קהלת ברוח הקודש נאמרה

ספר קהלת הוא בעייתי, וזאת משתי סיבות: ניתן לכאורה למצוא בו סתירות פנימיות, ובנוסף לכך, רעיונות רבים המוזכרים בו נראים כנוגדים את האמונה המסורתית. כך אמנם מתבטא בעניינו התלמוד:

אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: בקשו חכמים לגנוז ספר קהלת מפני שדבריו סותרים זה את זה. ומפני מה לא גנזוהו? מפני שתחילתו דברי תורה, וסופו דברי תורה. תחילתו דברי תורה דכתיב: "מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש", ואמרי דבי רבי ינאי: תחת השמש הוא דאין לו, קודם שמש יש לו. סופו דברי תורה דכתיב: "סוף דבר הכל נשמע את הא-להים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם".[1]

כך שֶמַה שבין תחילתו וסופו אינו לכאורה "דברי תורה". עובדה היא שבמשך תקופה ממושכת הספר לא התקבל לדברי כולם בקאנון התנכי. נושא זה היה אחת המחלוקות בין בית הלל לבית שמאי:

רבי ישמעאל אומר: שלשה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל. קהלת אינו מטמא את הידיים (רע"ב: מפני שחכמתו של שלמה היא ולא ברוח הקודש נאמרה) כדברי בית שמאי, ובית הלל אומרים: מטמא את הידיים (דסברי אף קהלת ברוח הקודש נאמרה, הלכך מטמא את הידיים כשאר כתבי הקודש)[2].

בסופו של דבר, הוכרע כדלהלן על ידי רבי אלעזר בן עזריה, תנא בן הדור השלישי לתנאים, ובן דורו של רבי עקיבא: "אמר רבי שמעון בן עזאי: מקובל אני מפי שבעים ושנים זקן: ביום שהושיבו את רבי אלעזר בן עזריה בישיבה (בראש ישיבת יבנה)ששיר השירים וקהלת מטמאים את הידיים"[3].

נמצאנו למדים כי ספר קהלת זכה להיכלל בספרי התנ"ך בגלל שהוא נכתב – על פי המסורת על ידי שלמה המלך – בעזרת רוח הקודש ששרתה על מחברו בזמן חיבורו.

מהו רוח הקודש? הרמב"ם, בסקירתו את דרגות השונות של הנבואה, מבאר כי "רוח הקודש" מבטאת דרגה יחסית נמוכה של נבואה – השנייה מתוך אחד עשר. וכך הוא כותב:

הדרגה השנייה היא שאדם מרגיש כאילו דבר מה שרה עליו וכוח אחר מופיע עליו פתאום ומדובב אותו. אז הוא מדבר פתגמי-חוכמה או שבח או דברי הטפה מועילים או דברי הנהגה או דברים א-לוהיים. כל זה במצב של ערות ופעולת החושים כהרגלם. זה הוא אשר נאמר עליו שהוא מדבר ברוח הקודש. באופן זה של רוח קודש חיבר דוד את תהילים, וחיבר שלמה את משלי וקהלת ושיר השירים. כן חוברו דניאל ואיוב ודברי הימים ויתר הכתובים באופן זה של רוח קודש. לכן הם קרויים כתובים, כלומר, שהם כתובים ברוח הקודש… ברמה זאת היו שבעים זקנים שנאמר עליהם: ויהי כנוח עליהם הרוח ויתנבאו ולא יספו (במדבר יא, 25). וכן אלדד ומידד (שם, שם, 26-29). כן כל כהן גדול הנשאל באורים ותומים הוא ברמה הזאת, כלומר, כפי שציינו, שכינה שורה עליו ומדבר ברוח הקודש.[4]

אם כן, יוצא כי התנ"ך בנוי משלוש שכבות השונות זו מזו במידת זיקתן להקב"ה, כדלהלן:

–          התורה, שהיא ממש דבר ה'.

–          הנביאים, שתוכנם נכתב בעקבות גילוי ה' לנביא, על אף העובדה שכל נביא מתבטא בסגנונו הוא[5].

–          הכתובים, ומתוכם ספר קהלת, שזכו בסיוע מאת ה'.

כאמור, נפסק להלכה כי ספר קהלת נכתב ברוח הקודש. אם כן, יוצא שתוכנו הוא במידת מה דבר ה' ובתור שכזה הוא מחייב את היהודי המאמין. מצד שני, ספר זה דורש פרשנות, ורבו פירושים לא מתואמים ביניהם לשם פענוח הספר. גם חז"ל התאמצו ליישב את הסתירות הרבות שהוא מכיל, אלא שאין פרשנות זו מחייבת, כפי שמתבטא למשל ר' יצחק אברבנאל:

אביא מהמדרשות ומאמרי חז"ל היותר נאות אצלי, ואזכור מקומות דבריהם… ולא אמנע מהראות החולשה שבאה בדבריהם במקומות שהיו דבריהם על דרך הפירוש ולא היו מקובלים אצלם.[6]

מכאן עולה מסקנה פרדוקסאלית: הספר כשלעצמו הוא "קדוש", באשר הוא זכה לסיוע מאת ה', אלא שהבנת תוכנו תלויה בפרשנות שבעיקרון כל אחד רשאי לומר את דברו. הרי בתורה עצמה, מצד אחד מחויבים לפרשנות חז"ל בכל העניינים ההלכתיים, ומצד שני ישנו חופש מסוים בפרשנות הנושאים שאין בהם נפקא מינה להלכה. למשל, מי שיטען שהאיסור של עשיית מלאכה בשבת אינו תקף בדורנו מפני שרוב המלאכות האסורות אינן דורשות מאמץ פיזי, או אף מי שיכריז שיש להבין את הדין "וקצות את כפה" פשוטו כמשמעו נקרא אפיקורס, אבל מצד שני ישנם למשל הסברים שונים וסותרים לחטאו של משה רבנו, ואין כל פסול בעניין. אפילו בעקרונות האמונה, כמו זה של בריאת העולם יש מאין על ידי הקב"ה, הרמב"ם כתב:

אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת הגשמות,ואולי היה זה הרבה יותר קל והייתה לנו יכולת גדולה יותר לפרש את הכתובים ההם ולהוכיח את קדמות העולם, כפי שפירשנו כתובים ושללנו את היותו יתעלה גוף.[7]

הרמב"ם לא פירש את החומש על פי תורת קדמות העולם, לא מפני שמה שכתוב בתורה מחייב שלילת תורה זו, אלא בגלל המסורת לפיה העולם נברא על ידי ה' יש מאין. מכאן עולה חופש מסוים בידי הפרשן: הוא יכול לפרש את המקרא באופן חפשי, כל עוד הוא לא פוגע בכללים ההלכתיים שנקבעו על ידי חז"ל, ולא בעיקרי האמונה.

מה שנכון לגבי החומש הוא קל וחומר נכון לגבי הנביאים, וכן קל וחומר בנו של קל וחומר בעניין הכתובים. היות ואין בפירושם כל נפקא מינה להלכה המעשית, קיים חופש מסוים בפענוחם, ולכן יתכנו הסברים שונים ואף סותרים למשמעם. מכאן הפרדוקס: ספר קהלת הוא קדוש, אלא שהבנת תוכנו תלויה בדעותיהם של הפרשנים לדורותיהם. ניתן דוגמה אחת מתוך רבות: כתוב בספר קהלת: "תֶּן חֵלֶק לְשִׁבְעָה וְגַם לִשְׁמוֹנָה כִּי לֹא תֵדַע מַה יִּהְיֶה רָעָה עַל הָאָרֶץ" (יא ב). מה לומדים מהפסוק האניגמאטי הזה?

–          בדברי חז"ל קיימים שבעה הסברים שונים.[8]

–          רש"י מבאר כך: "חלקת מלחמך ומשלך לשבעה צריכי חסד, חלק עוד לשמונה שיבואו אחריהם ואל תאמר די, שמא עוד ימים באים ותצטרך לכולם או תנצל על ידי הצדקה מן הרעה ואם לא עכשיו אימתי", והוא גם מביא מדברי חז"ל.

–          אבן עזרא מבאר כך: "עיקר שבעה במקרא, מה שאמר בעל ספר יצירה, והיכל הקדש מכוון באמצע, ואמר לשמנה כנגד ימי השבוע, כי היום השמיני הוא כמו היום שהחל בו, והעניין תמיד בלי הפסק, ועניין מה יהיה רעה שיבא לידי עוני".

–          מרדכי זר-כבוד (דעת מקרא) מבאר כך: "חלק את אדמתך לשבעה וגם לשמונה חלקים, כדי לגדל בהם סוגי זרעים ופירות שונים. כי לא תדע מראש מה יהיה רעה, שמא תהיה פורענות על הארץ: בצורת, שידפון או שיטפון וכד'. אם יזרע מין אחד בעונה אחת יאבד הכול, לא כן כשיחלק את שדהו ויגוון את משקו, תמיד יישאר חלק למחיה.

מכאן שמדובר בדבר ה', אלא שלא קיימת אפשרות לדעת ממש מהו תוכנו. אפשר לראות בתופעה זו ביטוי למצב הטראגי של האדם המתואר על ידי פראנץ קפקא ביצירותיו: אמונה שיש דבר ה', ויחד עם זה אי-יכולת האדם להכירו על בוריו. או – בנימה יותר אופטימית – לראות בה הזמנה מאת ה' לאדם להיות שותף ביצירת המסר התורני.