כתוב בפרשתנו: "כָּל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם יִהְיֶה מִן הַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן מִן הַנָּהָר נְהַר פְּרָת וְעַד הַיָּם הָאַחֲרוֹן יִהְיֶה גְּבֻלְכֶם" (דברים יא כד). לפי פשוטו של מקרא, מדובר כאן בכיבוש שטחים הנמצאים באזור מוגדר, בין "המדבר והלבנון" ו-"הנהר נהר פרת" עד "הים האחרון" שהוא ים התיכון, זאת אומרת הרחבה מסוימת של ארץ ישראל לפי גבולותיה. כך הרשב"ם הבין את הפסוק, באשר לדעתו דריכת כף הרגל הזאת היא כדי "להלחם בשבעה עממים". אבל הספרי מבין את הדברים בצורה שונה, וכך הוא כותב:

"כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו", אם ללמד על תחומי ארץ ישראל הרי כבר נאמר "מן המדבר והלבנון". מה תלמוד לומר "כל המקום אשר תדרוך"? אמר להם: כל מקום שתכבשו חוץ ממקומות האלו הרי הוא שלכם. או רשות בידם לכבש חוצה לארץ עד שלא יכבשו ארץ ישראל? תלמוד לומר: "וירשתם גוים גדולים ועצומים מכם", ואחר כך "כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם בו", שלא תהא ארץ ישראל מטמאה בגלולים ואתם חוזרים ומכבשים חוצה לארץ, אלא משתכבשו ארץ ישראל תהו רשאים לכבש חוצה לארץ. הרי שכבשו בחוצה לארץ, מנין שהמצות נוהגות שם? הרי אתה דן: נאמר כאן "יהיה", ונאמר להלן "יהיה". מה "יהיה" האמור להלן מצות נוהגות שם, אף "יהיה" האמור כאן מצות נוהגות שם.[1]

זאת אומרת שאחרי שעם ישראל יסיים את הכיבוש של ארץ ישראל על פי גבולותיה, אישור ניתן לו לכבוש שטחים נוספים כלשהם, ובהם יחויבו לנהוג כל המצוות התלויות בארץ כמו בארץ ישראל עצמה.

בהמשך, הספרי מגנה את דוד המלך שעשה שלא כציווי התורה:

מפני מה כיבש דוד ארם נהרים וארם צובה ואין מצות נוהגות שם? אמרת: דוד עשה שלא כתורה. התורה אמרה משתכבשו ארץ ישראל תהיו רשאים לכבוש חוצה לארץ, והוא לא עשה כן, אלא חזר וכיבש ארם נהרים וארם צובה ואת היבוסי סמוך לירושלים לא הוריש. אמר לו הקב"ה: את היבוסי סמוך לפלטורין שלך לא הורשת, היאך חוזר אתה וכובש ארם נהרים וארם צובה?[2]

זאת אומרת שארם צובה שנכבש על ידי דוד לא קיבל את המעמד של ארץ ישראל מפני שכיבושו בוצע לפני שכל ארץ ישראל המקראית נכבש על ידי עם ישראל. לדעת רש"י, הפסול שבכיבוש ארם צובה היה בזה שדוד כבש אותו לצורכו, ולא לצורך כל עם ישראל, כפי שמשתמע מהגמרא: "כיבוש יחיד לא שמיה כיבוש"[3], ורש"י מפרש: "דוד כיבשה ולא היו כל ישראל שם והיא ארם צובה". והרמב"ן מוסיף:

דוד כבש {את סוריא] ברצון נפשו שלא שאל באורים ותומים ולא נמלך בסנהדרין, כי היה חייב להוריש כל שבעת הגוים בתחלה ואחרי כן אם ירצה ילך אל ארץ אחרת כאשר הבטיח השם בכאן. ומפני שלא נעשה הכבוש ההוא כמצות התורה, אמרו מקצתם לא שמיה כבוש ודינו במצות כדין חוצה לארץ.

אכן פוסק הרמב"ם:

כל הארצות שכובשים ישראל במלך על פי בית דין, הרי זה כיבוש רבים והרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר, והוא שכבשו אחר כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.[4]

אם כן, שלושה תנאים דרושים כדי שלשטחים הכבושים יהיה מעמד של ארץ ישראל :

• הכיבוש נעשה על ידי מלך. בכלל מלך נמצא גם נביא הממלא תפקיד של מלך כפי שהרמב"ם מציין במקום אחר: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים"[5]. הרב גורן מוסיף, בשם הרב קוק:

הראי"ה קוק קבע בספרו משפט כהן שמלך הנזכר בכל הלכות אלו ברמב"ם ובתלמוד אין הכוונה רק למלך ממש אלא כל שלטון חוקי על פי התורה השולט לפי גינוני ממשלה על דעת הציבור והעם מקבל את כל אותן הסמכויות של מלך בישראל בכל הנוגע להנהגת העם.[6]

• הכיבוש נעשה על פי בית דין של שבעים ואחד[7].
• הכיבוש נעשה אחרי כיבוש כל ארץ ישראל האמורה בתורה.

מן הנאמר במדרש גם עולה כי קיים אף איסור לכבוש שטחים מחוץ לארץ ישראל האמורה בתורה לפני שהיא תיכבש כולה, הרי אין זה מן הראוי כי המלך יעסוק בכיבושים בארצות רחוקות בזמן שארץ הקודש עדיין שורה בטומאה מחמת עבודה זרה שבה ועובדיה. הרמב"ם מתייחס כאן למעמד שטח כבוש מחוץ לארץ ישראל בלבד ואינו דן בסוגיה הנורמטיבית, ברם, אין זה מן הנמנע כי אף הוא יסבור כמשתמע מן המדרש. בהלכות תרומות הרמב"ם מביא את דברי המדרש בדבר כיבושיו של דוד המלך כדלהלן:

הארצות שכבש דוד חוץ לארץ כנען כגון ארם נהרים וארם צובה ואחלב וכיוצא בהן, אף על פי שמלך ישראל הוא ועל פי בית דין הגדול הוא עושה, אינו כארץ ישראל לכל דבר ולא כחוצה לארץ לכל דבר כגון בבל ומצרים, אלא יצאו מכלל חוצה לארץ ולהיותן כארץ ישראל לא הגיעו. ומפני מה ירדו ממעלת ארץ ישראל? מפני שכבש אותם קודם שיכבוש כל ארץ ישראל, אלא נשאר בה משבעה עממים, ואילו תפס כל ארץ כנען לגבולותיה ואחר כך כבש ארצות אחרות היה כיבושו כולו כארץ ישראל לכל דבר.[8]

על שטחים הנחשבים ל"כיבוש רבים" חלה קדושה בכל הנוגע למצוות התלויות בארץ, ובכך דינם ככל יתר שטחי הארץ. ולא זאת בלבד, אלא הרי הם הופכים להיות ארץ ישראל ממש כפי שעולה ממה שהרמב"ם כתב בהלכות תרומות: "ארץ ישראל האמורה בכל מקום היא בארצות שכיבשן מלך ישראל או נביא מדעת רוב ישראל וזהו הנקרא כיבוש רבים"[9].

 

השתמעות זאת מדברי הרמב"ם לא מתיישבת עם שיטתם של אלה הסוברים כי לארץ ישראל יש קדושה עצמית וסגולה ייחודית, מעבר למצוות התלויות בה, ועל כך העיר הרדב"ז:

אם נכבשה כל ארץ ישראל ואחר כך הלך מלך ישראל על פי בית דין וכבש מקומות, אף על פי שאינן מן הארץ שנתנה לאברהם אבינו, יש להן קדושה כשאר ארץ ישראל. ולבי מהסס בה, דדילמא דווקא לעניין שנוהג בה תרומות ומעשרות מן התורה, אבל לעניין קדושת ארץ ישראל ממש לא. וצריך עיון.[10]

הרי אליבא דסוברים, ובכללם הרדב"ז, כי יש קדושה עצמית לכל ארץ ישראל האמורה בתורה[11], מסתבר כי על שטחי "כיבוש רבים" שמחוץ לארץ ישראל האמורה בתורה, לא תחול אותה קדושה עצמית הקשורה לבחירתה כמשכן השכינה ולסגולותיה הייחודיות.

האם הרמב"ם שולל את הקדושה העצמית של ארץ ישראל? המשך חכמה סובר שכן, כאשר הוא כותב, בהשראת השקפת הרמב"ם, בעניין שבירת הלוחות על ידי משה רבנו:

התורה והאמונה המה עיקרי האומה הישראלית, וכל הקדושות, ארץ ישראל וירושלים וכו' המה פרטי וסניפי התורה ונתקדשו בקדושת התורה. ולכן אין חילוק לכל עניני התורה בין במקום בין בזמן, והיא שוה בארץ ישראל ובחוץ לארץ [לבד מצוות התלויים בארץ].[12]

אולם אין זה בהכרח דעת הרמב"ם. עובדה היא שקיים הבדל עקרוני בין ארץ ישראל לבין חוץ לארץ, בזה שקדושת שטחי חוץ לארץ תלויה בכיבוש טרומי של ארץ ישראל בשלמותה. אם אין הבדל עקרוני בין ארץ ישראל לחוץ לארץ, מדוע כיבוש כל הארץ יהווה תנאי להחלת קדושה על שטחים נוספים?

מתברר אפוא שיש להבין את העניין כך: לארץ ישראל על פי התורה יש עדיפות מכרעת בתחום הקדושה, אברהם אבינו קיבל צוו להגר אליה, הקב"ה הבטיח אותה לעם ישראל בברית בין הבתרים, האבות התגוררו בה, אליה הגיעו בני ישראל אחרי שיצאו ממצרים, ושם התגורר עם ישראל עד שגורש ממנה. התורה אף טורחת לפרט את גבולותיה המדויקים[13]. אם כן, היא מהווה את הגרעין הקשה שאין לוותר עליו.

יחד עם זה, אם הגרעין קיים, ניתן להוסיף עליו שטחים חדשים שקדושתם לא תהיה פחותה מזו של הארץ המקורית, כפי שמתבטא הרמב"ם: "הרי היא כארץ ישראל שכבש יהושע לכל דבר". כל זה בתנאי שהכיבוש ייערך בהשקפה דתית ולאומית: על ידי שליט חוקי ובאישור בית הדין הגדול שבירושלים.

ארץ ישראל היא אכן ארץ הקודש. אולם מתברר כי לפי הרמב"ם, קדושתה יכולה לחול גם על שטחי חוץ לארץ, בתנאי שלא יזלזלו בארץ ישראל המקורית.

 

[1] ספרי דברים עקב פיסקא נא.

[2] שם.

[3] בבלי גיטין מז ע"א.

[4] הלכות מלכים ה ו.

[5] הלכות תרומות א:ג.

[6] הרב שלמה גורן, תורת המועדים, תל-אביב תשכ"ד, עמ' 623.

[7] כנאמר בהלכות מלכים ה ב.

[8] הלכות תרומות א: ג.

[9] הלכות תרומות א:ג.

[10] רדב"ז שם.

[11] ראו ריה"ל, ספר הכוזרי מאמר ב ז-יד, רמב"ן על התורה יח כה, ועוד.

[12] משך חכמה שמות לב יט.

[13] במדבר לד א-יב.