קח נא את ברכתי[1]

 

לאחר שבכל הפרשה דובר ב"מנחה" שהכין יעקב לעשיו, הנה עתה, למרבה הפלא, יעקב מפציר באחיו לקחת את ברכתו.

וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אַל נָא אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְלָקַחְתָּ מִנְחָתִי מִיָּדִי כִּי עַל כֵּן רָאִיתִי פָנֶיךָ כִּרְאֹת פְּנֵי אֱלֹהִים וַתִּרְצֵנִי. קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח (בראשית לג י-יא).

מדוע יעקב השתמש במלה "ברכה" במקום המלה "מנחה"?

 

אין משמעות מיוחדת לשימוש במלה "ברכה"

זו עמדת רש"י, שמבאר כי מדובר במלה נרדפת למנחה:

ברכתי – מנחתי, מנחה זו הבאה על ראיית פנים ולפרקים אינה באה אלא לשאילת שלום, וכל ברכה שהיא לראיית פנים… כולם לשון ברכת שלום הן שקורין בלע"ז שלוצי"ר [לשאול בשלום,saluer], אף זו ברכתי מו"ן שלו"ד [שאילת שלומי,mon salut].

נמצאנו למדים שלפי רש"י, יעקב מתכוון ל"אות לברכת שלום"[2], ואם כן לא התחרט על גניבת ברכתו של עשיו. כך גם משתמע מפירושו על מאבקו עם ה"איש" לפני מפגשו עם עשיו. בסוף המאבק, יעקב מבקש מהאיש לברך אותו, ולפי רש"י, הכוונה היא: "ברכתני – הודה לי על הברכות שברכני אבי, שעשיו מערער עליהם". וכתוצאה מכך, יעקב זוכה לשינוי שם: "לא יעקב – לא יאמר עוד שהברכות באו לך בעקבה וברמיה כי אם בשררה ובגלוי פנים".

 

יעקב "החזיר" את הברכה לעשיו

ברם, יש מדרש שהבחין בשימוש לא שגרתי של המילה "ברכה", והוא מסביר את כוונתו של יעקב בצורה שונה לחלוטין: "אמר לו [יעקב לעשיו]: [על] אותה הברכה אתה שוטניני, הרי היא נתונה לך, קח נא את ברכתי אשר הובאת לך"[3]. יוצא אפוא שיש כאן הודעה מפורשת של יעקב על רצונו להחזיר לעשיו את ברכתו שלקח ממנו בעָרמה! יעקב מוותר על הברכה לטובת היושר וניקיון מצפונו. יש גם מבעלי התוספות שטוענים כי עם ישראל שרד בזכות וויתור זה: "אלמלא שהחזיר יעקב הברכות לעשיו, לא היה לו תקומה אפילו בעולם הזה".[4] בעל תוספות אחר מקבל את ההסבר הנ"ל, אלא שהוא שולל יוזמה זו של יעקב: "נראה לי שאמר לו קח מה שיעלה בידי מברכת אבי שבירך אותי, ויכול להיות שנענש על שהחזיר הברכה לאחיו".

אין הרא"ש מקבל הסברים אלה: "המינים ארורים פוקרים[5] ואומרים שהודה יעקב לעשו על הברכות, שלא אמר 'את מנחתי'. וזריתי פרש על פניהם!"[6]

לכאורה, הרא"ש צודק, באשר הסבר זה של המדרש ושל בעלי התוספות נתקל בשתי בעיות:

• הוא אינו תואם את פשוטו של מקרא. כך טוען הרא"ש, המסתמך על המשך הפסוק "'אשר הובאת לך', משמע המובא בידיים כעת, שיש בו ממש".
• ברכה איננה רכוש שניתן להעביר מיד ליד. אמנם ליצחק הייתה סמכות לברך את בניו, אבל אין יעקב יכול להעביר את ברכתו לאחיו בחזרה.

 

יעקב הצטער על הדרך בה הושגה הברכה

ניתן גם לפרש את דברי יעקב בצורה שונה: ישעיהו ליבוביץ רואה בשימוש במונח זה פליטת-פה רבת משמעות, המעידה לדעתו על ייסורי המצפון של יעקב על הדרך הפסולה שבה הוא השיג את ברכות אביו:

מילת-כשל זו נפלטה מפיו מבלי משים לב, מה שהפסיכואנליזה המודרנית רואה בו את הקיים לטענתה בתת-מודע של נפש האדם, וזאת מתוך מועקתו הנפשית החונקתו, בזוכרו את הברכה שנטל במרמה מאחיו, ומבקש הוא עתה לפצותו על מעשהו זה… רק לאחר עשרים שנות הדחקה משתחררת כאן לפתע המועקה, כאשר מפי יעקב התמים יוצאות המילים: "קח נא את ברכתי".[7]

על פי הבנה זו, יעקב לוקח כאן אחריות על העבר שלו. הוא מצטער על מה שעשה לעשיו, ובא לבקש את מחילתו. הצעת ברכתו לאחיו מסמלת את הודאתו בחטאו, והיא התקבלה על ידי עשיו. ואז רק עתה הוא ראוי לשינוי שמו, כדברי נחמה ליבוביץ:

רק אחרי שאמר לאחיו: "קח נא את ברכתי", ואחרי שקיבל אחיו מידו את "הברכה", רק עתה יוכל ה' להיגלות לו ולומר לו את אשר הובטח לו מפי האיש: "לא ייקרא שמך עוד יעקב, כי אם ישראל".[8]

לפי הסבר זה, יש להבין את דברי יעקב "קח את ברכתי" בצורה הבאה: "קבל את מנחתי כביטוי להתנצלות על זה שלקחתי את ברכתך באופן בלתי ראוי". עשיו, שקיבל את המנחה, ביטא בזה את קבלת התנצלותו של יעקב.

דברים דומים נאמרו על ידי הרב יעקבסון, בפירושו את מאבקו של יעקב עם ה"איש":

לפי דברי חז"ל המובאים בפירוש רש"י, "התקין עצמו לשלושה דברים: לדורון לתפילה ולמלחמה". ובכל זאת, ההכשרה העיקרית חסרה עדיין. עדיין לא שמענו על יחסו של יעקב למעשי המרמה כלפי עשיו. אף שיעקב עשה מה שעשה על פי דיבורה של אמו, שאמרה לו במפורש "עלי קללתך בני" (כז יג), בכל זאת ודאי הרגיש עמוק בלבו ש"אין שליח לדבר עבירה", ו"אין המטרה מקדשת את האמצעים"… ובלילה שלפני פגישתו עם עשיו, הוא ליל התייחדותו של יעקב עם נפשו, מעביר הוא לנגד עיני רוחו מה שעולל לאחיו… הוא מודה על האמת המרה, ששגה בה, ובראות אותו המלאך בכך, לאחר שעבר את כור ההזדככות וההיטהרות, הריהו נאות לאשר ולקיים את הברכות ואת זכות הבכורה שהעניקו לו, ליעקב, ולא לאחר… הפגיעה שפוגע המלאך ביעקב היא לא רק פגיעה גופנית אלא היא מביעה הבעה סמלית ליעקב ולכל צאצאיו שאי אפשר להשיג הישגים בדרך לא טהורה, ולכן אסרה עלינו התורה את גיד הנשה. [9]

לפי הרב יעקבסון, מאבקו של יעקב עם שרו של עשיו ובעיקר פגיעתו של יעקב באים לסמל ולהצביע על הפגם שיש בהשגת הברכות במרמה. הרב יעקבסון רואה בהתנהגותו של יעקב חטא מוסרי, שעליו מוטל לתת את הדין. לדעתו יעקב אמנם לא וויתר על הברכות, אלא רק הביע צער על הדרך הלא כשרה שהוא השיג אותן.

 

ולסיכום: לפנינו שתי קריאות מנוגדות לחלוטין. לפי רש"י, לא היה כל רבב מצד יעקב בגניבת הברכות, רק שהוא נקט בכל האמצעים העומדים לרשותו כדי לפייס את עשיו ולא להינזק על ידו. לפי ישעיהו ונחמה ליבוביץ והרב יעקבסון, היה בזה חטא שיעקב הודה בו ואף התכוון להחזיר לאחיו את מה שנלקח ממנו בערמה – במידה שהדבר בכלל אפשרי.

 

 

 

[1] ראו בנידון את מאמרו של עמנואל כהן, היבטים פסיכולוגיים בהיאבקות יעקב, פרשת וישלח תשס"ז, דף שבועי 681, אוניברסיטת בר-אילן.

[2] משה קטן, אוצר לועזי רש"י, ירושלים תשנ"א.

[3] פסיקתא רבתי (איש שלום) פיסקא יג – מני אפרים.

[4] תוספות השלם, אוצר פירושי בעלי התוספות, ערך הרב יעקב גליס, ירושלים תשד"מ, חלק ג, עמ' רלז.

[5] לא ברור למי הרא"ש כאן התכוון, באשר אין להעלות על הדעת שהוא מכנה את מחבר פסיקתא רבתי או את בעל התוספות הנ"ל "מינים ארורים פוקרים".

[6]  שם.

[7] שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע , ישראל תשס"ד, עמ' 135.

[8]  נחמה ליבוביץ, עיונים בספר בראשית, ירושלים תשכ"ז, עמ' 188.

[9] בינה במקרא, תל-אביב 1964, עמ' 43.