הרשעים אובדים, אבל הצדיקים ניצולים

בדו-שיח שהתנהל בין הקב"ה לאברהם אבינו לפני מהפכת סדום ועמורה, אברהם העמיד לפני ה' שתי דרישות, כדלהלן:

• "הַאַף תִּסְפֶּה צַדִּיק עִם רָשָׁע? אוּלַי יֵשׁ חֲמִשִּׁים צַדִּיקִם בְּתוֹךְ הָעִיר הַאַף תִּסְפֶּה וְלֹא תִשָּׂא לַמָּקוֹם לְמַעַן חֲמִשִּׁים הַצַּדִּיקִם אֲשֶׁר בְּקִרְבָּהּ?" (בראשית יח כג-כד). זאת אומרת, יש להציל את כל העיר אם יש בתוכה צדיקים בכמות מספקת.
• "חלילה לך מעשות כדבר הזה להמית צדיק עם רשע והיה כצדיק כרשע חלילה לך השופט כל הארץ לא יעשה משפט" (שם כה). זאת אומרת, אם משחיתים את העיר, יש להציל את הצדיקים הבודדים המתגוררים בקרבה.

על הדרישה האחרונה לא התנהל כל ויכוח, הרי הקב"ה ממילא התכוון להוציא מסדום את הצדיקים שלא היה מגיע להם גורל העיר המרשעת, כפי שמתברר מהמשך הסיפור ביציאת לוט ומשפחתו מתחום העיר. הדו-שיח בהמשך התייחס לדרישתו הראשונה של אברהם, היינו הצלת כל העיר בזכות מספר מסוים של צדיקים המתגוררים בה. אברהם ביקש מהקב"ה לרחם על העיר אם יש בה מספר מינימאלי של צדיקים, והוא התחנן לפני ה' על כמויות הולכות ויורדות. בעיקרון הקב"ה קיבל דרישה זאת, אלא שבשטח לא נמצאה כמות מספקת של צדיקים. כפי שרש"י מציין, לא היה שום צדיק חוץ מלוט ומשפחתו: "כל העם מקצה: מקצה העיר עד הקצה, שאין אחד מהם מוחה בידם, שאפילו צדיק אחד אין בהם"[1].

החלטת ה' להשחית את סדום ועמורה היא בהתאם לעיקרון שביטא הרמב"ם בהלכות תשובה לפיו מדינה שרבו עוונותיה על זכויותיה דינה להיעלם מן העולם, כדלהלן:

מדינה שעונותיה מרובים, מיד היא אובדת, שנאמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו'" (בראשית יח כ). וכן כל העולם כולו: אם היו עונותיהם מרובים מזכיותיהם, מיד הם נשחתים, שנאמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ" (בראשית ו ה). ושיקול זה אינו לפי מנין הזכיות והעונות, אלא לפי גודלם[2].

זאת אומרת שכנראה, אם היו בעיר עשרה צדיקים, כמות הזכויות שלהם הייתה מכריעה את הכף, אף על פי שאנשים האלה לא היו מהווים אלא מיעוט בלבד. אולם כאמור, אין אובדן של מדינה או של העולם כולו כולל את הצדיקים. הם ניצולים, כפי שמעידה הצלתם של נח ומשפחתו מהמבול ושל לוט ומשפחתו מהפיכת סדום ועמורה.

בדיני שמים, הצדיקים אובדים מפני שלא מיחו ברשעים

מאז שבני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל השתנו הכללים – לפחות במה שנוגע לעם ישראל. לאחר מועד זה אין הצדיקים זוכים להינצל כאשר הקב"ה מעניש את עמו, אלא חלה עליהם אחריות מדין "ערבות", על פי הכלל "כל ישראל ערבים זה בזה"[3]. ברם, לא מדובר באחריות נטולת הסבר רציונאלי. הצדיקים נתפסים בעוון הדור מפני שהיה להם למנוע את הרשעים מלבצע את זדונם, ואם לא עשו כן, בעצם לא מגיע להם התואר "צדיק". כך מובא בגמרא: ""וכשלו איש באחיו" (ויקרא כו לז): איש בעון אחיו, מלמד שכולן ערבים זה בזה… שהיה בידם למחות ולא מיחו".[4]

העונש המגיע לצדיקים חל גם במקרה שגלוי לפני הקב"ה שלא היה במחאתם כדי להחזיר את הרשעים לדרך הטובה, כפי שמשתמע מהגמרא הבאה:

מעולם לא יצתה מדה טובה מפי הקב"ה וחזר בה לרעה חוץ מדבר זה, דכתיב: "וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו עֲבֹר בְּתוֹךְ הָעִיר בְּתוֹךְ יְרוּשָׁלִָם וְהִתְוִיתָ תָּו עַל מִצְחוֹת הָאֲנָשִׁים הַנֶּאֱנָחִים וְהַנֶּאֱנָקִים עַל כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הַנַּעֲשׂוֹת בְּתוֹכָהּ" (יחזקאל ט ד). אמר לו הקב"ה לגבריאל: לך ורשום על מצחן של צדיקים תיו של דיו, לא ישלטו בהם מלאכי חבלה, ועל מצחם של רשעים תיו של דם, כדי שישלטו בהן מלאכי חבלה. אמרה מדת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים, והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני, שאם מיחו בהם,  לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, אם לפניך גלוי, להם מי גלוי? והיינו דכתיב: "זָקֵן בָּחוּר וּבְתוּלָה וְטַף וְנָשִׁים תַּהַרְגוּ לְמַשְׁחִית וְעַל כָּל אִישׁ אֲשֶׁר עָלָיו הַתָּו אַל תִּגַּשׁוּ וּמִמִּקְדָּשִׁי תָּחֵלּוּ" (יחזקאל ט ו), וכתיב (שם): "וַיָּחֵלּוּ בָּאֲנָשִׁים הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר לִפְנֵי הַבָּיִת". תני רב יוסף: אל תקרי מקדשי אלא מקודשי – אלו בני אדם שקיימו את התורה כולה מאלף ועד תיו.[5]

לפנינו סיפור טראגי: הקב"ה משתדל ללמד זכות על צדיקי ישראל, כנגד טענות מידת הדין, והוא כביכול נאלץ להיכנע בפניהן! הרי צדיקים אלה לא קיימו את מצוות תוכחה, לכן אינם צדיקים ממש, למרות שהקב"ה ידע שמחאתם לא הייתה מועילה כלום. כך הרמב"ם פוסק בעניין מצוות תוכחה: "כל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה הוא נתפש בעוון אלו כיון שאפשר לו למחות בהם".[6]

אגב, מהדיון הנ"ל תוספות לומדים דין במצוות תוכחה: "בדבר שאין ידוע אם יקבלו כשנמחה בהן אם לאו צריך למחות, כדמוכח [בסוגיה הנ"ל]… אבל בדבר שאנו יודעים בבירור שלא יקבלו, אמרינן מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין".[7] למעשה, הרמ"א פוסק שיש להבחין בין תוכחה ברבים לתוכחה ביחיד, ואף ברבים יש בכל זאת חובה למחות פעם אחת, כדי לצאת ממצוות תוכחה: "אם יודע שאין דבריו נשמעין, לא יאמר ברבים להוכיחן, רק פעם אחת, אבל לא ירבה בתוכחות מאחר שיודע שלא ישמעו אליו; אבל ביחיד חייב להוכיחו עד שיכנו או  יקללנו".[8]

בדיני אדם, רק הרשעים נענשים

ברם, דין זה שהצדיק נתפס בעוון דורו מפני שהיה לו למחות בידם ולא מחה אינו תקף אלא בעונשים שבאים מאת הקב"ה, ולא בעונשים שמוטלים על ידי בית הדין. ההוכחה לכך היא דינה של עיר הנידחת. כך כותב הרמב"ם בהלכות עבודה זרה (ד ו):

מרבים להם [לאנשי עיר הנידחת] בתי דינים ודנים אותם, כל מי שבאו עליו שני עדים שעבד כוכבים אחר שהתרו אותו מפרישים אותו… נמצאו רובה, מעלים אותם לבית דין הגדול וגומרים שם דינם והורגים כל אלו שעבדו בסייף.

מדברי הרמב"ם עולה שלא הורגים אלא את האנשים שעבדו עבודה זרה[9]. העונש היחיד שמקבלים הצדיקים – היינו אלה שאין הוכחה שעבדו עבודה זרה – שהתגוררו אתם הוא שרכושם נשרף, כפי שמעידה ההלכה הבאה (שם ז): "נכסי הצדיקים שבתוכה, והם שאר יושבי העיר שלא הודחו עם רובה, נשרפים בכלל שללה, הואיל וישבו שם ממונם אבד". אגב, כך היה גם גורלו של לוט: כשהוא ברח מסדום, הוא ביקש להתמהמה כדי להציל את רכושו[10]  אלא שה' החליט אחרת: הוא ניצול אמנם, אבל בגפו.

דינם של צאצאי הפושעים

על פי דין תורה, אין להעניש את ילדי הפושע בגלל חטא אבותיהם, כפי שנאמר בצורה מפורשת: "לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ" (דברים כד טז). רש"י על אתר – בהתאם למה שנאמר על ידי חז"ל (בבלי סנהדרין כז ע"ב) – מסביר כי כוונת הפסוק היא: "לא יומתו אבות על בנים – בעדות בנים". אבל אין זה פשוטו של מקרא, כפי שמשתמע ממה שמוזכר בספר מלכים בעניין אמציהו בן יואש מלך יהודה שעלה לשלטון אחרי רצח אביו: "וַיְהִי כַּאֲשֶׁר חָזְקָה הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ וַיַּךְ אֶת עֲבָדָיו הַמַּכִּים אֶת הַמֶּלֶךְ אָבִיו. וְאֶת בְּנֵי הַמַּכִּים לֹא הֵמִית כַּכָּתוּב בְּסֵפֶר תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת כִּי אִם אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָת" (מלכים ב יד ה-ו). ואמנם הרלב"ג כותב על אתר: "זה לאות כי כוונת הכתוב באמרו לא ימותו אבות על בנים ובנים לא יומתו על אבות שלא יומתו האבות בחטא הבנים ולא יומתו הבנים בחטא אבותיהם". למעשה, דיון זה אינו אלא פרשני בלבד, באשר בכל מקרה חז"ל לומדים את הדין הזה מסוף הפסוק "איש בחטאו יומת". רש"י מזכיר לימוד זה בפירושו, ותרגום יונתן מיישב את הקושי הפרשני על ידי זה שלדעתו מסר הפסוק בתורה הוא כפול: "לא יהרגו אבות לא בעדות ולא בחטאי בנים ובנים לא יהרגו לא בעדות ולא בחטאי אביהם"[11].

ברם, אין דין זה מתיישב עם מה שנאמר במקום אחר: "לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ ד). חז"ל הבחינו בקושי זה ומיישבים אותו כדלהלן:

כתוב אחד אומר "פוקד עון אבות על בנים" וכתוב אחד אומר "ובנים לא יומתו על אבות", הא כיצד, כאן כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, כאן כשאין אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם.[12]

תירוץ זה בעייתי. כך מקשה עליו הרב פלטיאל[13]: "תימא, אם כן אמאי עד דור רביעי ותו לא, אפילו עד כמה דורות נמי!? ועוד, מאי איריא משום עוון אבות, תיפוק ליה משום עון עצמם!?".

גם שד"ל מקשה כדלהלן:

הנה רז"ל תירצו ואמרו כי פקידת עון אבות על בנים היא כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם… ועדיין יש לשאול: כשאוחזים מעשי אבותיהם יענישם האל יותר מכדי רשעתם או לא? אם לא יהיה עונשם יותר מכדי רשעתם, אין כאן פקידת עין אבות, ואם יהיה עונשם גדול מכדי רשעתם, הרי זה עיוות הדין.[14]

לכן אין הרמב"ם מקבל את דעה זו של חז"ל, והוא מסביר את הפסוק על פי פשוטו, אלא שהוא מגביל אותו לעניין חטא עבודה זרה, ובהתאם להלכה הפסוקה, כדלהלן:

שלוש-עשֹרה מידות… כולן מידות רחמים למעט אחת והיא פוקד עֲוֹן אבות על בנים[15] (שמות לד ז)… אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשֹר הדברות: על שִלשים ועל רִבעים לשֹוֹנאי (שמות כ ה); ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה… הוא הסתפק ברִבעים, כי מרב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר[16], עובדי עבודה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשׂיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם. ציווי זה מצאנוהו חוזר ומופיע בתורה בכל מקום; כפי שציווה בעניין עיר הנִדחת: "החרם אֹתה וכל אשר בה" (דברים יג טז). כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו.[17]

על פי הדין של  "פוקד עֲוֹן אבות על בנים", יש להרוג את צאצאי עובדי עבודה זרה עד הדור הרביעי, גם אם הם חפים מפשע. דבר זה מתחייב מפני שזה דבר חיוני למחוק כל תופעה של עבודה זרה. כאשר המטרה היא למחוק כל זכר של עבודה זרה אין שום אמצעי שאינו כשר להשגת אותה מטרה, עד השמדתם של חפים מפשע כמו תינוקות בני יומם. אי אפשר לסבול קיומו בעולם של דבר היכול לפגום במשהו בכבוד מלכות ה'. מצד שני, הכלל "איש בחטאו ימות" מתייחס לכל יתר העבירות חוץ מעבודה זרה.

יחד עם זה, מסתבר שהעיקרון "פוקד עֲוֹן אבות על בנים" מוגבל ביותר: הוא בא לידי ביטוי בעניין עיר הנידחת, כפי שהרמב"ם פוסק: "היאך דין עיר הנדחת… מכים את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים אם הודחה כולה, ואם נמצאו העובדים רובה מכים את כל הטף ונשים של עובדים לפי חרב"[18]. וכך הרמב"ם גם מסביר את החובה להשמיד את כל עמי כנען, על פי הציווי: "לא תחיה כל נשמה" (דברים כ טז):

כאשר ציווה להשמיד שבעה עממים… הוסיף מיד בעקבות זאת ואמר: "למען אשר לא ילמדו אתכם לעשות ככל תועבתם אשר עשו לאלוהיהם" (שם, יח). אומר הוא: אל תחשוב שזו אכזריות או בקשת נקמה, אלא זה מעשה שמצריכה אותו הסברה האנושית, שיורחק כל הסוטה מדרכי האמת, ויסולקו המכשולים המונעים בעד השלמות אשר היא השגתו יתעלה.[19]

אגב, גם בהפיכת סדום הושמדו הילדים הרכים של הפושעים שנידונו למוות.

ולסיכום: בעיקרון, אין הקב"ה מעניש את הצדיקים כאשר הוא מחליט לכלות עיר, מדינה או אף את כל העולם בגלל פשעיהם של הרוב. בעם ישראל, הדבר שונה: בגלל החובה של תוכחה, הצדיקים נתפסים בעוון הציבור, במקרה שנמנעו מלהוכיח את הרשעים. ברם דין זה אינו חל אלא בעונשים מן השמים: אם העונש בידי אדם, אין הצדיקים נענשים בגופם אלא בנכסיהם בלבד. יחד עם זה, אם מדובר בחטא עבודה זרה, הרמב"ם סבור כי גם צאצאי הפושעים נהרגים, כדי "לנקות את השטח" על הצד הטוב ביותר.

הנביאים נגד התורה?

אולם, שלא כמו חז"ל והרמב"ם, יש שמבינים את הכלל "פוקד עֲוֹן אבות על בנים" פשוטו כמשמעו, זאת אומרת כמאפיין את דרך הענישה של הקב"ה, כאשר הכלל הנגדי "איש בחטאו יומתו" שייך לדיני אדם. לפי שד"ל, הבנה זו גרמה למבוכה תיאולוגית שהנביאים באו לתקנה:

"פוקד עון אבות", ואף על פי כן אנו רואים כי אמונת היות הבנים נענשים בעוון אבותם היתה מפורסמת בישראל עד שהיתה למשל בפיהם: "אבות יאכלו בסר ושני הבנים תקהינה" (ירמיה לא כט, יחזקאל יח ב), והמשורר אומר: "יזכר עון אבותיו אל ה' וחטאת אמו אל תמח" (תהלים קט יד), והמקונן אומר: "אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו" (איכה ה ז), ורבות כאלה בספרי הקודש, וכנגד זה אנו רואים יחזקאל מתאמץ להשבית המשל הנזכר… והוא אומר: "בן לא ישא בעין האב, הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח כ), וירמיה אומר "כי בימים הבאים לא יאמרו עוד המשל ההוא" (ירמיה לא כח).[20]

מה זאת אומרת? האם באמת שד"ל מתכוון לומר שהנביאים ירמיה ויחזקאל באו לבטל את מה שנאמר בתורה בצורה מפורשת? איך ניתן לטעון טענה כזאת? וחז"ל קבעו ""אלה המצות" (וקרא כז לד), שאין הנביא רשאי לחדש דבר מעתה"[21]! והנה, למרבה הפלא, זה בדיוק מה שטוענים חז"ל, במאמר מפתיע:

אמר רבי יוסי בר חנינא: ארבע גזירות גזר משה רבינו על ישראל, באו ארבעה נביאים וביטלום… משה אמר: "פוקד עון אבות על בנים", בא יחזקאל וביטלה: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח ד).[22]

הרי כך כתוב בספר יחזקאל:

מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִקְהֶינָה. חַי אָנִי נְאֻם ה' אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח ב-ד).

המהרש"א מנסה לבאר את העניין כך: לדעתו, אף משה – על פי פרשנות חז"ל – לא התכוון לומר שהבנים ייענשו על פשעי אבותיהם אלא אם כן "אוחזים מעשי אבותם בידיהם", כפי שהובהר לעיל. אם כן, מה חידושו של יחזקאל?:

משה גופיה אמר "איש בחטאו יומתו", ובפרק קמא דברכות רמינן הני קראי אהדדי, ומשנינן: הא דכתיב "פוקד עון אבות", כשאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. ודכתיב "איש בחטאו ימות", כשאין אוחזים מעשה אבותיהם בידיהם. אבל קרא דיחזקאל "הנפש החוטאת היא תמות", משמע ליה דאיירי אף כשאוחזין מעשה אבותיהם בידיהם וביטל גזירת משה, דכתיב בתר האי קרא "בן לא ישא בעון אב וגו' ורשעת הרשע עליו תהיה והרשע כי ישוב וגו'".[23]

זאת אומרת כי לפי תורת משה, צאצאי הרשע נענשים על עוון אבותיהם אם הם בעצמם רשעים, והנביאים חידשו כי כל אדם ייענש אך ורק על עוונותיו. אולם גם לפי פירוש זה הנביאים ירמיה ויחזקאל באו לתקן את התורה. כך שואל ערוך לנר:

וכי משה רבינו שונא ישראל היה עד שהוצרכו הנביאים לבטל גזירותיו!? ועוד, וכי הוא גזר והלא דבריו היו דברי הקב"ה, ואם כן היאך נביא יכול לבטל?

והוא מיישב כך:

אכן לפי הנראה אין כאן סתירה כלל בין דברי משה לדברי הנביאים, רק שמשה אמר בשם הקב"ה והם פרשו דבריו, עד שמה שהיה נראה כגזירה בדבריו פרשוהו לטובה, ונראה זה כאילו בטלו גזירתו… משה אמר "פוקד עון אבות", וזה ביטל יחזקאל כשאמר "נפש החוטאת היא תמות", שזה פירוש דברי משה דאם הבן צדיק לא ימות בעון אב, אבל אם הוא נפש חוטאת אז נענשה בעונה ובעון אבותיה, כמו שדרשו רז"ל פוקד עון אבות בשאוחזים מעשה אבותיהם, וזה נפש החוטאת היא תמות.[24]

אלא שלא משמע כך מדברי הגמרא, האומרת בפירוש שהנביאים "ביטלו" את דברי משה רבנו. הרב יהונתן אייבשוץ[25] רוצה לחלק בין זדונות לשגגות, אבל אין זה מיישב את השאלה העקרונית ששאלנו.

גם שד"ל משתדל ליישב את הדברים, כדלהלן:

ודאי משמעות המקרא הוא שאף על בנים צדיקים ה' פוקד עון אבות… והוא דבר שהחוש מעיד עליו, כי בכמה וכמה עניינים טובים ורעים האב זוכה לבנו, ומעשי האב ודרכיו ומעלליו גורמים בהכרח טובה או רעה לזרעו אחריו, והמידה הזאת היא אחד מסודות ההשגחה הנסתרת בכל המאורעות ההוות בעולם, והאלהים עשה שיראו מלפניו, כי כל אב אוהב את זרעו והדאגה שמא חטאיו יביאו רעות גם לבניו, תעצרנו אם מעט ואם הרבה מלכת תמיד בשרירות לבו, ואף אם לא תעצרנו, הנה הרואים את בניו מדוכאים בעונו יצעקו מרה עליו, ויהיה האיש למשל ולשנינה, ורבים ישמעו ויירא ולא יעשו כמעשהו, אבל הרע הזה הבא על הבנים בעון אבותם איננו רע מוחלט ומתמיד, כי הוא יכאיב ויחבש ימחץ וידיו תרפינה, ומי שכל עתותינו וכל קורותינו בידו, אין רע מוחלט יוצא מתחת ידו, ולא יבצר ממנו להמשיך טובות גדולות מבטן הרעות והצרות… כללו של דבר, פקידת עון אבות על בנים איננה להינקם מן הרשע, אלא להועיל לבני אדם לבלתי יחטאו, לפיכך איננה באמת מקלקלת שורת הדין, ובנו של רשע אם שקול ישקל רעתו וטובתו שבאו עליו מיום הולדו עד יום מותו, יוודע כי לא נעשה עמו עול וחמס חלילה, רק מצאוהו קצת רעות וצרות מבהילות הרואים להרחיק את האדם מן העבירה… והרבה שלוחים למקום לקיים פקידת עון אבות לאיים על בני אדם, בלי שיהיה משפט הבן מעוקל ומעוות באמת. והנה בימי ירמיה ויחזקאל שהיו הנביאים אומרים אל העם כי ה' משליכם מעל פניו בגלל חטאות מנשה שהחטיא את ישראל, נהיתה למשל בפי ההמון אבות אכלו בסר וגו', והיה זה לקצת העם למכשול עון לבלתי שוב בתשובה; על כן הוצרך יחזקאל להתקומם נגד המשל הזה, ולהזכירם כי הצור תמים פעלו כל דרכיו משפט, ובן לא ישא בעון האב עונש מוחלט ומתמיד, רק הנפש החוטאת היא תמות, ומי שאינו אוחז חטאות אבותיו בידו חיו יחיה, על כן ראוי להם לשוב אל ה' וירחמם, וכמו שחתם דבריו שובו והשיבו וגו' השליכו מעליכם את כל פשעיכם וכו' ולמה תמותו בית ישראל, כי לא אחפוץ במות המת וכו' והשיבו וחיו.[26]

זאת אומרת כי ההוראה "פוקד עון אבות" היא למעשה מוגבלת ומצומצמת, והיא אפקטיבית רק כדי להרתיע את העם מלעבור עבירות. ובתקופת ירמיה ויחזקאל המצב המדיני והחברתי הצריך את הנביאים להזכיר לעם שבאמת, אין ממש פקידת עוונות אלא על העבריינים בלבד. אבל שוב, אם כך העניינים, אי אפשר להשתמש במונח "ביטול" כפי שחז"ל עשו.

אולם, נראה לי שיש לפרש את הדברים כדלהלן: הרי מאמר חז"ל זה אינו אומר שהקב"ה קבע באופן מוחלט את הכלל "פוקד עוון אבות על בנים", אלא שמשה רבנו הציג אותו לעם ישראל שעתה יצא ממצרים. זאת אומרת שהקב"ה מסר מֶסֶר מסוים לנביאו של אז, שבדיני שמים הבנים ישלמו על עוון אבותיהם. בתקופה של יחזקאל, הקב"ה כביכול שינה את דעתו, והחליט לבטל את עיקרון זה, והטיל על יחזקאל להודיע על כך. מדובר בעיקרון תיאולוגי הנוגע לתורת הגמול מן השמיים, ולכן אין שינוי זה פוגע בנצחיות התורה, באשר בנוגע לדיני אדם ישנה הוראה חד-משמעית לשופטי בית הדין שלא להעניש את הבנים על עוון אבותיהם, כך שהנביא יחזקאל לא חידש שום הלכה חדשה. הרי יש לחלק בין ההוראות שניתנו לבני ישראל, שבהן לא חל כל שינוי, לבין דרכי ה' שבהן לפי פשוטם של הדברים כן חל מהפך. חז"ל מלמדים אותנו כי בשלב מסוים, הקב"ה קיבל החלטה להכניס שינוי בדרכי הענשתו את מעשי האדם.

ומדוע שינוי זה? כאן ניתן רק לשער השערות. לפי מושקוביץ, השינוי נבע מדרישות התקופה, שהיא חורבן בית ראשון והציפיה לגאולה לקראת בניית הבית השני. בתקופה זו היה צורך לנקות את העם מכל פשעי המנהיגים שהובילו את עם ישראל לאסון החורבן, ולכן הקב"ה כביכול קיבל החלטה אסטרטגית לבטל את העיקרון של "פוקד עוון אבות על בנים", כך שלא תהיה כל מניעה לפני המחדשים את חיי עם ישראל על אדמתו. הרי "אי אפשר לקומם את ההריסות בהרגשה שעוונות העבר הרחוק והקרוב הן מכשול, העלול לשים לאל כל פעילות"[27]. רעיון זה פותח במקור על ידי הרב קוק הכותב: "אמיץ הוא הקשר בין הדורות… ובהכרח הדוגמה פועלת גם להרע… יחזקאל בעת התמוטטות האומה ראה שהפירוד הרוחני יפה לה… כך דורש המצב… והמסילה החדשה נסללת היא אז בכל מרוץ חיי האומה לעמוד כל יחיד על השלמת נפשו".[28] הגזרה "פוקד עוון אבות על בנים" היא לפי הרב קוק הביטוי לזיקה הקיימת בין הדורות, לטוב או לרע. בתקופה של התחדשות מדינית ורוחנית, עדיף שזיקה זו תיחלש כדי שלמחדשים תהיה יד חופשית ביוזמתם.

[1] בראשית יט ד.

[2] משנה תורה, הלכות תשובה, ג ב. ראו גם מה שכתבנו על אתר בספרנו: יצחק איזק ואלכסנדר קליין, בנבכי התשובה,  ירושלים 1997.

[3] בבלי סנהדרין מג ע"ב. ישנה שם מחלוקת תנאים אם אחריות זו חלה רק על עבירות הנגלות או גם על עבירות שבסתר (ראו מה שכתבתי בנידון בדף שבועי על פרשת ניצבים מספר 775). כאן אתייחס לעבירות גלויות בלבד.

[4] בבלי סנהדרין כז ע"ב.

[5] בבלי שבת נה ע"א.

[6] הלכות דעות ו ז.

[7] תוספות בבא בתרא ס ע"ב ד"ה מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין.

[8] שולחן ערוך אורח חיים תרח ב.

[9] להלן נתייחס בדין צאצאי הרשעים.

[10] ראו בראשית יט טז-יז ורש"י שם.

[11] על פי כתר יונתן.

[12] בבלי ברכות מז ע"א.

[13] רבי חיים פלטיאל (צרפת 1240- גרמניה 1300).

[14] שמות כ ה.

[15] הרמב"ם נאמן לשיטתו, לפיה במורה הנבוכים הוא מסביר את הפסוקים לפי פשוטו של מקרא ולא לפי פרשנות חז"ל (מורה הנבוכים, ג מא).

[16] הכוונה לעיר הנדחת.

[17] מורה הנבוכים א נד.

[18] הלכות עבודה זרה ד ו.

[19] מורה הנבוכים א נד.

[20] שמות כ ה.

[21] בבלי שבת קד ע"א.

[22] בבלי מכות כד ע"א.

[23] מהרש"א חידושי אגדות מכות כד ע"א.

[24] ערוך לנר על מכות כד ע"א.

[25] יערות דבש, חלק א דרוש י.

[26] שד"ל על שמות כ ה.

[27] ספר יחזקאל מפורש בידי יחיאל צבי מושקוביץ, דעת מקרא, ירושלים תשמ"ה, עמ' 17.

[28] הרב אברהם יצחק הכהן קוק, אגרות הראיה, כרך ראשון, רפג, עמ' שכא.