שמחת תורה – שבני ארץ ישראל חוגגים ביום שמיני עצרת ובני הגולה ביום טוב שני של אותו חג – אינו מוזכר לא בתורה ולא בתלמוד. אם כן יש לברר מה מקורו וממתי הוא נהוג. נצטרך אף להתמודד עם שאלה מפתיעה: האם בכלל מותר לחגוג אותו?

 

משמעות החג שמיני עצרת

בתורה כתוב: "שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה' בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה' עֲצֶרֶת הִוא כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (ויקרא כג לו). ורש"י מבאר על פי חז"ל[1]: "עצרת היא – עצרתי אתכם אצלי כמלך שזימן את בניו לסעודה לכך וכך ימים, כיון שהגיע זמנן להפטר, אמר: בני בבקשה מכם, עכבו עמי עוד יום אחד, קשה עלי פרידתכם". גם כתוב: "בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ" (במדבר כט לה). ורש"י: "עצרת תהיה לכם… לפי שכל ימות הרגל הקריבו כנגד שבעים אומות וכשבאים ללכת, אמר להם המקום: בבקשה מכם, עשו לי סעודה קטנה כדי שאהנה מכם".

נמצאנו למדים כי משמעות החג על פי התורה וחז"ל היא כביכול מפגש אינטימי בין הקב"ה לכנסת ישראל, בניגוד וכהשלמה של המשמעות האוניברסאלית של חג הסוכות הצמוד אליו.

 

מקור חג שמחת תורה

כאמור, לחג הזה אין אזכור בתורה ובספרות חז"ל. מקורו בתקופת הגאונים, וציונו הקדום ביותר[2] הוא בספרו ההלכתי של רבי יצחק אבן גיאת[3] שכותב:

ביום השמיני של חג אומר זמן על הכוס של קדוש ומזכירין שמו של רגל יום חג שמיני עצרת הזה דרגל בפני עצמו הוא. ויושבין בסוכה ואין מברכין. ומוציאין ספר תורה וקורין "כל הבכור" ומפטירין "ביום השמיני עצרת"… ומפטיר "ויהי ככלות שלמה" (מלכים א ח) עד סוף פסקא וכן המנהג… ביום טוב האחרון של חג… אמר רב עמרם[4] קורין עשרה בזאת הברכה… ומפטיר במלכים "ויעמד שלמה" ויש שמפטירין ביהושע "ויהי אחרי מות משה" עד "רק חזק ואמץ" (יהושע א)… רגילין ביום זה הואיל ובו מסיימין את התורה לעשות כמה קלוסין והדורין לספר תורה ואומרים כמה דברי שבח והודאות לכבוד ספר תורה וכמה מיני שבחות ושמחות רגילין לעשות בו ונתכנה יום שמחת תורה.[5]

מקור החג הוא אפוא בבבל של תקופת הגאונים, שם נהגו לסיים את קריאת כל חמשת חומשי התורה בכל שנה, וזאת בשונה מארץ ישראל שבה קראו את החומש כולו במשך שלוש שנים, כפי שמובא בגמרא: "לבני מערבא דמסקי לדאורייתא בתלת שנין"[6]. בספרו 'תולדות חג שמחת תורה' כותב אברהם יערי: "חג שמחת תורה שאנו חוגגים בימינו, ביום השמיני של סוכות, הוא חג שנולד בבבל ואילו בארץ ישראל לא חגגוהו כלל עד סוף תקופת הגאונים (שנת 1000 בערך). עיקר החג היה על שום שבאותו יום סיימו לקרוא את חמשת חומשי התורה"[7].

המעניין הוא שיחד עם זה, לכל הדעות קוראים ביום זה – בחוץ לארץ ביום טוב שני – את הפרשה "וזאת הברכה", כפי שמובא בגמרא, בלי כל זיקה לחג שמחת תורה: "יום טוב האחרון קורין כל הבכור… ומפטירין ויהי ככלות שלמה. למחר קורין וזאת הברכה ומפטירין ויעמד שלמה".[8] המשך חכמה מבאר מדוע:

רק משום קדושת היום צריך לקרות "וזאת הברכה", לרמוז… שהניח כל האומות והשרה שכינתו על ישראל ונתן להם תורתו… לכן משה, שושבינא דמלכא אמר לישראל "תורה צוה לנו משה מורשה קהילת יעקב" (דברים לג ד). וישראל אומרים על ידי שלמה שדבר אל ה' אמר "כי אתה הבדלתם לך לנחלה מכל עמי הארץ" (מלכים א ח נג). ה' אמר שהתורה נתונה למורשה לנו, ואנו אומרים שישראל הם לה' נחלה.

וכך הוא מסביר מדוע אנו מפטירים הפטרה שלא כמצוין בגמרא:

לדידן דמסיימי התורה בכל שנה, קוראים "ויהי אחרי מות משה" להורות שהתורה לא תהא נוסף עליה ושום נביא לא יוכל לשנות, וכמו שאמר ליהושע (א ח) "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה וכו' כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל". וזה טעם מנהגנו מה שאנו משנים מסדר הש"ס.[9]

לפי אברבנאל, המקור של חג "שמחת תורה" הוא במצוות "הקהל", כדלהלן:

מכאן [ממצוות הקהל] נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה. עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא… פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלהי ההוא.[10]

 

שמחת תורה בפסיקה ההלכתית

במשנה תורה של הרמב"ם אין כל אזכור של שמחת תורה. אבל בטור החג מוזכר, ביום טוב השני של שמיני עצרת:

ליל תשיעי מתפללין כמו בליל שלפניו ומקדשין ואומרים זמן ולמחר מתפללין כמו ביום שלפניו ומוציאין שלושה ספרים וקורין באחד וזאת הברכה והמפטיר קורא בשני כמו אתמול… ובשלישי מתחיל בראשית, וקורין אותו שמחת תורה לפי שמסיימין בו התורה, וראוי לשמוח בסיומה, ורגילין להתחיל מיד בראשית כדי שלא יהא פתחון פה לשטן לקטרג לומר כבר סיימו אותה ואינם רוצים לקרותה עוד, ומרבין בפיוטים כמו אשר בגלל אבות, ויש מקומות שמוציאין כל הספרים ואומרים על כל אחד ואחד פיוט, כל מקום לפי מנהגו. ונוהגין באשכנז שהמסיים והמתחיל[11] נודרין נדבות וקוראין לכל מרעיהן ועושין משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה ולהתחלתה.[12]

גם המחבר מתייחס לנושא, אולם, כנראה בהשפעת הרמב"ם, הוא הרבה יותר לקוני, כאשר הרמ"א בא ומוסיף דברים רבים:

שחרית מוציאין שלשה ספרים, וקורין באחד מוזאת הברכה עד סוף התורה. ובשני, בראשית עד אשר ברא אלהים לעשות. ובשלישי, ביום השמיני עצרת, ומפטיר: ויהי אחרי מות משה. ובמקום שעושין שני ימים טובים אין מוציאין ביום הראשון אלא שני ספרים, וקורין באחד חמשה בפרשת ראה מכל הבכור, ואם הוא שבת קורין שבעה ומתחילין: עשר תעשר, והמפטיר קורא בשני: ביום השמיני עצרת, ומפטיר במלכים ויהי ככלות שלמה, ומחזיר הספרים ואומר קדיש, ומכריז: משיב הרוח ומוריד הגשם. במקום שעושין שני ימים טובים, ליל תשיעי מקדשים ואומרים זמן, ולמחר מוציאין שלושה ספרים וקורין באחד "וזאת הברכה" עד סוף התורה, ובשני בראשית עד "אשר ברא אלהים לעשות", ובשלישי קורא המפטיר כמו אתמול[13]… הגה: וקורין יום טוב האחרון שמחת תורה, לפי ששמחין ועושין בו סעודת משתה לגמרה של תורה; ונוהגין שהמסיים התורה והמתחיל בראשית נודרים נדבות וקוראים לאחרים לעשות משתה (טור). ועוד נהגו במדינות אלו להוציא בשמחת תורה ערבית ושחרית כל ספרי תורה שבהיכל ואומרים זמירות ותשבחות, וכל מקום לפי מנהגו. ועוד נהגו להקיף עם ספרי התורה הבימה שבבית הכנסת, כמו שמקיפים עם הלולב, והכל משום שמחה. ונהגו עוד להרבות הקרואים לספר תורה, וקורים פרשה אחת הרבה פעמים ואין איסור בדבר. עוד נהגו לקרות "כל הנערים" לספר תורה, וקורים להם פרשת המלאך הגואל וגו'; ובלילה קורים בספר תורה הנדרים שבתורה, וכל מקום לפי מנהגו. עוד נהגו לסיים התורה אף על קטן העולה, אף על גב דיש אומרים דדוקא תלמיד חכם צריך לסיים, בזמן הזה שהחזן קורא אין לחוש.[14]

 

אין מערבים שמחה בשמחה

אלא שמתעוררת שאלה חמורה בעניין שמחת תורה, המטילה ספק בעצם קיומו. כך תמה הרב שטרנבוך:

איך שרי לן לשמוח ביום זה על שגמרנו התורה, ומרקדים ומכרכרים בכל עוז ישרים ושמחים לכבוד התורה, והא מאחר שהוא יום טוב ומחויבים לשמוח מכוח שמחת החג, נימא "אין מערבין שמחה בשמחה".[15]

והוא מיישב את העניין כך:

האיסור "אין מערבין שמחה בשמחה" היינו דווקא במצוה פרטית כגון נישואין, מילה, פדיון הבן[16], בנין בית המקדש[17] וכדומה אין לערבה בשמחת החג שיסודה שמחה כללית על שבחר בנו הקב"ה לעם קדוש בתורה הקדושה, ואם כן בשמחת תורה נכלל נמי קיום מצוות שמחה… לשמוח בתורה היא שמחה בה' ממש, והיא עיקר קיום מצוות שמחת החג דקוב"ה ואורייתא חד הוא… ונראה דשמיני עצרת ודאי יסודה "עכבו עמי"… ויום טוב זה ודאי יסודו לשמוח בה' דווקא… ואם כן בשמיני עצרת שפיר תיקנו קדמונים לשמוח אז בתורה ומקיימין בזה נמי מצות שמחת החג.

כוונת הרב היא שייחודו של החג שמיני עצרת – מפגש אינטימי עם הקב"ה בניגוד לאופי האוניברסלי של חג הסוכות – בא לידי ביטוי מוצלח בחג שמחת תורה. הרי לא מדובר בשמחה פרטית, אלא בהעלאה על נס של הברית הקיימת בין הקב"ה לעם ישראל, המתממשת על ידי לימוד התורה וביצוע מצוותיה. האינטואיציה העממית שבחרה ביום זה לשמחת סיום קריאת התורה איננה אפוא סוטה ממשמעות המקורית של חג שמיני עצרת, אלא קלעה לכוונתו המדויקת.

 

[1] בבלי סוכה נה ע"ב.

[2] הוא גם מוזכר בספר הזוהר: "מאי עצרת… נוהגין למעבד ישראל עמה חדוה ואתקריאת שמחת תורה ומעטרן לספר תורה בכתר דיליה" (זוהר, רעיא מהימנא פרשת פנחס רנו ע"ב). אלא ששנת חיבורו של ספר הזוהר שנויה במחלוקת.

[3] רבי יצחק אבן גיאת נולד בסביבות שנת 1038 בלוסינה שבספרד.

[4] רב עמרם גאון (810-875), אחד מהגאונים וראש ישיבת סורא.

[5] הלכות רי"ץ גיאת הלכות לולב עמ' קנח.

[6] בבלי מגילה כט ע"ב.

[7] תולדות חג שמחת תורה, מאת אברהם יערי, ירושלים 1964.

[8] בבלי מגילה לא ע"א.

[9] משך חכמה הדרן (בסוף ספר דברים).

[10] פירוש אברבנאל על התורה, דברים לא.

[11] היום הם מכונים "חתן תורה" ו-"חתן בראשית".

[12] טור אורח חיים תרסט.

[13] על הפרש זה בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, העיר בצורה משעשעת הרב יואל טיטלבוים מסאטמאר, שיש כאן אישור לנוהג "החלוקה": כאשר אנשי חוץ לארץ מקיימים בדנפשם "עשר תעשר", ומעשרים ממונם לצדקה, הרי זה מביא לאנשי ארץ ישראל את "זאת הברכה" (דף על הדף מגילה לא ע"א).

[14] שולחן ערוך תרסח ב, תרסט.

[15] הרב משה שטרנבוך, מועדים וזמנים, חלק ב, סימן קלב.

[16] על פי ההלכה, מותר לקיים במועד ברית מילה ופדיון הבן, על פי  תוספות מועד קטן ח ע"ב ד"ה מפני ביטול פריה ורביה (וראו שולחן ערוך, אורח חיים, תקמו ד).

[17] בניין בית המקדש הוא בגדר "שמחה פרטית"? אתמהא! אבל מה לעשות, לומדים את הדין "אין מערבין שמחה בשמחה" מהעובדה ששלמה המלך נמנע מלחנוך את בית המקדש בחג הסוכות (ראו בבלי מועד קטן ט ע"א).