בפרשתנו מובא:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. לָאֵלֶּה תֵּחָלֵק הָאָרֶץ בְּנַחֲלָה בְּמִסְפַּר שֵׁמוֹת. לָרַב תַּרְבֶּה נַחֲלָתוֹ וְלַמְעַט תַּמְעִיט נַחֲלָתוֹ אִישׁ לְפִי פְקֻדָיו יֻתַּן נַחֲלָתוֹ. אַךְ בְּגוֹרָל יֵחָלֵק אֶת הָאָרֶץ לִשְׁמוֹת מַטּוֹת אֲבֹתָם יִנְחָלוּ. עַל פִּי הַגּוֹרָל תֵּחָלֵק נַחֲלָתוֹ בֵּין רַב לִמְעָט (במדבר כו נב-נו).

פסוקים הנ"ל מתארים חלוקה הוגנת בין הבאים לארץ. אולם, רש"י מסביר את העניין בצורה מפתיעה:

שינה הכתוב נחלה זו מכל הנחלות שבתורה, שכל הנחלות החיים יורשים את המתים, וכאן מתים יורשים את החיים. כיצד? שני אחים מיוצאי מצרים, שהיו להם בנים בבאי הארץ, לזה אחד ולזה שלשה, האחד נטל חלק אחד, והשלשה נטלו שלשה, שנאמר "לאלה תחלק הארץ". חזרה נחלתם אצל אבי אביהם וחלקו הכל בשוה. וזהו שנאמר "לשמות מטות אבותם ינחלו", שאחר שנטלו הבנים חלקוה לפי האבות שיצאו ממצרים, ואילו מתחלה חלקוה למנין יוצאי מצרים לא היו נוטלים אלו הארבעה, אלא שני חלקים, עכשיו נטלו ארבעה חלקים.

מקור הסבר זה בגמרא, ולמעשה מוזכרות שם שתי אלטרנטיבות שונות לנחול את הארץ, כדלהלן:

תניא, רבי יאשיה אומר: ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, שנאמר "לשמות מטות אבותם ינחלו", אלא מה אני מקיים "לאלה תחלק הארץ בנחלה"? לאלה, כאלה להוציא את הטפלים [רשב"ם: כאלה, שהם בני עשרים. דלבני עשרים שיצאו ממצרים נתחלקה הארץ, אבל לא לטפלים שיצאו פחות מבן עשרים, שלא נטלו חלק בארץ לא הם ולא בניהם, אלא בזכות מורישיהם.] . רבי יונתן אומר: לבאי הארץ נתחלקה הארץ, שנאמר "לאלה תחלק הארץ בנחלה", אלא מה אני מקיים "לשמות מטות אבותם ינחלו"? משונה נחלה זו מכל נחלות שבעולם, שכל נחלות שבעולם, חיין יורשין מתים, וכאן מתים יורשין חיין. אמר רבי: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לשני אחין כהנים שהיו בעיר אחת, לאחד יש לו בן אחד, ואחד יש לו שני בנים, והלכו לגורן, זה שיש לו בן אחד, נוטל חלק אחד, וזה שיש לו שני בנים, נוטל שני חלקים, ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה.[1]

תוספות[2] מציינים שלא בכדי רש"י כתב "חזרה נחלתם אצל אבי אביהם וחלקו הכל בשוה", ולא לאביהם כפי שמשתמע מהגמרא. הרי, אם אבות הנכנסים לארץ היו מקבלים את מה שנפל בגורלם, הם היו מחזירים להם בדיוק את מה שקבלו, ולא היה חל שום שינוי. אולם, אם החלקים האלה חוזרים לסבא של הנכנסים לארץ, אז ורק אז הדור השני – יוצאי מצרים – מקבלים חלקים שווים כפי שעולה מהגמרא.

יוצא שעל פי שיטת חלוקה זו, המרוויחים הגדולים הם הנכנסים לארץ נטולי אחים אבל בעלי מספר רב של בני-דודים – פֶּר דוד[3]. והשאלה המתבקשת היא מדוע הקב"ה מצא לנכון לחלק את הארץ בצורה כזאת משונה? הרי לכאורה לא מובן מדוע ילד יחיד להוריו יזכה בחלק גדול יותר רק מפני שלדודיו היה מספר רב של ילדים.

מהגמרא הנ"ל עולה שהסיבה לכך היא ההכרח הנובע מהכתוב. מהפסוק "לשמות מטות אבותם ינחלו" לומדים שהארץ לא נתחלקה בין אלה שכבשו אותה אלא בין יוצאי מצרים, כך שהנכנסים לארץ אינם אלא באי-כוחם. לפי רבי יאשיה, אין כל התייחסות בשיטת החלוקה לנכנסים לארץ. אולם לפי רבי יונתן כן מתייחסים אליהם בגלל הפסוק השני "לאלה תחלק הארץ בנחלה", יש אפוא לקחת בחשבון גם את יוצאי מצרים וגם את כובשי הארץ, כך שמגיעים למנגנון המשונה שתואר לעיל. אבל ברור שאין להסתפק בהסבר טכני זה, אלא יש לנסות להבין מה הם העקרונות העומדים בבסיס שיטה זאת של חלוקה.

כך הרב ריישר[4] מפרש את העניין:

אפשר דפליגי בהא: למן דאמר ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, סבירא ליה דארץ ישראל הוא שכר השיעבוד. ומן דאמר לבאי הארץ, סבירא ליה דארץ ישראל ניתן בעבור ישמרו חוקיו ותורתיו ינצורו, או שארץ ישראל מוחזקת מאבות העולם. ומן דאמר לזה ולזה נתחלק, סבירא ליה דהא והא גרמא.[5]

יש אפוא שתי אלטרנטיבות שונות להבין את הענקת ארץ ישראל לעם ישראל. מצד אחד, אפשר לראות אותה כפיצוי לעם ישראל על כך שעבר את שיעבוד מצרים, וכמקלט חומרי לעם של עבדים שהצליחו לברוח מאדוניהם, ואז הזוכים הם בעיקר יוצאי מצרים. מצד שני, יש להחשיב את הצד הרוחני של ארץ ישראל, ובכלל זה את המצוות התלויות בארץ שעם ישראל יוכל לקיים בה, ואז עיקר ההתייחסות יהיה לכובשים המתיישבים בה בפועל.[6]

לפי הרש"ר הירש[7], יש בגמרא זו מספר מסרים:

• הבטחת ה' כאילו כבר התקיימה:

מה שהובטח בידי ה' עתיד להתקיים בוודאי, ולפיכך גם בטרם נתקיימה ההבטחה רואים אותה כאילו כבר נתגשמה. לא רק אלה שכבר נגאלו, אלא גם הדור הנאנק תחת עול המצרים נחשב כבעלי האדמה המובטחת, על כל התוצאות המשפטיות ביחס לצאצאיהם. וכן מצאנו שארץ ישראל נחשבת "מוחזקת" בידי האבות בפועל, ולא רק "ראויה" להם על פי זכות משפטית גרידא.

• זכות האבות נמדד על פי זכות צאצאיהם:

גדול ההישגים של ההורים הם בנים ונכדים הנוהגים כשורה, כי הבנים מעידים על זכות האבות ומכפרים על חולשותיהם. כדרך שיעקב קרא את בניו – על פי פירושנו (בראשית מח כא-כב) – כיבושים שכבש מיד האמורי, שלל הניצחון של חייו, כן אנחנו מוצאים כאן: מספר הבנים והנכדים בני החיל נזקף לזכות האבות והסבים. כששים רבוא גברים היו ראויים לגאולה, מוכנים ללכת אחרי ה', אחרי שנבחנו בכור ההיתוך של מצרים השובר רוח ונפש. וכששים ריבוא גברים היו ראויים לרשת את אדמת התורה אחרי כל החטאים וכל התלאות של נדודי המדבר, ומשה היה יכול לומר אליהם: "ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום" (דברים ד ד). וכל זה לא היה אלא בזכות הרוח שהאבות טיפחו בלב בניהם בעיצומו של לחץ עבדות מצרים. וכל פיסת אדמה, שהנכדים זכו בה מאדמת ה', הם הניחו לרגלי אבות אבותיהם, והם חזרו וזכו בה רק מתוך עזבון הסבים, בתיווך האבות שאף הם כבר הלכו לעולמם.

• זכות אבות הוא נכס של הבנים:

בנים אלה שנמצאו ראויים לרשת את הארץ נטלו את חלקם רק "לשמות מטות אבתם", כיורשיהם וכנושאי שמם של אבותיהם; ועובדה זו מוכיחה שאותם אבות, שקיפחו את זכותם לארץ, ידעו לחנך את בניהם במשך שלושים ושמונה שנות נדודיהם ורוח נכון חידשו בקרבם. כך נמצאו עתה כששים ריבוא גברים הראויים להמשך הנהגת ה' בארץ, ועובדה זו מוכיחה שהאבות ידעו לכפר על עוונם בבניהם, ודור המדבר היה – כלשון חז"ל – "דור דעה" (במדבר רבה יט ג). וגם דבר הנביא זוכר בחיבה את דור המדבר: "הלך וקראת באזני ירושלם לאמר וגו' זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולתיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה ב ב); ואמרו על כך חכמים: "ומה אחרים באים בזכותם הם עצמם לא כל שכן" (בבלי סנהדרין קי ע"ב). נמצא שהסיכום הכללי של נדודי המדבר נותן תמונה המעוררת כבוד, למרות כל החטאים החוזרים ונשנים.

ולסיכום: שיטה משונה זו של חלוקת הארץ באה ללמדנו עקרונות תיאולוגיים שאין לזלזל בחשיבותם:

• לארץ ישראל ייעוד גם חומרי וגם רוחני כאחד.
• כל הבטחה מאת ה' היא בגדר מציאות.
• במישור הרוחני, הצלחת האבות נמדדת על פי הצלחת הבנים.
• הצלחת הבנים נזקפת לזכות אבותיהם.

יוצא אפוא כי לחלוקת הארץ משמעות כפולה: גם טראנצנדנטית וגם ארצית, כמו אירועים רבים אחרים ביהדות.

[1] בבלי בבא בתרא קיז ע"א.

[2] תוספות בבא בתרא קיז ע"א ד"ה ומחזירין אצל אביהן וחוזרין וחולקין בשוה.

[3] ראו נספח מתמטי.

[4] הרב יעקב ריישר, פראג 1661-מץ 1732.

[5] עיון יעקב על בבא בתרא קיז ע"א.

[6] הבחנה זו מזכירה בהחלט את שתי העמדות הקלאסיות של הציונות בת זמננו, הגישה החילונית – לפיה ארץ ישראל מהווה מקלט מדיני ליהודים הנרדפים בכל מדינות העולם – מול הגישה הדתית – הרואה בהקמת מדינת ישראל הזדמנות לקיים מצוות ישיבת ארץ ישראל ואת כל המצוות התלויות בה, ואף צעד ראשון לקראת הגאולה.

[7] פירוש הרש"ר הירש על אתר.