתיבת האותיות. והרי קדושת ספר תורה תופסת רק אם נכתב לשם קדושת ספר תורה, והסופר חייב לומר, ולפחות להתכוון, "לשם קדושת השם" לפני שהוא כותב את השמות הקדושים, את ה"אזכרות", וזאת לגבי כל "אזכרה" לחוד. ועוד: דעתו של הסופר על משמעות הכתב שהוא כותב מתנה את קדושת הספר עד כדי כך, ש"ספר תורה שכתבו מין ישרף", מפני שחזקה שכתבו לשם עבודה. כן נזכור, כי תודעתם של העושים במלאכת המשכן על דבר משמעותם הסמלית של הכלים היתה חשובה פי כמה לגבי חלותה של עצם המשמעות הסמלית על הכלים, שהרי הארון, השולחן, המנורה, היריעות, הבגדים וכו', כולם היו חפצים שבדרך כלל עומדים לתשמיש של חולין. אם נזכור כל זאת, ניטיב להבין מדוע אין הכתוב מסתפק בסיפור פשוט וקצר: האומנים ובעלי המלאכה עשו את הכל כמצווה עליהם, הביאו הכל אל משה, ומשה הקים את המשכן כאשר ציווה ה'. הרחבת הדיבור על ידי הכתוב באה ללמדנו, כך אנו סבורים, כי האומנים ומשה שיוו לנגד עיניהם את קדושתם ומשמעותם הסמלית של כל פרטי החלקים שמהם הורכבה כללות המשכן, הן בשעת העשייה, הן בשעת ההבאה, ולבסוף גם בשעת ההקמה. המשכן כולו וכל אחד מחלקיו נעשו, הובאו והוקמו בקדושה, וכך הובטחה להם קדושתם.[3]

ברם, ספק אם הסבר זה מיישב את הקושי של חזרות ארוכות אלה.

ניתן אולי לפתור את הבעיה בדרך אחרת. כוונתי היא להטיל ספק בעיקרון ההרמנויטי שבבסיס השאלה הנ"ל, היינו כי התורה נכתבה בצורה הקצרה ביותר, כך שכל מילה בה מביאה מסר, שבלעדיו אין השאלה מתעוררת.

והנה, יש בגמרא מחלוקת יסודית בין רבי עקיבא ורבי ישמעאל בעניין לשונות הכפולות המופיעות בתורה: רבי עקיבא דורש את הכפילות וסובר "לשונות ריבויין הן", ואילו רבי ישמעאל סובר כי "דיברה תורה כלשון בני אדם"[4], ולשונות כפולות נובעות מזה שהתורה דיברה כדרכה, שכך מדברים בני אדם [5]. בעוד שעיקרון זה "דיברה תורה כלשון בני אדם" מיושם בחז"ל אך ורק בעניין לשונות הכפולות שבתורה, רב האי גאון[6] והרמב"ם ההולך בעקבותיו מרחיבים את משמעותו במטרה לפתור בעיות פרשניות נוספות, ובעיקר בעיית האנשות המופיעות במקרא. כך כותב הרמב"ם במשנה תורה:

כל הדברים הללו וכיוצא בהם שנאמרו בתורה ובדברי נביאים הכל משל ומליצה הן… על הכל אמרו חכמים: "דברה תורה כלשון בני אדם"… וכל הדברים האלו אינן מצויים אלא לגופים האפלים השפלים שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם, אבל ברוך הוא יתברך ויתרומם על כל זה.[7]

לפי רבי יהודה הלוי, ניתן להבין את העיקרון "דברה תורה כלשון בני אדם" בצורה אחרת: ישנם בתורה מצוות שמוטעמות על פי השכל האנושי ולא על פי ההגיון האלהי:

נאמר:"והרעותם בחצוצרות ונזכרתם לפני ה' אלהיכם והיו לכם לזכרון לפני ה' אלהיכם" (במדבר י ט), "זכרון תרועה" (ויקרא כג כד). לא שהאלהים צריך אל הזכרה והערה, אך שהמעשים צריכים לשלמות ואז יהיו ראויים לגמול, כאשר צריכים עניני התפלה לבטא בהם על השלמות הגמור מהתחנה והבקשה, וכאשר יהיה המעשה והכוונה שלמים כראוי, יהיה עליהם הגמול, ויהיה זה על דרך בני אדם כאילו הוא זיכרון, ודברה תורה כלשון בני אדם.[8]

אין הקב"ה זקוק ל"תזכורת" באמצעות חצוצרות כדי לדאוג לעם ישראל, אלא דאגה זו היא פונקציה של הרמה הדתית והמוסרית של עם ישראל. ברם, התורה מביעה רעיון זה על ידי מליצה, כאילו כביכול הקב"ה היה זקוק לתזכורת.

אם כן, ניתן להרחיב את עיקרון זה של חז"ל עוד יותר, ולטעון כי הקב"ה מסר בהר סיני תורה שבמכוון מסוגננת כיצירה ספרותית התואמת את דרכי הכתיבה של בני אדם שבאותה תקופה. כך הרלב"ג מיישב את השאלה ששאלנו: "כבר היה מנהג האנשים ההם בזמן מתן תורה שיהיו סיפוריהם בזה האופן[9], והנביא ידבר לפי מנהגו".

והרלב"ג מציע פירוש מקורי נוסף לתופעה זו:

או נאמר כי מפני שקיצרה תורה במקומות העמוקים, האריכה זה האריכות במקומות האחרים אשר האריכות בהם בלתי מזיק, כדי שלא נחשוב כי הקיצור היה במקומות ההם לפי שמנהג התורה הוא לדבר בקיצור. וזה, שכבר נראה ממנהגה לדבר באריכות. וזה ממה שיביאנו לבקש הסיבה מפני מה קיצרה התורה במקומות ההם, ונעמוד מפני זה על טבע הנושא אשר בו הדברים ההם, כי הוא הסיבה בקיצור ההוא, ונעמוד מפני זה על כוונת התורה באותם הדברים הקצרים, כשנעיין בהם בכל הצדדים שאפשר לעמוד מהם על כוונותיהם.[10]

למה מתכוון הרלב"ג? מתי התורה קיצרה ומדוע? ניתן לשער שהרלב"ג חשב למשל על מצוות שבת. אין התורה טרחה להבהיר מה בדיוק אסור ביום השבת, ורשימת ל"ט מלאכות ידועה לנו רק מדברי סופרים. ויתכן שהסיבה לכך היא שהקב"ה רצה להעניק גמישות מסוימת לתוכנם של איסורי שבת, בהתאם לאופי הכללי של תורה שבעל פה. הרי מדוע ניתנו לעם ישראל שתי תורות, אחת בכתב ואחת בעל פה? אפשר לשער כי הקב"ה נתן את התורה בצורה הזאת בכוונה תחילה, כדי שלחכמי כל הזמנים יהיה חופש להתאים את פרטי הדינים שלא כתובים בתורה שבכתב לכל תקופה ותקופה, בלי שהדבר ייחשב לפגיעה בשלמותה. את הרעיון הזה הביע הרב יהודה גרשוני בדבריו שלהלן:

מה שנמסר בפירוש התורה שבעל-פה ונאסר לכותבה הוא כדי שלא לעשות קיום לדורי דורות ולקשר ידי חכמי דור ודור לפרש הכתובים כפי הבנתם, כי רק על אופן זה נבין את נצחיות התורה. וחכמה נפלאה מחכמת התורה היא, שנמסר לחכמי כל דור ודור פירוש התורה… כדי שתהיה התורה חיה עם האומה ומתפתחת עמה, והיא נצחיותה… וזה מורה על רצון המְצַוֶה יתברך לתת לחכמי התורה לפרש בכל דור ודור את התורה, שלא לעשות קיום מוחלט לפירוש התורה… התורה נתנה על ידי תורה שבעל-פה יד חופשית לפרש לפי התפתחות חכמי כל דור ודור.[11]

 

 

 

 

 

 

 

[1] אברבנאל שמות לה א שאלה ה'.

[2] ספורנו שמות פרשת ויקהל פרק לו ח.

[3] רש"ר הירש שמות פרשת ויקהל לו ח.

[4]  בין השאר ספרי במדבר פרשת שלח פיסקא קיב בבלי סנהדרין סד ע"ב.

[5]  אנציקלופדיה תלמודית כרך ז, דברה תורה כלשון בני אדם.

 [6] תשובות רב האי גאון  צח. ראו גם רבנו בחיי אבן פקודה, חובות הלבבות, שער הייחוד, פרק י.

[7]  הלכות יסודי התורה א יב. ראו גם מורה הנבוכים א כו, לג, מו. וראו גם ר' אברהם אבן דאוד, האמונה הרמה, פתיחה.

[8]  ספר הכוזרי, ה כז.

[9] ראו פירוש קאסוטו על ספר שמות (ירושלים תשי"ד) שאומר דברים דומים ומוכיח אותם (עמ' 316-317).

[10] פירוש רלב"ג על התורה לו ח.

[11] יהודה גרשוני, קול יהודה, בירור במקורות דמוקרטיה ויהדות וזכויות העם, ירושלים תש"ן, עמ' תרכב.