הקדמה

 

ידועים המקום החשוב שתופסת מצוות הג'יהאד באסלאם, והביקורת שמותחים בה החוגים המתקדמים וההומניסטיים. המונח "ג'יהאד" משמש כיום בעיקר לתיאור מלחמת דת ומאבק אלים בשם דת האסלאם, בייחוד נגד "כופרים" שאינם מוסלמים או ששייכים לפלג אחר. כל אדם שמת במהלך ביצוע ג'יהאד נקרא "שהיד" (קדוש) כי הוא מת על קידוש האל. מדובר במאמץ צבאי, ואף מלחמה, נגד עובדי עבודה זרה כדי שיקבלו על עצמם את דת האסלאם, או נגד לא-מוסלמים בכלל אם הם תוקפים מוסלמים או מורדים בשלטון מוסלמי. אחרי שמדינה נכבשת על ידי המוסלמים והופכת למדינה מוסלמית, האזרחים המסרבים להתאסלם הופכים להיות בני-חסות ("דימי") תחת מגבלות חמורות ומשפילות.

גם הנצרות יודעת את המושג "מלחמת קודש", ופעלה באלימות לעיתים קרובות כנגד אלה שלא קבלו אותה: במבצעים צבאיים בהיקף גדול כמו למשל מסעי הצלב במאות אחד-עשרה ושתים-עשרה, וגם בדיכוי האזרחים לא נוצריים בכל מדינות הנוצריות ובעיקר היהודים, דרך סגירתם בגטאות, חובתם לשאת סימן היכר כלשהו, גירושם, ועוד צרות מכל סוג שהוא.

היהדות – שסבלה במשך כל דורותיה מהיחס הקשה הזה – שוללת דוקטרינות כאלה, וטוענת כי אין דברים דומים במקרא ובדברי חז"ל. אולם, פני הדברים לא עד כדי כך פשוטות, ואני מתכוון בשורות הבאות לבחון את הנושא ולהשתדל לגלות מה הם ההבדלים האמתיים שבין האסלאם והנצרות לבין היהדות בעניין עקרוני זה.

לשם כך, נבחין בין שני נושאים עיקריים: מצד אחד באיזו מידה יש לנהל מלחמה נגד עמים אחרים, ומצד שני, מהו המעמד של הגויים המתגוררים בקרב עם ישראל.

 

איבוד רשעים על ידי הקב"ה

לפני שנבחן את הנושא, יש לציין שלפי עדות המקרא, הקב"ה בעצמו נהג בשעת הצורך בלי רחמים כלפי "חפים מפשע" ולא נמנע מלהשמיד עמים שלמים בלי כל הבחנה כאשר התברר שהם מושחתים מן היסוד. כך קרה בעניין האנושות כולה בזמן המבול, ובהמשך – אחרי שהקב"ה הבטיח לנח שלא יחזור יותר על השמדת העולם כולו – ה' מחק ערי סדום בזמן אברהם אבינו ואיים לנהוג כך עם העיר נינוה בזמן הנביא יונה לולי חזרו בתשובה. הדבר אף נפסק על ידי הרמב"ם כך:

מדינה שעונותיה מרובים מיד היא אובדת, שנאמר "זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד" (בראשית יח כ), וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובים מזכיותיהם מיד הם נשחתים, שנאמר "וַיַּרְא ה' כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם" (בראשית ו ה)[1].

גם על עם ישראל עצמו היה איום של כילוי גורף, כמו למשל אחרי חטא העגל. הרי כך כתוב: "וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל" (שמות לב י).

 

אולם מתברר שמאז הפסקת הנבואה בשלהי חורבן בית ראשון אין הקב"ה מתערב בענייני האדם, לפחות בצורה גלויה.

 

מלחמת מצווה

על פי עדות המקרא, עם ישראל קיבל ציווי לצאת למלחמה בשלושה מקרים:

• כיבוש ארץ ישראל והשמדת שבעה עממים.
• מחיית העם העמלקי.
• מלחמה שמטרתה להציל את עם ישראל מפני אויב שקם להילחם נגדו.

נסקור את פרטי הוראות האלו.

 

כיבוש ארץ ישראל והשמדת שבעה עממים

בברית בין הבתרים הקב"ה הבטיח לאברהם שבניו יירשו את ארץ ישראל. כך כתוב: "וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֲנִי ה' אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָתֶת לְךָ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת לְרִשְׁתָּהּ" (בראשית טו ז). אלא שלא היה מדובר בארץ ריקה מתושבים, הרי נאמר מספר פסוקים אחר כך: "בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת. אֶת הַקֵּינִי וְאֶת הַקְּנִזִּי וְאֵת הַקַּדְמֹנִי. וְאֶת הַחִתִּי וְאֶת הַפְּרִזִּי וְאֶת הָרְפָאִים. וְאֶת הָאֱמֹרִי וְאֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַגִּרְגָּשִׁי וְאֶת הַיְבוּסִי (בראשית טו יח-כא). ובהמשך, הקב"ה חוזר על הבטחתו מספר פעמים ליתר האבות, ליצחק וליעקב. מתן ארץ ישראל לבני ישראל היה כרוך אפוא בהורשת הגויים המאכלסים אותה.

אחרי שבני ישראל יצאו ממצרים, מה שהיה בגדר הבטחה הפך להיות ציווי ממש. כך אמנם כתוב: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג נג). לדעת הרמב"ן, מדובר באחת מתרי"ג מצוות, והוא מביא לביסוס טענתו פסוקים נוספים, כדלהלן:

מצוה רביעית, שנצטוינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם: "וְהוֹרַשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ וִישַׁבְתֶּם בָּהּ כִּי לָכֶם נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ לָרֶשֶׁת אֹתָהּ" (במדבר לג נג). ונכפל כזה העניין במצוה זו במקומות אחרים כאמרו: "רְאֵה נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם אֶת הָאָרֶץ בֹּאוּ וּרְשׁוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם אַחֲרֵיהֶם" (דברים א ח), ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה כמו שאמר: "פְּנוּ וּסְעוּ לָכֶם וּבֹאוּ הַר הָאֱמֹרִי וְאֶל כָּל שְׁכֵנָיו בָּעֲרָבָה בָהָר וּבַשְּׁפֵלָה וּבַנֶּגֶב וּבְחוֹף הַיָּם אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי וְהַלְּבָנוֹן עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת" (דברים א ז)… הוראה שהיתה מצוה לא יעוד והבטחה. וזו היא שהחכמים קוראים אותה (משנה סוטה ח ו) מלחמת מצוה… הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות… הרי נצטוינו בכיבוש בכל הדורות.[2]

מחובת כיבוש ארץ ישראל יוצא חיוב נוסף: להשמיד את העמים היושבים בה. כך כתוב:

רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה. כִּי הַחֲרֵם תַּחֲרִימֵם הַחִתִּי וְהָאֱמֹרִי הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי הַחִוִּי וְהַיְבוּסִי כַּאֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ. לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ לֵאלֹהֵיהֶם וַחֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים כ טז-יח).

ובהמשך, כך עשו בפועל:

יָמִים רַבִּים עָשָׂה יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הַמְּלָכִים הָאֵלֶּה מִלְחָמָה. לֹא הָיְתָה עִיר אֲשֶׁר הִשְׁלִימָה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בִּלְתִּי הַחִוִּי יֹשְׁבֵי גִבְעוֹן אֶת הַכֹּל לָקְחוּ בַמִּלְחָמָה. כִּי מֵאֵת ה' הָיְתָה לְחַזֵּק אֶת לִבָּם לִקְרַאת הַמִּלְחָמָה אֶת יִשְׂרָאֵל לְמַעַן הַחֲרִימָם לְבִלְתִּי הֱיוֹת לָהֶם תְּחִנָּה כִּי לְמַעַן הַשְׁמִידָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה… וַיִּקַּח יְהוֹשֻׁעַ אֶת כָּל הָאָרֶץ כְּכֹל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֶל מֹשֶׁה וַיִּתְּנָהּ יְהוֹשֻׁעַ לְנַחֲלָה לְיִשְׂרָאֵל כְּמַחְלְקֹתָם לְשִׁבְטֵיהֶם וְהָאָרֶץ שָׁקְטָה מִמִּלְחָמָה (יהושע יא יח-כג).

בכל זאת, משתמע מהפסוקים הנ"ל שהציווי להשמיד את כל העמים האלה לא היה גורף, אלא רק במקרה שהם סירבו "להשלים". מסתבר כי חז"ל כך הבינו את העניין, הם ציינו שחובה זו להשמיד את העמים הייתה מותנית, כפי שמתבטא הירושלמי:

אמר רבי שמואל: שלש פרסטיניות [ידיד נפש: צווי מלכות] שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ. מי שהוא רוצה להפנות יפנה, להשלים ישלים [ישתעבד ויעלה מס], לעשות מלחמה יעשה. גרגשי פינה, והאמין לו להקב"ה, והלך לו לאפריקי… גבעונים השלימו… שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו.[3]

והדבר בא לידי ביטוי בפסיקת הרמב"ם. מצד אחד, הוא כותב: "מצוות עשה להחרים שבעה עממים, שנאמר: "החרם תחרימם" (דברים כ יז), וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו, עובר בלא תעשה שנאמר: "לא תחיה כל נשמה" (שם טז), וכבר אבד זכרם".[4] אולם, הוא גם קובע כי הוראה זו איננה גורפת:

אין עושים מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראים לו שלום – אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצווה – שנאמר: "כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום" (דברים כ י). אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהם אין הורגים מהם נשמה והרי הם למס, שנאמר: "יהיו לך למס ועבדוך" (דברים כ יא)… אין שומעים להם עד שיקבלו שניהם, והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל, אלא יהיו כבושים תחת ידם. ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם. והמס שיקבלו, שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם, כגון בנין החומות, וחוזק המצודות, ובנין ארמון המלך וכיוצא בו.[5]

בעניין הקריאה לשלום הרמב"ם אינו מבחין בין מלחמת הרשות למלחמת מצווה ובכך הוא חולק על הספרי שקבע "כי תקרב אל עיר, במלחמת הרשות הכתוב מדבר"[6], דהיינו במלחמת מצווה אין קריאה לשלום, אלא עולים על העיר ללא התראה וממיתים את כל יושביה. רש"י[7] מוכיח כדברי הספרי מתוך הנאמר בהמשך הפרשה: "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה וגו'".[8]

נראה כי ניתן לקרוא את הפרשה באופן שיתיישב גם עם שיטת הרמב"ם. הנאמר "כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד" מתייחס לאפשרות "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ" בלבד. אם אנשי העיר לא משלימים יש שתי דרכי טיפול בהם, אחת אם הם אינם נמנים על שבעת העמים כי אז "וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ" ואחרת אם הם אחת משבעת העמים, כפי שמפרט הכתוב: "לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה". ברם, לפני היציאה לקרב יש תמיד להקדים בקריאת שלום.

כהוכחה לשיטת הרמב"ם, מתוך פשוטו של מקרא, ניתן להביא את העובדה שמשה רבנו פתח וקרא לסיחון מלך האמורי לשלום, שנאמר: וָאֶשְׁלַח מַלְאָכִים מִמִּדְבַּר קְדֵמוֹת אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר (דברים ב כו). וכך אכן מתבטא הרמב"ן: "קריאת השלום אפילו במלחמת מצוה היא, שחייבים לקרא לשלום אפילו לשבעה עממים, שהרי משה קרא לשלום לסיחון מלך האמורי, ולא היה עובר על עשה ועל לא תעשה שבפרשה, כי החרם תחרימם (פסוק יז) ולא תחיה כל נשמה"[9].

לפי דברי המדרש החובה לקרוא לשלום גם במלחמת מצווה הוטלה רק בדיעבד ולא לכתחילה, משום מעשה שעשה משה רבנו על דעת עצמו:

אמר רבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי: כל מה שגזר משה הסכים הקב"ה עמו. כיצד?… הקב"ה אמר לו שילחם עם סיחון שנאמר: "והתגר בו מלחמה" (דברים ב כד) והוא לא עשה כן, אלא "ואשלח מלאכים וגו'". אמר לו הקב"ה: כך אמרתי לך "להלחם עמו" ואתה פתחת בשלום? חייך שאני מקיים גזרתך – כל מלחמה שיהו הולכים לא יהו פותחים אלא בשלום שנאמר: "כי תקרב אל עיר וגו'".[10]

אבל אין זה משנה את עיקר דיונינו.

 

כיבוש ארץ ישראל והשמדת שבעה עממים בימינו

ממה שנאמר לעיל, עולה שלפי הרמב"ן יש היום מצווה לכבוש את הארץ. אבל אין זה דעת כולם. מצד אחד, ראינו שלפי הרמב"ן מצווה זו תמיד אקטואלית. מצד שני, אחד כמו הרבי מסטמאר, עד עצם היום הזה, אינו רואה בזה מצווה, ואף סובר שיש איסור חמור לפעול כנגד האומות הערביות, בהסתמכו על אגדת שלושת השבועות[11]: על הפסוק "הִשְׁבַּעְתִּי אֶתְכֶם בְּנוֹת יְרוּשָׁלִַם בִּצְבָאוֹת אוֹ בְּאַיְלוֹת הַשָּׂדֶה אִם תָּעִירוּ וְאִם תְּעוֹרְרוּ אֶת  הָאַהֲבָה עַד שֶׁתֶּחְפָּץ" (שיר השירים ב ז), נאמר:

רבי יוסי ברבי חנינא… אמר: שלוש שבועות הללו למה? אחת, שלא יעלו ישראל בחומה [רש"י: יחד ביד חזקה]; ואחת, שהשביע הקב"ה את ישראל שלא ימרדו באומות העולם; ואחת, שהשביע הקב"ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מדאי… אמר רבי אלעזר, אמר להם הקב"ה לישראל: אם אתם מקיימין את השבועה מוטב, ואם לאו, אני מתיר את בשרכם כצבאות וכאילות השדה. [12]

ויש דעות לכאן ולכאן.[13]

בעניין השמדת שבעה עממים, הדבר פשוט יותר. זו מצווה שלכל הדעות איננה רלוונטית בימינו, באשר – כפי שהרמב"ם כתב – "כבר אבד זכרם", היות ו-"כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות"[14]. במילים אחרות, לא ניתן היום לזהות את העמים שעליהם חלה מצווה זו או אחרת, כך שבתקופתנו מצוות אלה אינן בנות קיום.

 

מחיית העם העמלקי.

כתוב בתורה:

זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. וְהָיָה בְּהָנִיחַ ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח (דברים כה יז-יט).

ובמקרא מסופר איך פעם אחרי פעם עם ישראל נלחם בעמלק: בהיותם במדבר לפני כניסתם לארץ ישראל, בימי שאול ובימי דוד.

מחיית עמלק היא אפוא אחת מתרי"ג מצוות. כך כותב הרמב"ם בספר המצוות: "ציוונו להכרית זרע עמלק לבד משאר זרע עשו, זכרים ונקבות קטנים וגדולים"[15]. וכך נפסק במשנה תורה: "מצות עשה לאבד זכר עמלק"[16]. ספר החינוך הולך בעקבות הרמב"ם, אולם הוא מפורט יותר:

שנצטוינו למחות זרעו של עמלק ולאבד זכרו מן העולם זכר ונקבה גדול וקטן… זאת מן המצוות המוטלות על הצבור כולן… ובאמת כי גם על כל יחיד מישראל הזכרים מוטל החיוב להרגם ולאבדם מן העולם אם יש כח בידם בכל מקום ובכל זמן אם אולי ימצא אחד מכל זרעם. ועובר על זה ובא לידו אחד מזרע עמלק ויש סיפק בידו להורגו ולא הרגו ביטל עשה זה.[17]

אולם מדברי הרמב"ם משתמע שאף עמלקי יוכל להישאר בחיים אם הוא מוכן לקיים את שבע מצוות בני נח. כך עולה מדבריו הבאים:

שבעה עממים ועמלק שלא השלימו, אין מניחים מהם נשמה שנאמר: כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה (שם טו-טז), וכן הוא אומר בעמלק: תמחה את זכר עמלק (שם כה:יט). ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו? שנאמר: לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם (יהושע יא:יט-כ), מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.[18]

בנוסף לכך, כפי שנאמר בעניין שבעה עממים, המנחת חינוך מסכם כי "האידנא אין אנו מצווים בזה כי כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם וכל דפריש מרובא פריש"[19].

 

מלחמה שמטרתה להציל את עם ישראל מפני אויב שקם להילחם נגדו.

אולם, ישנו סוג של מלחמת מצווה שלצערנו היא בהחלט היום אקטואלית, זה כל מבצע צבאי שמטרתו להגן או להציל קבוצה כלשהי של יהודים מאיום מצד אויביהם. זו הקטגוריה השלישית של מלחמת מצווה, כפי שהרמב"ם מתבטא:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה? זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.[20]

ומה מקור המצווה הזאת? לפי הרב פרנקל[21] הדבר פשוט:

מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצוה היא, דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו, כדכתב "לא תעמוד על דם רעך", וכתיב "והשבותו לו", זו אבדת נפש.

והוא גם סובר שיש לפחות דעה אחת בגמרא שלפיה ישנה מצווה לערוך מלחמת מנע. כתוב בגמרא: "אמר רבא: מלחמות יהושע לכבש, דברי הכל חובה, מלחמות בית דוד לרווחה, דברי הכל רשות, כי פליגי, למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו, מר קרי לה מצוה, ומר קרי רשות."[22] הכוונה היא להחליש את הגויים כדי שלא ילחמו בישראל, כאשר יראים שמא יבואו עלינו, או שנודע לנו שהאויבים מכינים עצמם לכך. כך כותב הרב פרנקל:

הא דאמר בבבלי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו… הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למעטם שלא יהיה בהם כח לבא על ישראל.[23]

כאמור, הדבר אקטואלי ביותר עבור מדינת ישראל, אלא שבמקרה זה אין כל הוראה בעניין גורל האויב, ואין חובה להשמיד אותו כליל, אלא הכל תלוי בהחלטה אסטרטגית של הגורמים הצבאי והמדיני.

 

מלחמת ה'.

לפי הרמב"ם, אחד מתפקידי המלך – ועל אחת כמה וכמה מתפקידי מלך המשיח – הוא להפיץ את האמת ולהיאבק נגד הרשעים. כך הוא כותב במשנה תורה:

כל הארץ שכובש הרי היא שלו ונותן לעבדיו ולאנשי המלחמה כפי מה שירצה, ומניח לעצמו כפי מה שירצה, ובכל אלו הדברים דינו דין, ובכל יהיו מעשיו לשם שמים, ותהיה מגמתו ומחשבתו להרים דת האמת, ולמלאות העולם צדק, ולשבור זרוע הרשעים ולהילחם מלחמות ה', שאין ממליכים מלך תחלה אלא לעשות משפט ומלחמות, שנאמר "וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וְיָצָא לְפָנֵינוּ וְנִלְחַם אֶת מִלְחֲמֹתֵנוּ" (שמואל א ח כ).[24]

יושם לב שלא מדובר כאן בייהוד העמים הכבושים על ידי המלך, אלא במאבק נגד הרשע. האנושות כולה חייבת לשמור על שבע מצוות בני נח, המהווים את החובות המינימליות של כל בן אנוש, ותו לא. לפי הרמב"ם, אחד מתפקידי המלך הוא לדאוג לכך, ואף בכוח, במידה שהדבר מתאפשר.

הבחנה זו בין תורת ישראל לתורת העמים באה לידי ביטוי בכתבי הרמב"ם במקום אחר:

משה רבנו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל, שנאמר "מורשה קהלת יעקב" (דברים לג ד), ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות, שנאמר "ככם כגר" (במדבר טו טו), אבל מי שלא רצה, אין כופים אותו לקבל תורה ומצוות. וכן צוה משה רבנו מפי הגבורה, לכוף את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל ייהרג.[25]

נמצאנו למדים שאין כל עניין לייהד את כל האנושות, אבל יש בעיקרון חובה להכריח אותה לקבל שבע מצוות בני נח.

מסתבר שבדומה לדתות אחרות, גם הדת היהודית מחייבת את מאמיניה לעסוק בפעילות "מיסיונרית", אולם מסוג שונה. בעוד שהמטיף הנוצרי או המוסלמי מצווה לשדל את שומעיו להמיר את דתם לדת הנוצרית או האסלאם, בהתאמה, ואם הוא מסרב להמיר את דתו מניחים אותו לנפשו, היהודי מצווה לכוף את עובד האלילים לקבל את עול שבע מצוות בני נח – ותו לא, ואין כל עניין לייהד את הגויים הנמצאים מתחת שלטון יהודי, אך יחד עם זה, המסרב להניח את האלילות דינו מוות.

 

מצוות עיר הנידחת

יש גם מקרים של חובת השמדה כלפי ישראלים: אם מתברר בזמן כלשהו שאוכלוסיית עיר שלמה בחרה לעבוד עבודה זרה, יש מצווה מן התורה להשמיד אותה לחלוטין. כתוב בתורה:

כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר. יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם. וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ. הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב. וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַה' אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד (דברים יג יג-יז).

וכך נפסק במשנה תורה:

בית דין הגדול שולחים ודורשים וחוקרים עד שידעו בראיה ברורה שהודחה כל העיר או רובה וחזרו לעבודת כוכבים… בית דין מצווים לכל ישראל לעלות עליהם לצבא והם צרים עליהם ועורכים עמהם מלחמה עד שתבקע העיר… ומכים את כל נפש אדם אשר בה לפי חרב טף ונשים.[26]

הרמב"ם מציין כי דין זה הוא יישום אחת ממידותיו של הקב"ה "פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל  שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי" (שמות כ ה), אולם:

 אינו אלא בעוון עבודה זרה דווקא, לא בעוון אחר. ראיה לכך היא מה שהוא אומר בעשֹר הדברות: "על שִלשים ועל רִבעים לשֹֹנאי", ולא נקרא שונא אלא עובד עבודה זרה… הוא הסתפק ברִבעים, כי מרב מה שיכול אדם לראות מצאצאיו הוא דור רביעי. לכן, כאשר הורגים את אנשי העיר עובדי עבודה זרה, הורגים אותו זקן העובד [עבודה זרה] ואת צאצאי צאצאי צאצאיו שהם הדור הרביעי. הרי זה כאילו הוא מתאר, שמכלל מצוותיו יתעלה, שהן מכלל מעשׂיו בלא ספק, שייהרגו צאצאי עובדי עבודה זרה, ואפילו הם קטנים, יחד עם הוריהם וסביהם… כל זאת כדי למחות אותן עקבות המחייבות השחתה גדולה, כפי שהסברנו.[27]

זאת אומרת שמפאת החומרה שיש בעוון עבודה זרה, נדרשים להשמיד לא רק את העובד, אלא גם את צאצאיו עד הדור הרביעי, מחשש שגם הם הושפעו במידה זו או אחרת מהתנהגות האב או הסב.

יחד עם זה, יש לפחות דעה אחת בגמרא הטוענת שדין עיר הנידחת לעולם לא התקיים בפועל, כדלהלן:

תניא: עיר הנדחת לא היתה ולא עתידה להיות ולמה נכתבה? דרוש וקבל שכר. כמאן? כרבי אליעזר, דתניא, רבי אליעזר אומר: כל עיר שיש בה אפילו מזוזה אחת, אינה נעשית עיר הנדחת. מאי טעמא? אמר קרא "ואת כל שללה תקבץ אל תוך רחבה ושרפת באש", וכיון דאי איכא מזוזה לא אפשר, דכתיב "לא תעשון כן לה' אלהיכם". אמר רבי יונתן: אני ראיתיה, וישבתי על תילה.[28]

 

היחס לגרים

מתברר שיש שני סוגי גרים: גר צדק וגר תושב. להלן יבוארו ההבדל שביניהם ודינם על פי התורה וחז"ל.

 

גר צדק

גר צדק הוא גוי שאימץ את היהדות על כל מצוותיה, ויש חובה לאהוב אותו. להלן פרטי דיניו בהשראת האנציקלופדיה התלמודית.

מצות עשה על ישראל להשוות את הגר שנתגייר וקיבל עליו את כל דברי התורה לישראל גמור לכל משפטיו ודיניו, שנאמר: "וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (ויקרא יט לג-לד)[29]. ואם נמנעו בית דין מלדון אותו לכל דבר כישראל גמור, וכן כל אדם שהתנהג עם הגר שלא כמו שנוהג עם אחד מישראל, הרי זה עובר על מצות עשה זו.

מלבד מה שנצטוו ישראל על אהבת רעו, שאף הגר בכלל זה, נצטוו במיוחד על אהבת הגר, שנאמר: "וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (דברים י יט), שכל הנכנס תחת כנפי השכינה אנו מצווים על אהבתו בשתי מצות עשה, אחת מפני שהוא בכלל רעים ואחת מפני שהוא גר, שמפני שנכנס בתורתנו הוסיף הקב"ה אהבה על אהבתו וייחד לו מצוה נוספת. וכל העובר ומצער את הגר ומתרשל בהצלתו או בהצלת ממונו או שמיקל בכבודו, מצד שהוא גר ואין לו עוזר באומה, ביטל מצות עשה זו ועונשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליו. כמו כן, הזהירה תורה במיוחד על אונאת הגר ועל הטיית דינו, שנאמר: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר" (דברים כד יז).

יחד עם זה, אין לגר צדק ממש אותן זכויות כמו ליהודי מהשורה, באשר אין מעמידים מלך מקהל גרים אפילו אחר כמה דורות, שנאמר: "שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא" (דברים יז טו), ומצות לא תעשה היא זו, ונמנית במניין הלאוין. ולא למלכות בלבד, אלא לכל שררות שבישראל – לא שר צבא ולא שר חמישים או שר עשרה – אפילו ממונה על אמת המים שמחלק ממנה לשדות, כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך.[30]

לפי רבי יהודה הלוי, גר צדק אינו יכול לזכות לנבואה. כך הוא כותב: "עם כל זה לא ישתוה הגר הנכנס בתורתנו עם האזרח, כי האזרחים לבדם הם ראויים לנבואה, וזולתם, תכלית עניינם שיקבלו מהם ושיהיו חכמים וחסידים אך לא נביאים"[31].

נמצאנו למדים שמבחינה אזרחית הגר נחשב כיהודי לכל דבר, ואף זוכה ליחס מועדף כפרס לרצונו להידבק באל ישראל ובתורתו. יחד עם זה, בעקבות הוויכוח בעניין טיבו של עם ישראל, מי שסובר שקיים הבדל מהותי בין נפש ישראל לבין נפש הגוי אינו יכול להשוות לחלוטין את הגר ליהודי מלידה[32].

 

גר תושב

גר תושב הוא גוי שקיבל עליו שבע מצות בני נח, ואז הוא נחשב כאחד מחסידי אומות העולם. אזרחי ישראל חייבים לדאוג לרווחתו, כשם שמצווים על כל אחד מבני ישראל, כך שלמשל אם היה טובע בנהר או שנפל עליו גל כל אחד מישראל חייב לטרוח לשם הצלתו, ואם היה חולה יש להתאמץ לרפאותו, שנאמר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ" (ויקרא כה לה). מצד שני, אין מחללים את השבת כדי להציל את חייו, באשר כל ההיתר לחלל את השבת במקרה של פיקוח נפש הוא המאמר של רבן שמעון בן גמליאל: "אמרה תורה: חלל עליו שבת אחד, כדי שישמור שבתות הרבה", ונימוק זה אינו משתייך אלא לבני ישראל.[33]

 

היחס לגויים

 

כתוב בתורה:

וְשַׁתִּי אֶת גְּבֻלְךָ מִיַּם סוּף וְעַד יָם פְּלִשְׁתִּים וּמִמִּדְבָּר עַד הַנָּהָר כִּי אֶתֵּן בְּיֶדְכֶם אֵת יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ וְגֵרַשְׁתָּמוֹ מִפָּנֶיךָ. לֹא תִכְרֹת לָהֶם וְלֵאלֹהֵיהֶם בְּרִית. לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ (שמות כג לא-לג).

לפי פשוטו של מקרא האיסור לתת לגויים לשבת בארץ ישראל אינו מתייחס אלא לשבע אומות שהתגוררו בה לפני הכיבוש. ברם, חז"ל הרחיבו את האיסור לכל עובדי עבודה זרה[34], כפי שהרמב"ם מסכם את העניין בספר המצוות ובמשנה תורה. כך כתוב בספר המצוות:

המצוה הנ"א היא שהזהירנו מהושיב עובדי עבודה זרה בארצנו כדי שלא נלמד כפירתם, והוא אמרו "לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי". ואילו רצה הגוי לעמוד בארצנו אינו מותר לנו זה עד שיקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה[35] ואז יהיה אפשר לו לשכון. וזה יקרא "גר תושב".[36]

ובמשנה תורה:

בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו, ואפילו יושב ישיבת עראי או עובר ממקום למקום בסחורה לא יעבור בארצנו אלא עד שיקבל עליו שבע מצות שנצטוו בני נח, שנאמר "לא ישבו בארצך" אפילו לפי שעה, ואם קבל עליו שבע מצות הרי זה גר תושב.[37]

ברור שקיים איסור להרוג או לגנוב גר תושב, שכאמור יש חובה לדאוג לרווחתו. מתברר שגם עובדי עבודה זרה המתגוררים בארץ ישראל – במקרה שאין בידי ישראלים כוח לגרש אותם – יש חובה להתייחס עליהם יפה, משום "דרכי שלום". כך פוסק הרמב"ם:

מפרנסים עניי עובדי כוכבים עם עניי ישראל מפני דרכי שלום, ואין ממחים בידי עניי עובדי כוכבים בלקט שכחה ופאה מפני דרכי שלום, ושואלים בשלומם ואפילו ביום חגם מפני דרכי שלום… מצאו בשוק נותן לו שלום בשפה רפה ובכובד ראש. [38]

אולם כאמור הרמב"ם מיד מציין: "אין כל הדברים האלו אמורים אלא בזמן שגלו ישראל לבין העובדי כוכבים או שיד עובדי כוכבים תקיפה על ישראל, אבל בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם אסור לנו להניח עובדי כוכבים בינינו".[39]

והרמב"ם מוסיף:

יראה לי שנוהגים עם גרי תושב בדרך ארץ וגמילות חסדים כישראל, שהרי אנו מצווים להחיותם, שנאמר "לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה"… אפילו עובדי כוכבים צוו חכמים לבקר חוליהם, ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם בכלל עניי ישראל, מפני דרכי שלום, הרי נאמר "טוֹב ה' לַכֹּל וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו" (תהלים קמה ט), ונאמר "דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבֹתֶיהָ שָׁלוֹם" (משלי ג יז).[40]

משתמע מדברי הרמב"ם שקיים הבדל יסודי בין שני הטיעונים "משום איבה" ומשום "דרכי שלום". המעשים המותרים "משום איבה" הם בעיקרון אסורים, אלא שקיים חשש של סכנה ממשית אם לא יערכו אותם, כמו למשל בהלכה הבאה:

בת ישראל לא תיניק את בנה של עובדת כוכבים מפני שמגדלת בן לעבודת כוכבים, ולא תיילד את הנכרית עובדת כוכבים, אבל מיילדת היא בשכר משום איבה והנכרית עובדת כוכבים מיילדת את בת ישראל ומניקה את בנה ברשותה כדי שלא תהרגנו.[41]

אבל הטון שונה לחלוטין בעניין מה שיש לעשות משום דרכי שלום. הרי הרמב"ם מבסס את הנוהגים האלה על הפסוקים "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו", ובעיקר "דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום". קיים אמנם איסור להניח עובדי עבודה זרה בארץ ישראל, אולם אם אין אפשרות מעשית לגרש אותם, יש חובה על עם ישראל לקיים אתם יחסים נאותים. גם עובדי עבודה זרה הם בגדר "צלם אלוהים", והאיסור לתת להם להתגורר בקרב עם ישראל אינו אלא ביטוי לחשש שהם ישפיעו עליו. כמובן, חובה זו רלוונטית כל עוד שורר שלום בין ישראל לאותם גויים, ואילו בשעת מלחמה אין כל הוראה לרחם על האויב.

בנוסף לכך, יש מצווה מן התורה לאהוב את הזולת: "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (ויקרא יט יח). אלא שכנראה, הוראה זו מצטמצמת ליהודים בלבד[42].

 

סיכום

מתברר שיש הבדל עקרוני בין היהדות לבין דתות אחרות כגון הנצרות והאיסלם. יהדות היא לא רק דת, היא גם עם – עם ישראל – ויש לה טריטוריה משלה – ארץ ישראל. לכן אין ביהדות דחף לגייר אנשים נוספים, באשר הדת היהודית מיועדת בעיקרון לעם ישראל בלבד, ואין רצון לכבוש ולייהד שטחים מחוץ לארץ ישראל, באשר גבולותיה נקבעו באופן מוחלט בתורה. יחד עם זה, היהדות רואה את עצמה כאור לגויים, והיא מבקשת עד כמה שהדבר מתאפשר לקרב את האנושות לטוב, המתמצה בשבע מצוות בני נח. אבל לא יותר מזה.

בניגוד לכך, הנצרות והאיסלם הן דתות בלבד, כך שקיומן מותנה בגיור המוני. לכן מאמצן התמידי הוא לגייר מה שיותר אנשים, ולשלוט במה שיותר שטחים. לעיתים קרובות הן לא נמנעו מלאלץ בכוח את ההמונים שבשלטונן לקבל את הדת שלהם, ובמקרה הטוב אפשרו לבני דתות אחרות להתקיים אצלם כאזרחים סוג ב', כל זה כדי ללחוץ עליהם להתגייר בזמן מן הזמנים.

 

 

 

 

 

 

[1] רמב"ם הלכות תשובה ג ב.

[2] השגות הרמב"ן לספר המצוות לרמב"ם שכחת העשין.

[3] ירושלמי (וילנא) שביעית ו א.

[4] הלכות מלכים ה ד.

[5] הלכות מלכים ו א.

[6] ספרי דברים פיסקא קצט (דברים כ:י), וכן מובא ברש"י על אתר.

[7] רש"י, דברים כ:י.

[8] אף רש"י, המחמיר בדינם של בני שבעת העמים, וסובר כי לא פותחים בקריאת שלום במלחמה אתם, משאיר פתח מסוים להצלת חייהם. על הפסוק "לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יְלַמְּדוּ אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת כְּכֹל תּוֹעֲבֹתָם" הוא מבאר כי אם עשו תשובה והתגיירו רשאים לקבלם ולא להרגם (על פי בבלי סוטה לה ע"ב). כמו כן הוא סובר כי בני שבעת העמים שמתגוררים בחוץ לארץ לא חייבים להיהרג במלחמת הרשות, כפי שמבאר: "כל העם הנמצא בה – אפילו אתה מוצא בה משבעה אומות שנצטווית להחרימם, אתה רשאי לקיימם" (רש"י דברים כ יא, על פי ספרי).

[9] רמב"ן, דברים כ י.

[10] דברים רבה (וילנא) פרשה ה.

[11] ויואל משה, מאמר שלש שבועות, סימן פו.

[12] בבלי כתובות קיא ע"א.

[13] ראו בהרחבה בספרו של הרב מנחם מנדל כשר, התקופה הגדולה.

[14] בבלי ברכות כח ע"א.

[15] ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה קפח.

[16] הלכות מלכים ה ה.

[17] ספר החינוך מצוה תרד.

[18] מלכים ו ד.

[19] מנחת חינוך על אתר.

[20] הלכות מלכים ה א.

[21] הרב דוד פרנקל (ברלין 1707-1762).

[22] בבלי סוטה מד ע"ב.

[23] שיירי קרבן ירושלמי סוטה ח י.

[24] רמב"ם הלכות מלכים ד י.

[25] הלכות מלכים ח י.

[26] הלכות עבודה זרה ד ו.

[27] מורה נבוכים א נד.

[28] בבלי סנהדרין עא ע"א.

[29] לפי פשוטו של מקרא נראה שלא מדובר כאן בגר צדק, אולם עניינינו כאן היא להציג את הדברים בזווית ראייה חז"לית.

[30] משנה תורה להרמב"ם, הלכות מלכים א ד.

[31] ספר הכוזרי א קטו.

[32] ראו באתרי את מאמרי בפרשת קדושים: ואהבת לרעך כמוך. גם את הגוי?

[33] בבלי שבת קנא ע"ב. לא התייחסתי כאן אלא לדין העקרוני של פיקוח נפש בעניין הגוי. למעשה, היתרים שונים ניתנו בעניין זה משום איבה, אבל רק במקרה שהאיסור שבת הור דרבנן בלבד, וראו את הביקורת הנוקבת של משנה ברורה בעניין זה (אורח חיים סימן של ח.).

[34] ואז כמובן מתעוררת השאלה האם הנצרות והאיסלם נחשבים כעבודה זרה, זו שאלה בפני עצמה שלא נתעסק בה כאן.

[35] למעשה, הדרישה המדויקת היא שיכבד את כל שבע מצוות בני נח, כפי שעולה מדברי משנה תורה שלהלן.

[36] ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה נא.

[37] הלכות עבודה זרה י ו.

[38] הלכות עבודה זרה י ה.

[39] הלכות עבודה זרה י ו.

[40] הלכות מלכים י יב.

[41] הלכות עבודה זרה ט טז.

[42] ראו באתרי מאמרי על פרשת קדושים: ואהבת לרעך כמוך. גם את הגוי?