מקובל להבחין ב"ים התלמוד" בין שני מרכיבים חלוקים בצורה די בולטת: ההלכה והאגדה. אין בזה כל חידוש, ואין שום קושי לשייך חלק כל שהוא לאחת משתי הקטגוריות האלו. חלוקה פחות נראית לעין היא זאת הקיימת בתוך ההלכה עצמה, בין ההלכה המעשית לבין ההלכה התיאורטית. ההלכה המעשית היא זאת הקובעת את מכלול הפעולות שיש חובה לנקוט בהן או להימנע מהן וגם עונה לשאלות ספציפיות שהתעוררו למעשה, ואילו ההלכה התיאורטית נובעת ממאמץ העיוני של חכמים רבים שכל מטרתם הייתה לברר וללבן את כל השאלות האפשריות וה"אקדמיות" שיכולות להתעורר, אף אם אין להן אחיזה במציאות.

אין צורך להסביר את תועלת ההלכה המעשית. בקשר להלכה התיאורטית, יש כמובן עניין לעסוק בה מפני שזה תורה ויש מצווה לעסוק בתורה גם אם אין בזה שום עניין מעשי, בגדר "דרוש וקבל שכר". אולם, מעבר לזה, קיימת חשיבות רבה לפתח את כללי ההלכה בצורה עיונית כך שייווצר מדע אמין וקונסיסטנטי, על ידי זה דורות הבאים יוכלו ליהנות מכללים ברורים ומושלמים ולהסיק בשעת הצורך כל דין והלכה שיהיה צורך בהם בנסיבה מסוימת.

להבנה נכונה של התלמוד יש חשיבות רבה בהבחנה בין שני סוגים הנ"ל של ההלכה. ההלכה המעשית באה בדרך כלל לקבוע חובה מסוימת או לפתור בעיה שהתעוררה ולפסוק בנידון, ולכן מדובר כאן בסיטואציות שכיחות ורגילות. מצד שני, נתקלים לפעמים בשאלות מוזרות שבמבט ראשון אין להם שום אחיזה במציאות (לדוגמה :"פיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי"[1] או "חיטים שירדו בעבים"[2]. ברור למדי שהשאלות מהסוג הזה שייכות לקטגורית ההלכה העיונית. מטרתן היא להגיע לכללים ברורים וחד-משמעיים, ולכן אין מקום להתפלא ועל אחת כמה וכמה להוציא לעז על שאלות אלה[3]. כך כותב הרב שטיינזלץ: "שאלות עקרוניות, שאלות הבאות לברר בעיות יסוד, אלא שהשאלה העקרונית מבטאים על ידי תיאור מציאותי, אשר לפעמים רחוק ונדיר מאוד"[4].

אחד האמוראים שהתמחו בסוג זה של שאלות עיוניות הוא ר' ירמיה, וכוונת מאמר הנוכחי היא להראות את נחיצות שאלותיו בנידון, למרות שהוא לא תמיד הובן כהלכה. לר' ירמיה, אחד מגדולי ארץ ישראל בדור השלישי והרביעי, היה אופי מעניין במיוחד. על פי מרגליות[5]:

[ר' ירמיה] אהב לחקור ולהציג בעיות אף בדברים שאינם במציאות, או שמציאותם רחוקה. אלו הם בעיות אקדמיות שאף על פי שאין כשלעצמן ערך מעשי, רבה חשיבותן לבירור יסודי של טעמי ההלכה וגדריה.

לפעמים שאלותיו נראות מגוחכות, וכך באמת התייחסו אליהן. הדוגמה המפורסמת ביותר היא הגמרא הבאה אומרת המשנה: "ניפול (גוזל) הנמצא בתוך חמישים אמה הרי הוא של בעל השובך. חוץ מחמישים אמה הרי הוא של מוצאו". מניחים שאם הגוזל שייך לאותו שובך, הוא לא יצליח להתרחק ממנו יותר מחמישים אמה. "בעי ר' ירמיה: רגלו אחת בתוך חמישים אמה ורגלו אחת חוץ לחמישים אמה מהו? ועל דא אפקוהו (בגלל זה הוציאו) לר' ירמיה מבית המדרש"[6].

לפי רש"י, הוציאו את ר' ירמיה מבית המדרש מפני "שהיה מטריח עליהם", זאת אומרת מפני שהיה מעלה מקרה נדיר שלא יתכן שיתקיים. בעלי התוספות חולקים על רש"י, הם מטעימים שלהפך הגמרא מתייחסת לעיתים קרובות למקרים נדירים כאלה, אלא שטענת החכמים כלפי ר' ירמיה הייתה שהוא היה מטיל ספק בתוקף שיעורם של החכמים, הוא העז להעלות על הדעת שיתכן שגוזל אחד יעבור את השיעור של חמישים אמה לו ברגל אחת בלבד, ולכן הוציאו אותו מבית המדרש.

על פי הסברו של השופט משה זילברג[7] גם החכמים מודים שיתכן מקרה שגוזל ידדה יותר מחמישים אמה, ואינו מדובר כאן ב"חוק טבע מוחלט, אלא בכלל םטטיםטי". במילים אחרות, כמעט בכל המקרים לא קורה שגוזל מדדה יותר מחמישים אמה, אבל יתכן בהחלט שזה יקרה לעיתים רחוקות. חייבים, מסיבות פרקטיות, לאמץ כלל קבוע, אבל אין להעלות על הדעת שאין יוצא מן הכלל, ולכן יתכן באמת שבמקרים נדירים נפסוק בצורה לא מתאימה למציאות. אבל אין ברירה.

חיזוק להסבר הנ"ל מקבלים מהגמרא הבאה[8]:

קים להו לרבנן [החכמים אימצו ככלל] דכל תבואה שנקצרת בחג [הסוכות], בידוע שהביאה שליש לפני ראש השנה. אמר ר' ירמיה: וקים להו לרבנן [האם החכמים מבחינים] בין שליש לפחות משליש? (רש"י: וכי בקיאין הן בטיב גידול התבואה לדעת שאין התבואה ראויה לקצור בחג אלא אם כן הביאה שליש בשנה שעברה?). אמר ר' זירא: לאו אמינא לך, לא תפיק נפשך לבר מהלכתא! [האם לא אמרתי לך שלא לצאת מתחום ההלכה!]. כל מידות חכמים כן הוא. בארבעים סאה הוא טובל, בארבעים סאה חסר קורטוב אינו יכול לטבול בהם.

ובכן משתמע מהגמרא הנ"ל שר' ירמיה חולק על העיקרון של ה"שיעור הסטטיסטי", או שהוא לא הבין אותו כהלכה.

ברם, בסופו של דבר ר' ירמיה "נכנע", וכך מסופר בגמרא: "הדר (שוב) אמר ר' ירמיה: לאו מלתא הוא דאמרי (אין ערך למה שאמרתי)". גם ר' ירמיה הודה שאין מנוס מלאמץ שיעור ממוצע, אף אם יתכן במקרים מסוימים שהשיעור שנקבע בהלכה אינו תואם את המציאות.

הרב שטיינזלץ[9] מסביר כי "בשאלות האלה ראו חכמים ניסיונות לערער על כל שיטת השיעורים של ההלכה ולהעמיד במקומה מערכת אחרת של שיקולים, שלא תהיה תלויה בשיעורים מוחלטים, אלא באומדנה, או קביעות אחרות". לכן הוציאוהו מבית המדרש. "אולם, כאשר הזדקקו חכמים לדעת ר' ירמיה בשאלה אחרת, והוא השיב להם בלשון המביעה ענווה וקבלת מרות החכמים, ראו חכמים שינוי מצדו של ר' ירמיה בדרך של התקפת ההלכה, ומשום כך חזרו והכניסוהו לבית המדרש".

נחזור עתה לדינו של הניפול. בכוונתי להציע הסבר מחודש, המתאים למימרות אחרות של ר' ירמיה[10] והשופך אור על שיטת ר' ירמיה בפרט, ועל דרכי החשיבה של חז"ל בכלל. אשתדל להראות שתרומותיו בדיונים תלמודיים הן חשובות במיוחד ומצביעות על גישה אנליטית בעלת אופי מודרני. כידוע, המשנה והגמרא אינם מנסחות כללים מופשטים אלא לרוב רק דוגמאות נבחרות מהן אפשר להסיק אותם כללים, וקורה שאותן דוגמאות אינן מניחות את הדעת בגלל אי-כיסוי סך-הכל הנסיבות האפשריות. במקרים האלה בא ר' ירמיה להשלים את החסר ולשאול את השאלות הרלוונטיות.

אפשר אף לטעון שלא הייתה לר' ירמיה כל כוונה לזלזל בשיעורים שנקבעו על ידי החכמים, אלא להעלות שאלה הגיונית מאוד: הרי המשנה לוקחת בחשבון שני מקרים שאמורים להיות משלימים אחד את השני: או שהגוזל נמצא בתוך חמישים אמה, או שהוא נמצא מבחוץ. ר' ירמיה שם לב – בצדק – שקיימת אפשרות שלישית, שרגל אחת תימצא בפנים והשניה בחוץ, והוא התכוון לאלץ את החכמים להתייחס לאפשרות הזאת כך שהכלל יהיה מושלם. עובדה היא שהחכמים החזירוהו לבית המדרש כאשר נוכחו לדעת שלא הייתה לר' ירמיה כל כוונה ללעוג עליהם[11].

לר' ירמיה היה כנראה חוש הומור מפותח, וסוג הומור כזה המאפשר לנתח בעיה מסוימת עד הסוף, עד התייחסות למקרים אבסורדיים. אבל שוב, המטרה הייתה תמיד אותה מטרה: להגיע להגדרה מדויקת וחד-משמעית של הדברים. במסכת נדה (בבלי כא ע"א) המשנה אומרת שלפי ר' מאיר, אשה המפלת מין בהמה נחשבת כיולדת רגילה, ור' ירמיה שואל את ר' זירא (שם כג ע"ב): "לר' מאיר דאמר בהמה במעי אשה ולד מעליא הוא [ילד רגיל], קבל בה אביה קידושין מהו? למאי נפקא מינא? לאיסתורי באחותה [שיהיה אסור להתחתן עם אחותה]". שאלה אקדמית בלי ספק. הגמרא מוסיפה: "אמר רב אחא בר יעקב: עד כאן הביאו ר' ירמיה לר' זירא לידי גיחוך, ולא גחיך". רש"י על אתר מסביר: "בכל תחבולות הללו עסק ר' ירמיה להביא ר' זירא לידי שחוק ולא שחק דאסור לאדם שימלא פיו שחוק, ור' זירא מחמיר טפי".

האם רש"י מתכוון שכוונת ר' ירמיה הייתה להתבדח בלבד? בעל "ערוך לנר" מבהיר[12]:

אם כן, למה רצה ר' ירמיה להביאו לידי שחוק ? יש לומר, על פי מה שכתוב בזוהר […] דשחוק בדברי תורה שרי, מדכתיב "עבדו את ה' בשמחה" וזהו מה שכתב רש"י: "ור' זירא מחמיר טפי", פירושו שלא רצה לשחוק גם כן על דברי תורה, ולזה לא חש ר' ירמיה ורצה להביאו לידי שחוק.

ר' ירמיה רוצה לדעת את המעמד המדויק של הולד שנראה כבהמה לפי ר' מאיר, ולכן הוא שואל שאלה "פרובוקטיבית". אצלו ההומור משמש ככלי ניתוח "בדברי תורה בלבד", ולכן הוא לא רק מותר אלא מצוה.

בתחילת פרק שני של בבא מציעא, הדן בהלכות השבת אבדה, מובא במשנה כי "פירות מפוזרים" הם הפקר, ולכן אין חובה להכריז עליהם אלא הם שייכים למוצא אותם. הגמרא שואלת: "וכמה?", זאת אומרת מה הגדרה של "פיזור", מה שיעורו? "אמר ר' יצחק: קב בארבע אמות" והגמרא מסבירה שאם מדובר בכמות כזו בשטח כזה, לא שווה לבעל הבית לטרוח ולאסוף את הפירות הללו, ולכן הוא מפקיר אותם. אבל אם מדובר בשטח יותר קטן, יהיה פחות טורח, ולכן אינו מפקיר אותם.

יוצא אפוא שככל שהשטח יהיה גדול יותר, יהיו יותר סיכויים שבעל הפירות יוותר עליהם. כנ"ל ככל שהכמות תהיה קטנה יותר. יוצא שהחלטת ההפקר מצד הבעל היא פונקציה של שני משתנים: כמות הפירות – X – וגודל השטח – Y. מתברר כי קביעתו של ר' יצחק מעוררת שאלות רבות. הוא פסק שאם X=1 ו-Y=4, אזי הבעל מפקיר. מזה נובע בבירור שאם X<1 וגם Y>4 לא יהיה הפקר. לכן אפשר לכתוב:

– וגם אזי הפקר.

– וגם אזי אין הפקר.

ונשאלת השאלה: מה הדין לגבי יתר המקרים , זאת אומרת בשני המלבנים {X>1,Y>4} וכן

{Y<4,X<1}. השאלה הזאת מתאימה בהחלט לר' ירמיה, ואמנם הוא שואל:

בעי ר' ירמיה : חצי קב בשתי אמות מהו ? קב בארבע אמות טעמא מאי, משום דנפיש טירחייהו. חצי קב בשתי אמות כיוון דלא נפיש טירחייהו לא מפקר להו. או דלמא משום דלא חשיב, וחצי קב בשתי אמות כיוון דלא חשיב מפקר להו.

הספק בעניין המלבן I נובע מזה שאין יחס סדר לינארי במישור. אם מתייחסים ל-X (הכמות), יש להכריע שבעל הפירות הפקיר (לא חשיב), אבל אם לוקחים בחשבון את Y (השטח), יש להכריע שהוא לא הפקיר (לא נפיש טרחייהו), ובצדק ר' ירמיה טען שדינו של ר' יצחק אינו חד-משמעי.

לפי אותו עקרון, הוא שואל שאלה דומה לגבי המלבן II: "קביים בשמונה אמות מהו ? וכו' ".

לפי פירוש השני של תוספות, כל עוד שומרים על היחס בין כמות לשטח, הדין אינו משתנה, ולכן שאלת ר' ירמיה היא במקרה שהיחס בין הכמות והשטח גדול יותר. קשה לקבל הסבר זה. הרי תוספות הסבירו שההחלטה היא פונקציה (מונוטונית) של משתנה אחד בלבד, היחס, ואז ברור שאם היחס גדול יותר, יהיה הפקר.

בהמשך אותה גמרא, ר' ירמיה שואל את השאלה הבאה: "קב שומשומין בארבע אמות מהו?" לפי רש"י, ההבדל בין שומשומין לסתם פירות הוא בזה שהם דקים יותר, זאת אומרת שדרוש מאמץ גדול יותר לאסוף אותם (נפיש טרחייהו) אבל מצד שני "דמיהם יקרים" (חשיבי). השאלה היא שוב בדיוק במקום. ר' ירמיה מעיר שבעצם, שני המשתנים שעסקנו בהם, כמות ושטח, לא רלוונטיים, אלא שצריך להחליף אותם במשתנים כלליים יותר, זאת אומרת המשתנה ערך במקום הכמות, והמשתנה טורח, שאז קיים קושי טכני להגדיר אותם ובעיקר לקבוע כלל חד משמעי לגבי הדין המעסיק את הגמרא.

ישנם מקורות נוספים בתלמוד בהם ר' ירמיה נוקט באותה שיטה ומפגין כושר מרשים בניתוח הסוגיה בצורה ממצה[13]. הוא תמיד מכריח את הלומד שלא להסתפק בהבנה שטחית אלא להבין את הנושאים הנלמדים בצורה המעמיקה והמושלמת ביותר, "להגדיל תורה ולהאדירה ".