אחרי תקופה ארוכה – עשרים שנה[1] – של עקרות, רבקה סוף סוף נכנסת להריון. אלא שמתרחשת אצלה תופעה לא רגילה המדאיגה אותה והדוחפת אותה לנקוט צעדים לברר את העניין, כפי שמובא בפרשתנו: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר" (בראשית כה כב-כג).

הפרשה הקצרה הזאת מעלה מספר שאלות, כדלהלן:

• מהי "ההתרוצצות" הזאת? מה בדיוק קרה "בקרבה"?
• לאן הלכה רבקה "לדרוש את ה'" ולאיזו מטרה?
• איך ה' דבר אתה? ישירות? על ידי שליח?
• מהו פשר התשובה שהיא קבלה מאת ה'? ובמה היא הרגיעה אותה?

 

ויתרוצצו הבנים בקרבה

לפי המדרש, המובא על ידי רש"י: "היתה עוברת על בית של עבודה זרה, היה עשיו מפרכס לצאת, עוברת על בתי כנסיות ובתי מדרשות, יעקב רוצה לצאת"[2]. ולפי מדרש אחר: "היו מתחתכין ודוחקין זה את זה כשתי גבורים, שזה רץ להרוג את זה, וזה להרוג את זה".[3] המשמעות היא שעוד לפני לידתם, יעקב ועשיו נאבקו זה בזה וייצגו השקפות סותרות.

אולם הסבר זה לא מתקבל כלל על הדעת ברמת הפשט. איך עוּברים יכולים להגיע לבשלות כזאת שידעו לאמץ השקפה כלשהי, לדעת שאמם עוברת על יד "בתי כנסיות ובתי מדרשות" – שכמובן לא היו אז – ואף להיאבק עם בעל ההשקפה הנגדית, כל זה בבטן אמם!? אלא מוכרחים לומר שמדרשים אלה באים ללמדנו מסר בלי כל אחיזה בפשוטו של מקרא, ונחזור על מסר זה בהמשך. לפי פשוטו של מקרא, "היו רצים ומתנענעים בתוך גופה כדרך עוּברים"[4] זאת אומרת שדאגתה של רבקה נבעה מכך שהיא לא ידעה שיש לה תאומים, וצער העיבור היה קשה מנשוא, כפי שכותב החזקוני:"מרובה צער עיבור של שנים משל אחד"[5], ולכן היא הלכה לדרוש את ה'.

 

לאן הלכה רבקה "לדרוש את ה'" ובאיזו מטרה?

יש קודם כל להתפלא על כך שרבקה לא חילקה את דאגותיה עם בעלה יצחק. אבל אין בזה כל פלא, הרי מתברר מכל המסופר אודותיה שיחסיה עם בעלה לא היו פשוטים, וכי הזוג הזה סבל מחוסר תקשורת, החל בצורה שהם נישאו – יצחק הוא האדם היחיד במקרא שמסופר עליו שהוא נישא על ידי אנשים אחרים, בלי כל התערבות אקטיבית מצדו – וכלה במעשה גניבת הברכות על ידי יעקב – רבקה החליטה על דעת עצמה שבנו עשיו לא היה זכאי לברכת אביו אלא יעקב  ויזמה את התרמית שהכשילה את יצחק. אם כן, גם בהזדמנות זו היא ניהלה את ענייניה לבדה, ונראה גם בהמשך שגם הייתה לה סיבה טובה לכך. אם כן, לאן היא הלכה? הפרשנים חלוקים בנידון, כדלהלן.

לפי המדרש: "ותלך לדרוש את ה'. לבית מדרשו של שם"[6]. וכן רש"י: "לבית מדרשו של שם". אולם שוב מדובר בפיקציה מדרשית אנאכרוניסטית, באשר לא יתכן קיום של בית מדרש בימים ההם. אבל ברמת הפשט ניתן לומר שהיא כן פנתה לשם עצמו, אבי שושלת האבות, שהיה עדיין בחיים בתקופה זו. על כך שפתי חכמים שואל מדוע היא לא פנתה לאברהם "שהרי גם הוא היה נביא". שאלה מצוינת, אולם תשובתו מסתמכת על פירוש רש"י, שכאמור רחוק מן הפשט: "יש לומר דהקב"ה סובב כן להעלים מאברהם ענין ההריון שלא יצטער, שהרי מת אברהם קודם שיצא עשו לתרבות רעה כדי שתהא מיתתו בשיבה טובה". לפי פירוש זה, אם רבקה הייתה פונה לאברהם, הוא היה מגלה שנכדו יהיה רשע, ואת הצער הזה הקב"ה רצה למנוע ממנו. שפתי חכמים גם מניח שכל צעדיה של רבקה היו מונעים על ידי ה', וזו הנחה שקשה לקבלה. המהר"ל מסביר את העניין בצורה שונה:

הא דלא שאלה את יצחק או את אברהם, יש לומר דהיתה רבקה סבורה דשמא בשביל חטא יש לה צער העבור כל כך, שאמרו רבותינו כי הנשים הצדקניות לא היו בפתקא של חוה, כדאיתא בפרק קמא דסוטה (יב.), דהם יולדות בלא צער עבור ולידה, והיתה מתיירא שתתגנה בעיני בעלה, או שיאמר אברהם ליצחק שאינה הגונה לו, וישא אחרת או יגרשנה.[7]

אבל הרשב"ם אינו מקבל קביעה זה, ולדעתו היא פנתה "אל הנביאים שבאותן הימים", בלי לפרט. גם אבן-עזרא והחזקוני לא מוציאים מכלל אפשרות שהיא כן פנתה לאברהם עצמו.

לפי רש"י מטרת הפנייה הייתה "שיגיד לה מה תהא בסופה", בעוד שלפי תרגום יונתן היא רק התכוונה "לבקש רחמים מלפני ה'"[8]. גם הרמב"ן חולק על רש"י: "ולא מצאתי דרישה אצל ה' רק להתפלל, כטעם "דרשתי את ה' וענני" (תהלים לד ה), "דרשוני וחיו" (עמוס ה ד), "חי אני אם אדרש לכם" (יחזקאל כ ג)". ולפי הדר זקנים, המקבל את המדרש שכל אחד משני הבנים נמשך לדבר אחר, רבקה "אז הבינה שיהיה אחד צדיק ואחד רשע ומשום הכי הלכה לבית המדרש לדרוש ה' לבית מדרשו של שם ועבר דהיינו בית ה' להתפלל שיהיו כולם צדיקים".[9]

ברמת הפשט נראה לי שהיא הלכה לנביא מפני שסבלה היה קשה במיוחד, בדומה לשאול שניגש לשמואל כדי שיעזור לו למצוא את האתונות האבודות (שמואל א ט). למעשה, היא קבלה מענה כאשר הובהר לה שהיא נושאת תאומים. בנוסף לכך, הנבואה שנמסרה לה גם התייחסה לגורלה העתידי של האומה הישראלית, אולם מסר זה מיועד בעיקר לקוראי התורה ולא לה, כפי שיבואר להלן.

 

איך ה' דבר אתה?

רוב המפרשים מסבירים כי היא קבלה את דבר ה' על ידי נביא שאליו היא פנתה בעת צרתה. אבל פירוש זה מניח כי ניתן בכל עת לפנות לנביא כל פעם שמתעוררת בעיה כלשהי, כפי שנהג שאול כאשר האתונות של אביו נאבדו. כך אמנם נהגו העמים הפגאניים, למשל היוונים והרומאים שביקשו לעמוד על כוונות האלים ולנהוג בהתאם להן. במקדש זאוס באולימפיה ובמקדש אפולו בתבאי התקיימו ניחושים, ולהשפעה יתרה זכה האורקל מדלפי שבו כביכול דיבר האל מפיה של פיתיה, כוהנת שהייתה ממלמלת דברי נבואה סתומים.

ביהדות ישנה אמנם תופעה דומה, אבל לפי עדות המקרא היא מוגבלת לאנשי ציבור. דוד שאל את ה' מספר פעמים באמצעות האורים והתומים[10], ובאים בטענות על המלך אסא מפני שהוא העדיף לפנות לרופא כאשר היה חולה: "וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלוֹשִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתוֹ בְּרַגְלָיו עַד לְמַעְלָה חָלְיוֹ וְגַם בְּחָלְיוֹ לֹא דָרַשׁ אֶת ה' כִּי בָּרֹפְאִים" (דברי הימים ב טז יב).  גם את שאול מאשימים בצורה דומה: "וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּה' עַל דְּבַר ה' אֲשֶׁר לֹא שָׁמָר וְגַם לִשְׁאוֹל בָּאוֹב לִדְרוֹשׁ. וְלֹא דָרַשׁ בַּה' וַיְמִיתֵהוּ וַיַּסֵּב אֶת הַמְּלוּכָה לְדָוִיד בֶּן יִשָׁי" (דברי הימים א י יג-יד). מצד שני, הפנייה שלו בצעירותו לשמואל כדי למצוא את האתונות כנראה לא הייתה לגיטימית, אלא שהיא אפשרה לנביא למשוח אותו כמלך. בכל אופן, משתמע ממה שמסופר על הנביאים שתפקיד הנביא הוא בעיקר למסור למלך או לעם את דבר ה' כל פעם שיש צורך בזה, ותו לא. לכן שד"ל מסביר את העניין בצורה שונה: "לדעתי הלכה לאיזה מקום מיוחד לעבודה ולהתבודד… והתפללה אל ה', והיה לה דבר ה' דרך נבואה או בחלום".

 

מהו פשר התשובה שרבקה קבלה מאת ה'?

בתשובה זו כלולים שני עניינים בעלי משמעות שונה. מצד אחד רבקה קבלה הסבר מדוע היא סובלת: מפני שיש לה תאומים. ובנוסף לכך נמסר לה מה יהיה גורלם העתידי של צאצאי שני בניה. לכאורה, המסר השני הוא בעיקר מיועד לקורא בתורה ולא לרבקה. הרי מה היא אמורה לעשות עם נבואה זו?

ומה משמעותו של מסר זה? שבכל תולדות האנושות יתמיד מאבק בין האומה הישראלית לבין צאצאיו של עשיו. חז"ל רואים בהם האימפריה הרומאית, כפי שנאמר: "קסרי וירושלים, אם יאמר לך אדם: חרבו שתיהן, אל תאמן, ישבו שתיהן, אל תאמן. חרבה קסרי וישבה ירושלים, חרבה ירושלים וישבה קסרי,  תאמן. שנאמר… ולאם מלאם יאמץ"[11]. ואחרי היעלמותה, מקובל לזהות אותה עם המערב האירופאי הנוצרי.

הקביעה "ורב יעבוד צעיר" משמעו שהבכור יהיה משועבד לצעיר יותר, כפי שמציין משה ויינפלד:

"רב" בפסוק זה משמעו: הבכור. הוראה זו נדירה במקרא (ומצויה גם באיוב לב ט), אולם צמד המלים רב וצעיר, המשמש כאן במשמע משפטי, היה מקובל בדיני ירושה במסופוטמיה (sehru, rabu) והוא מצוי גם בנבואות מסופוטמיות.[12]

אולם משמעות זו היא מאוד בעייתית. הריב"א רוצה לטעון ש-"עדיין הברכה מתקיימת בישראל שהרי עבדים ושפחות עובדים אותנו תמיד ואין אחד מישראל עובד את עכו"ם"[13], אולם יש מקום לפקפק בקביעה זו. רבי הונא ממתן את נבואה זו בטענו כי הדבר תלוי בזכותו של ישראל: "אמר רבי הונא: אם זכה יעבוד, ואם לאו ייעבד".[14] בכל אופן, הרושם הוא שלמרות מאמצי הפרשנים, היא כנראה אף פעם לא התקיימה. היא רק שימשה כעילה לתעמולה האנטישמית שטענה שהיהודים מתכוונים לשלוט על העולם כולו, עד הפרסום של המסמך המזויף הנודע: "פרוטוקולים של זקני ציון".

אולם יש כנראה להבין את הנבואה הזאת באופן רוחני: עשיו וצאצאיו או תלמידיו מייצגים את התרבות החומרית והכוחנית המתנגדת למסר הרוחני של התורה ושל הנביאים. בכל תולדות האנושות, נמשך מאבק עיקש בין הרוח והכוח, כאשר לרוב ידו של הכוח על העליונה, אלא שנביאי ישראל וחכמיו ניבאו כי באחרית הימים: "אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם ה' לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד" (צפניה ג ט). הקביעה "ורב יעבוד צעיר" משמעה כנראה הוא שבשלב מתקדם של האנושות היא תכבד את האידאל הרוחני של תורת ישראל.

 

 

 

:

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] כתוב: "וַיְהִי יִצְחָק בֶּן אַרְבָּעִים שָׁנָה בְּקַחְתּוֹ אֶת רִבְקָה בַּת בְּתוּאֵל הָאֲרַמִּי מִפַּדַּן אֲרָם אֲחוֹת לָבָן הָאֲרַמִּי לוֹ לְאִשָּׁה" (בראשית כה כ), וכן כתוב: "וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם" (שם כו).

[2] מדרש אגדה (בובר) בראשית כה כב.

[3] שכל טוב (בובר) בראשית כה כב.

[4] רשב"ם.

[5] אולם אור החיים אינו מקבל טענה זו, באשר "לעולם לא הקפידה על צער ההריון כי הצדיקים יסבלו צער גדול בעולם הזה לתכלית טוב הנצחי".

[6] מדרש אגדה (בובר) בראשית כה כב. וכן תרגום יונתן.

[7] גור אריה בראשית כה כב.

[8] על פי כתר יונתן.

[9] הדר זקנים על התורה בראשית כה כב.

[10] שמואל א כג א-ד.

[11] בבלי מגילה ו ע"א.

[12] עולם התנ"ך, תל-אביב 2002.

[13] פירוש הריב"א על התורה בראשית כה כג.

[14] בראשית רבה (וילנא) סג.