בעיית העבדות

בפרשתנו מובא:

וַיָּחֶל נֹחַ אִישׁ הָאֲדָמָה וַיִּטַּע כָּרֶם. וַיֵּשְׁתְּ מִן הַיַּיִן וַיִּשְׁכָּר וַיִּתְגַּל בְּתוֹךְ אָהֳלֹה. וַיַּרְא חָם אֲבִי כְנַעַן אֵת עֶרְוַת אָבִיו וַיַּגֵּד לִשְׁנֵי אֶחָיו בַּחוּץ. וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם וּפְנֵיהֶם אֲחֹרַנִּית וְעֶרְוַת אֲבִיהֶם לֹא רָאוּ. וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן. וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו. וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ.[1]

מה הייתה העברה של חם? על פי פשוטו של מקרא, כל עברתו הייתה לראות את ערוות אביו ולספר על כך – מן הסתם בלעג – לאחיו. חז"ל – כנראה בגלל חומרת העונש שהוטל עליו – הבינו את העניין אחרת. כך רש"י מביא את דבריו: "יש אומרים סרסו, ויש אומרים רבעו"[2]. אם כן, מדוע כנען – הבן הרביעי של חם[3] – נענש על עבירה שביצע חם אביו? רש"י הרגיש בקושי והוא מיישב אותו כך, בהנחה שחטאו של חם היה שהוא סירס את אביו, כאילו נח אומר לבנו חם: "אתה גרמת לי שלא אוליד בן רביעי אחר לשמשני, ארור בנך רביעי להיות משמש את זרעם של אלו הגדולים, שהוטל עליהם טורח עבודתי מעתה". תשובה זו איננה מספקת, באשר עיקר העונש מוטל לכאורה על מי שחף מפשע – על כנען ועל זרעו. לכן ר' אברהםאבן עזרא והחזקוני מיישבים את הקושי בדרך אחרת. לדעתם, מבצע הפגיעה בנוח – תהיה אשר תהיה – היה כנען ולא חם. חם רק הודיע לאחרים שאביו שוכב ערום באוהלו במקום לכסותו. לפי פירוש זה, המבוסס על מה שנאמר בפרקי דרבי אליעזר[4], עיקר העבירה בוצע לא על ידי חם אלא על ידי בנו כנען, ולכן הוא נענש.

הרמב"ן אינו מקבל פירוש זה, והוא תוקף את אבן-עזרא הדוגל בדרך כלל בפרשנות על פי פשוטו של מקרא על שטחו הוא:

והנה עזב רבי אברהם דרכו בפשוטי המקרא והחל להנבא שקרים. והנכון בעיני כי חם הוא הקטן לנח כאשר פירשתי בראש הסדר, וכנען הוא הבן הגדול לחם. ואשר אמר ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען, אחרי נמכר לעבד עבדים נתן לכל אחיו מעלה עליו, וכאשר אירע המעשה הזה לנח לא היה לחם זרע זולתי כנען, וזהו טעם וירא חם "אבי כנען", כי אין לו בן אחר, וכאשר חטא לאביו קלל זרעו. ואם אמר "ארור חם עבד עבדים יהיה", לא יזיק רק לגופו, כי הזרע שכבר נולד איננו בכללו, ואולי לא יוליד ולא לקח ממנו נקמתו, כי מי יודע מה יהיה אחריו, על כן קלל הבן שהיה לו, ואם יוליד מאה די שיקולל בנו הבכור וכל זרעו אתו.[5]

הרמב"ן סבור שיש להבין את הפסוקים לפי פשוטם: חם הוא החוטא, והוא קיבל את העונש על זרעו כולו, באמצעות בנו היחיד שהיה לו באותו עת, בגלל הזלזול שהראה כלפי אביו.

אלא שמתעורר קושי נוסף, שאליו לא מתייחסים הפרשנים הקלאסיים: יש בקללתו של נח לכאורה "הכשר" של מוסד העבדות, באשר מדובר בעונש שהוטל על בני חם, ושכנראה אושר על ידי הקב"ה. אבן-עזרא מביא דעה לפיה "הכושים הם עבדים בעבור שקלל נח את חם" (בראשית ט כה), ומכאן לכאורה התורה כביכול מאשרת ואף מצדיקה את הזוועות שבשעבוד הכושים שבוצעו באירופה ובעיקר באמריקה במשך מאות שנים, עד שהמהפכה הצרפתית באירופה, ומלחמת האזרחים בארצות הברית שמו את נוהג זה מחוץ לחוק. היום, העבדות בוטלה בכל הארצות הנאורות ונחשבת כמנהג מגונה ואנטי-מוסרי. והנה, בתורה יש עבדות, ורבים הדינים המתייחסים אליה. איך יתכן שמוסד כזה שלילי יקבל הכרה על ידי המוסר הא-להי?

הרב קוק נשאל על זה על-ידי סטודנטים שהתגוררו בארצות הברית, ובתור תלמידי ישיבה שהגיעולאוניברסיטה נתקלו בהשקפות מערביות שלא תאמו את מה שלמדו בישיבה.הרב קוק השתדל לענות להם, והוא פיתח תורה שלימה המצדיקה והמסבירה את מוסד העבדות, איך שהוא מתואר בתורה[6].

הוא קודם כל הבהיר כי אין התורה ייסדה את העבדות, אלא באה להסדיר נוהג קיים[7] ואף טבעי, שבעיקרו איננו רע. הרי העבדות החוקית עדיפה מבחינה מוסרית על ניצול הפרולטריון איך שהוא בוצע בעקבות המהפכה התעשייתית בארצות ה"נאורות", באשר העובדה שגוף העבד שייך לאדונו מבטיחה שיש אינטרס לאדון לשמור על בריאותו ועל חייו של העבד, דבר שלא קיים כשמדובר בשכירים. האילוסטרציה לכך היא התנאים המחפירים ששררו במכרות הפחם באירופה במאה התשע-עשרה.[8] היות ובכל מקרה יהיו תמיד עשירים ועניים, בעיקרון מוסד העבדות עדיף על פני ניצול ציני של הפרולטריון שאינו מסוגל להגן על עצמו.

בנוסף לכך, עובדה היא שישנם גזעים שהעבדות פועלת עליהם לטובה, באשר עצמאותם תחזיק אותם לרמה מוסרית ותרבותית שפלה יותר. זה היה המצב של חם וצאצאיו, שעבורם העבדות יצאה בסופו של דבר כחיובית. אנחנו עדים לתופעה דומה בעניין עליית האימפריות הגדולות שנוצרו על ידי כיבוש המדינות הקטנות. תהליך זה בסופו של דבר הביא לקידום הרמה המוסרית של האנושות, באשר "הקיבוצים הקטנים עלולים יותר להשפל, ועל ידי הכיבוש נתאחדו יותר ממלכות גדולות, והוא צעד להתרכזות האנושיות למשפחה אחת באחרית הימים"[9].

הרב קוק משוכנע כי כל התהליכים ההיסטוריים מכוונים מאת ה' כדי להביא את העולם למצב מוסרי אידיאלי, ותולדות העבדות אינן יוצאות מן הכלל:

כל הדברים ההיסטוריים שהיו במציאות צריכים שיובנו על פי תעודותיהם, הם הדברים המסובבים מהם בהשגחת ה', לכונן הטוב והחסד באחרית, וכיון שאנו רואים שהרבה עבדים יצאו מגזע חם יותר משני הגזעים האחרים, אנו מכירים שלתכלית ההשלמה הכללית היו הם ראויים לעבדות… וזהו תכלית הבנת קללת נח.[10]

העבד הוא עבד מטבעו, ושחרורו בטרם עת יפגע בקידומו המוסרי. מצד שני, האדונים אבדו את זכותם לשעבד את העמים שהעבדות טובה להם, באשר הם התנהגו באכזריות בלתי מוצדקת כלפי עבדיהם[11]. בשלב מסוים של התפתחות האנושות, היה הכרח של קיום כוח עבודה זול לשם ביצוע עבודות בזויות ומפרכות, וכאמור בנסיבות כאלה העבדות עדיפה על פני ניצול ציני של הפרולטריון. ואז, מוסד העבדות יכול היה למלא את תפקידו המחנך לעמים בזויים ממילא. ברם, בעקבות ההתפתחות המדעית והטכנולוגית של האנושות, צורך זה הולך ונעלם, כאשר גם הצורך המוסרי אינו רלוונטי יותר, בעקבות התקדמות האנושות לקראת הפנמת האידאלים המוסריים המתבצעת בקרבה[12].

נמצאנו למדים כי לפי הרב קוק[13]:

–          בשלב מוקדם בהתפתחותה, היה קיים הכרח של מציאות עובדים עבודות בזויות ופשוטות, ואז העבדות הייתה עדיפה על פני העסקת עובדים שכירים.

–          בנסיבות האלה, לעבדות יש תפקיד מחנך ותורם, בתנאי שהאדונים יתנהגו בצורה אנושית.

–          ככל שהאנושות מתפתחת, ישנה קורלציה בין התפתחות טכנולוגית להתפתחות מוסרית, כך שהעבדות תיעלם בגלל חוסר רלוונטיותה הכלכלית כאשר תרומתה המוסרית לא תהיה דרושה יותר.

ולסיכום: קללת העבדות איננה "סתם" עונש, אלא גזירת מציאות המתחייבת מפאת תכונותיו הרעות של זרע חם, הבאה לתקנן ולעדנן.