אחרי שברחה מלפני גבירתה שרה אשר עינתה אותה, הגר זוכה לבשורה מאת ה' בעניין בנו שייוולד לה – ישמעאל (בראשית טז י-יב): "וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ ה' הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת זַרְעֵךְ וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב … הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל כִּי שָׁמַע ה' אֶל עָנְיֵךְ. וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל פְּנֵי כָל אֶחָיו יִשְׁכֹּן". ולהלן, אחרי לידת יצחק, נאמר (בראשית כא ט): "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק".

משתי המובאות הנ"ל משתמעת לכאורה הערכה שלילית של ישמעאל, אבל נראה בהמשך שניתן גם להבין אותם בצורה אחרת. השאלה שברצוני לדון בה היא: מי היה ישמעאל באמת? צדיק או רשע? נראה להלן מה ניתן להסיק מפסוקי התורה, על פי חז"ל ופרשני התורה לדורותיהם.

הרב דוד צבי הופמן מוכיח שאין להבין את דברי המלאך אלא כדברי ברכה:

המלאך מדבר אל לבה של הגר שתחזור לבית אברם ותכניע עצמה לפני שרי. בתנאי שתעשה כן, הוא מבטיח לה צאצאים רבים, עם גדול של אנשים פראים, אוהבי חופש ומלומדי מלחמה יצאו ממנו.

ואכן הפרשנים הקלאסיים מבארים את המונח "פרא-אדם" בצורה חיובית. רש"י מבאר: "אוהב מדבריות". ר' אברהם אבן-עזרא מבאר: "חפשי בין האדם … והטעם שלא ימשול בו זר ממשפחתו". יהודה קיל, בפירוש "דעת מקרא", מסביר את הביטוי "פרא-אדם": "לשון השאלה לריבוי מופלג", ואת הביטוי "ידו בכל": שהוא יזכה הן בכוח ועוצמה, והן בשטח, עד כדי כך ש-"יד כל בו": "במדבר יהיו מעורבבים מאהלי בני ישמעאל עם מאהלי האחרים".

במובאה השניה, אבן-עזרא מבין את המלה "מצחק" פשוטו כמשמעו, היינו צוחק, והוא מוסיף: "כי כן מנהג כל נער". כך גם הרמב"ן, שכותב: "מצחק, משתעשע". בעקבותיהם יהודה קיל מסביר כך את המלה מצחק: "מהתל, לועג ומשטה". יוצא כי לפי פירושים אלה אין בפסוקים שהובאו לעיל כל הערכה שלילית של ישמעאל.

דברי חז"ל רבים מתייחסים לאישיותו של ישמעאל, ומתברר כי הם חלוקים בעניינו. לפי המסופר בתורה, ישמעאל באופן אוטונומי ביצע שני מעשים בלבד: כאשר נגמל יצחק הוא היה "מצחק", ואחרי פטירת אברהם הוא השתתף בקבורתו. להלן דברי חז"ל על שני המעשים האלה.

"ותרא שרה את בן הגר המצרית מצחק". אמר רבי שמעון בן יוחאי: רבי עקיבא היה אומר בו דבר לגנאי, ואני אומר בו דבר לשבח, דרש רבי עקיבא: אין מצחק אלא גילוי עריות … מלמד שהייתה אמנו שרה רואה אותו לישמעאל מכביש גנות וצד נשי אנשים ומענה אותן … אין הלשון הזה של צחוק אלא עבודת כוכבים … מלמד שהייתה אמנו שרה רואה את ישמעאל בונה בימוסיות וצד חגבים ומקריב עליהם … אין הלשון הזה צחוק אלא לשון שפיכות דמים … אמר ליה ישמעאל ליצחק, נלך ונראה חלקינו בשדה, והיה ישמעאל נוטל קשת וחצים ומורה כלפי יצחק, ועושה עצמו כאילו מצחק … ואומר: הלא מצחק אני. ואומר אני בו דבר לשבח: אין לשון הזה של צחוק אלא לשון ירושה, שבשעה שנולד אבינו יצחק היו הכל שמחים. אמר להם ישמעאל: שוטים אתם! אני בכור, ואני נוטל פי שנים.[1]

נמצאנו למדים כי חז"ל חלוקים בדרשת המלה "מצחק". לפי רבי עקיבא וחבריו, היא מעידה על כך שישמעאל היה רשע גמור, באשר הוא עבר על שלוש המצוות העיקריות של התורה ושל בני-נח כאחד. לעומתו, רבי שמעון בן יוחאי ראה במלה הזאת לא יותר מאשר תביעה ממונית – מוצדקת כשלעצמה.

אחרי זמן רב, כשאברהם אבינו נפטר, מסופר בתורה (בראשית כה ט): "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו אֶל מְעָרַת הַמַּכְפֵּלָה". מפשוטו של מקרא יהודה אליצור מסיק: "מכאן שלא הורחק ולא נתרחק לגמרי מבית אברהם"[2]. רש"י – בעקבות חז"ל – רואה כאן מעשה חיובי בהחלט: "יצחק וישמעאל – מכאן שעשה ישמעאל תשובה והוליך את יצחק לפניו, והיא שיבה טובה שנאמר באברהם".[3]

יש עדויות נוספות בדברי חז"ל לפיהם לישמעאל לא היו חסרות זכויות. לפי המדרש: "בשכר יראה קמעא שירא ישמעאל את אביו לא נתן הקב"ה רשות לכל אומה ומלכות שישלטו בבניו"[4]. על פי מקור אחר:

לאחר שלש שנים, הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו … והגיע לשם בחצי היום, ומצא שם את אשתו של ישמעאל. אמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הלך הוא ואמו להביא פירות ותמרים מן המדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. אמרה לו: אין לי לחם ולא מים. אמר לה: כשיבוא ישמעאל, הגידי לו את הדברים הללו … זקן אחד מארץ כנען בא לראותך ואמר: חלף מפתן ביתך שאינה טובה לך. וכשבא ישמעאל מן המדבר הגידה לו את הדברים הללו … והבין ישמעאל ושלחה אמו ולקחה לו אישה מבית אביה ופטימה שמה[5]. ועוד אחר שלש שנים הלך אברהם לראות את ישמעאל בנו … והגיע לשם בחצי היום ומצא שם אשתו של ישמעאל ואמר לה: היכן הוא ישמעאל? אמרה לו: הוא ואמו הלכו לרעות את הגמלים במדבר. אמר לה: תני לי מעט לחם ומים כי עייפה נפשי מדרך המדבר. והוציאה לחם ומים ונתנה לו. עמד אברהם והיה מתפלל לפני הקב"ה על בנו, ונתמלא ביתו של ישמעאל מכל טוב ממין הברכות. וכשבא ישמעאל הגידה לו את הדבר, וידע ישמעאל שעד עכשיו רחמי אביו עליו כרחם אב על בנים.[6]

רש"י מסכם כך את חייו של ישמעאל (בראשית כה יז):" ויגוע – לא נאמרה גויעה אלא בצדיקים", על פי מה שנאמר בגמרה (בבלי בבא בתרא טז ע"ב): "וה' ברך את אברהם בכל – מאי בכל? … שעשה ישמעאל תשובה בימיו". וכך כותב גם הרמב"ן: "היה צדיק בעל תשובה וסיפר בו כדרך הצדיקים".[7]

לסיכום, יתכן אפוא שאין לראות בישמעאל עצמו רשע גמור, אבל מצד שני גם התואר "צדיק" שרש"י מוכן להעניקו – בסוף חייו – אינו אלא יחסי: ישמעאל איננו יצחק, והוא – כמו אחיינו עשיו – לא זכה להוות שורש של עם ישראל. כך מובא בגמרה: "עד שלשה דורות לא פסקה זוהמה מאבותינו: אברהם הוליד את ישמעאל, יצחק הוליד את עשיו, יעקב הוליד שנים עשר שבטים שלא היה בהן שום דופי"[8]. במובן יחסי זה, לפעמים ישמעאל אף מכונה "רשע". כך למשל שואל המדרש על הפסוק "ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם" (בראשית כה יב): "מה ראה הכתוב לייחס תולדותיו של רשע כאן?"[9] וכן משמע ממדרש אחר שיש פגם באברהם בזה שהוא הוליד את ישמעאל:

עתיד הקדוש ברוך הוא לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק. לאחר שאוכלים ושותים נותנים לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להם: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל[10].

לכן ניתן לסכם את העניין כך: הטרגדיה של ישמעאל היא שבהיותו בנו של אברהם ואחיו של יצחק, הוא לא זכה להשתוות להם. ביחס לאנשים רגילים, יתכן שהוא ייחשב כצדיק, אבל אין בכוחו להתמודד עם צדקתו של יצחק. כך משתמע מהמדרש שרש"י מביא:

אחר הדברים האלה […] אחר דבריו של ישמעאל שהיה מתפאר על יצחק שמל בן שלש עשרה שנה ולא מיחה. אמר לו יצחק: באבר אחד אתה מיראני, אילו אמר לי הקב"ה זבח עצמך לפני, לא הייתי מעכב.[11]

נושא המילה הוא אופייני ומשמש כפרדיגמה לענייננו: ישמעאל זכה לקיים את ציוויו של הקב"ה על אף הסבל שבדבר, והוא זקף אמנם את זה לזכותו, אלא שזכות זו נראית חיוורת לעומת מה שיצחק היה מוכן לעשות[12]. רק אחד כמו יצחק היה בדרגה כזאת שיוכל להוות שורש של עם ישראל.[13]