בהלכות יסודי התורה הרמב"ם פותח את הדיון בנביא השקר בעיקרון נצחיות התורה ובשלילת האפשרות שנביא יחדש, יוסיף או יגרע דבר מתורת משה, ואלה דבריו:

דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים: אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג א), ונאמר: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם כט כח). הא למדת, שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותם עד עולם, וכן הוא אומר: "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג יד), ונאמר: "לא בשמים היא" (דברים ל יב). הא למדת, שאין נביא רשאי לחדש דבר מעתה.[1]

בדומה לכך הרמב"ם התייחס לנושא בפרקי הנבואה שבמורה הנבוכים, שם הוא קובע כי "יסוד הוא בתורתנו שלא תהיה זולתה לעולם". הרמב"ם מסביר את טעם איסור "בל תוסיף" כך:

הדבר השלם בתכלית האפשרית במינו, לא יתכן שימצא זולתו במינו כי אם פחות מאותה השלמות, או בהגזמה או בגירעון. כמו המזג המאוזן אשר הוא תכלית איזון אותו המין, הרי כל מזג שאינו כמו אותו האיזון יהיה בו תוספת או גירעון. כך הדבר בתורה הזו, כמו שביאר את איזונה, ואמר "חקים ומשפטים צדיקים" (דברים ד ח), וכבר ידעת כי עניין צדיקים מאוזנים… ולפיכך נאמר בה "תורת ה' תמימה" (תהלים יט ח). [2]

הרמב"ם סובר כי משפטי התורה מהווים את המערכת המשפטית האידיאלית והמושלמת שאין למעלה ממנה. זאת הוא מסיק מזה שהתורה מתארת את חוקיה ומשפטיה כ"צדיקים". השימוש בכינוי זה מראה כי הכוונה למערכת משפטית מאוזנת[3].

 

לכן יש להתפלא על כך שבנושא אחד ומסוים במשפט התורה – דין העדות – הרמב"ם נראה כמסתייג ממנו, כפי שיובהר להלן.

בתורה כתוב: "לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר" (דברים יט טו). אין בכל התורה כל התייחסות לסוג אחר של הוכחה במערכת המשפט, ובתורה שבעל פה עדות כשרה – בתנאי שהעדים יחקרו לפי הצורך – נחשבת כאמצעי האולטימטיבי לגילוי האמת.

והנה, לפחות בדיני ממונות, הרמב"ם מחדש שיש בעיקר להתבסס על הרושם שמקבל השופט אחרי שהוא שמע את בעלי הדין ואת העדים, כפי שהוא כותב:

יש לדיין לדון בדיני ממונות על פי הדברים שדעתו נוטה להן שהם אמת והדבר חזק בלבו שהוא כן אף על פי שאין שם ראיה ברורה, ואין צריך לומר אם היה יודע בודאי שהדבר כן הוא שהוא דן כפי מה שיודע… שאין הדבר מסור אלא ללבו של דיין לפי מה שיראה לו שהוא דין האמת.

ואז הרמב"ם מוסיף משפט תמוה במקצת:

אם כן למה הצריכה תורה שני עדים? שבזמן שיבואו לפני הדיין שני עדים ידון על פי עדותם אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר. [4]

הרמב"ם נותן כאן רושם כאילו השופט מוכרח לדון על פי העדות, למרות שמדובר בהוכחה מפוקפקת. לאור זה, הרדב"ז כותב: "מכאן יש ללמוד שאם יודע שהעידו שקר לא יאמר יהיה הקולר תלוי בצוואר העדים אלא ידון לפי מה שהוא יודע ולא יחוש לעדים". כוונת הרדב"ז היא לדייק ממה שהרמב"ם כתב: "אף על פי שאינו יודע אם באמת העידו או בשקר" שיש להסתמך על עדותם רק אם קיים ספק בתקפותה, אבל במקרה שהשופט יודע שהעידו שקר, אין לו להתחשב בה. אולם, לא בטוח שכך סובר הרמב"ם.

מתברר שיש דוגמה נוספת שנתקלים באותה בעייתיות: בעניין האימון שיש להעניק למי שטוען שהוא נביא. בעניין זה הרמב"ם כותב שעליו להביא אות שהוא נביא אמת – ובעיקר לחזות מאורע עתידי כלשהו – וכך יוכיח שהוא נביא אמת. ברם לפי הרמב"ם מדובר בהוכחה חלשה, אלא שהוא מסכם:

כל נביא שיעמוד אחר משה רבנו אין אנו מאמינים בו מפני האות לבדו, כדי שנאמר אם יעשה אות נשמע לו לכל מה שיאמר, אלא מפני המצוה שצוה משה בתורה ואמר אם נתן אות "אליו תשמעון" (דברים יח כב). כמו שצונו לחתוך הדבר על פי שניים עדים, ואף על פי שאין אנו יודעים אם העידו אמת אם שקר, כך מצוה לשמוע מזה הנביא אף על פי שאין אנו יודעים אם האות אמת או בכישוף ולט.[5]

הרמב"ם אומר כאן שאם לדון לפי חקר האמת, יש מקום לפקפק באות הניתן על ידי מי שטוען שהוא נביא. אולם יש כעין "גזירת הכתוב" שיש להסתמך עליו. והרמב"ם מביא כדוגמה נוספת של הוכחה מפוקפקת שהתורה מכשירה אותה האימון שנותנים בעדות כשרה.

 

לאור זאת, יש להבין את מה שהרמב"ם משבח את מצוות התורה בצורה קצת שונה ממה שנאמר לעיל: אין לראות בהם קורפוס "מושלם", אלא כמערכת אופטימאלית. למעשה, בעולם השקר שזה עולמנו, לא קיימת אפשרות בטוחה להגיע לאמת, ולכן התורה כביכול "נאלצה" להסתפק בעדות כשרה, שהיא האמצעי הטוב ביותר – ובמיוחד בזמן שהתורה ניתנה לעם ישראל – להגיע לאמת. מדברי הרמב"ם שהובאו לעיל משתמע שהוא מבכר בדיני ממונות את השכנוע עצמי של השופט[6], המסתמך על מכלול הנסיבות של המקרה הנידון.

בדיני נפשות, המצב שונה, באשר על פי עיקר הדין אין להעניש אדם אלא אם כן יש עדות כשרה שהוא אמנם ביצע את העברה. יחד עם זה, קיימות שתי דרכים לפתור את בעיית חולשת העדות, כדלהלן:

• אף אם קיימת עדות כשרה על ביצוע העברה, לא חסרות הדרכים לפטור בכל זאת את הנאשם – כאשר מדובר בעונש מוות – כפי שעולה מהמשנה הבאה:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל.[7]

ובגמרא מובא שהיה מעשה שרבי יוחנן בן זכאי "בדק… בעוקצי תאנים [רש"י: שאמרו העדים תחת תאנה נעשה מעשה, אמר לו: תאנה זו עוקציה דקין או עוקציה גסין?]".[8]

אלא שגם כאן הרמב"ם מציין שיש גזירת הכתוב להכיר בערך המוחלט של העדות: "זה שהזכיר ממיעוט ההריגה ראוי שיתכוונו הסנהדרין לכך על ידי שיתיישבו בדין וימתינו, ואם לא יכלו ונתקיימה העדות על מי שנתחייב מיתה הרי אלו הורגים ואפילו אלף איש יום אחר יום אם אירע כן והוצרכו לכך על פי הדין"[9]. אבל מדובר במקרה תיאורטי בלבד.

• גם במקרה ההפוך, שאין עדות כשרה, אבל ברור מעל כל ספק שהנאשם חייב, קיימת מערכת נוספת של ענישה. כך הרמב"ם כותב בהלכות מלכים: "כל ההורג נפשות שלא בראיה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה"[10]. כאשר אין בידי בית הדין את האמצעים להגיע לגמר דין ולהוצאת הרוצח להורג, מפאת חוסר הוכחות ודרישות פורמאליות, וכדי שפושעים מועדים לא יהלכו חופשי, יש למלך רשות לעשות מה שבית הדין הדן לפי משפט התורה אינו רשאי לעשות, כי על מנת כן העם קיבל עליו את מרותו של המלך. בנוסף לכך, כדי לשמר את הדת, גם לבתי הדין ניתנה סמכות לחרוג ממסגרת ההלכה המצומצמת, כהוראת שעה, כמפורט להלן: "יש לבית דין להלקות מי שאינו מחויב מלקות ולהרוג מי שאינו מחויב מיתה ולא לעבור על דברי תורה… לפי מה שיראה הדיין שזה ראוי לכך ושהשעה צריכה"[11].

 

ולסיכום: יש להשלים עם העובדה המצערת שבעולם הזה אין כל אפשרות להעמיד את הדברים על האמת הצרופה, וכי יחד עם זה השקר הורה אסון. כך ניתן להבין את האגדה התלמודית הבאה:

אמר רבא: מריש הוה אמינא ליכא קושטא בעלמא [רש"י: אין אדם בעולם שידבר אמת תמיד]. אמר לי ההוא מרבנן ורב טבות שמיה, ואמרי לה רב טביומי שמיה, דאי הוו יהבי ליה כל חללי דעלמא לא הוה משני בדיבוריה. זימנא חדא איקלעי לההוא אתרא, וקושטא שמיה, ולא הוו משני בדיבורייהו, ולא הוה מיית איניש מהתם בלא זימניה. נסיבי איתתא מינהון, והוו לי תרתין בנין מינה. יומא חד הוה יתבא דביתהו וקא חייפא רישה, אתאי שיבבתה טרפא אדשא [שהיתה שואלת אותה]. סבר: לאו אורח ארעא [לומר היכן היא, הואיל וחייפא רישה]. אמר לה: ליתא הכא. שכיבו ליה תרתין בנין. אתו אינשי דאתרא לקמיה, אמרו ליה: מאי האי? אמר להו: הכי הוה מעשה. אמרו ליה: במטותא מינך, פוק מאתרין, ולא תגרי בהו מותנא בהנך אינשי.[12]

המהרש"א מציין כי הטענה "ליכא קושטא בעלמא" מתייחסת לעולם הזה, כפי שטענו המלאכים כאשר הם התנגדו לבריאת האדם: "אל יברא שכולו שקר".

אגדה זו של חז"ל באה לומר כי האידיאל הוא שרק האמת תשלוט בעולם, אך – דא עקא – המציאות העכשווית אינה מאפשרת זאת. בנסיבות כאלה, קיים קושי מסוים להסתמך על עדות של אנשים, אבל אין אמצעי הוכחה טוב יותר ממנה, ולכן בלית ברירה יש להסתמך עליה. כך שמערכת הדינים אולי איננה מושלמת, אבל היא אופטימלית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] הלכות יסודי התורה ט א. ראו גם מהר"ל, תפארת ישראל פרק מט, המביא מקורות נוספים מתוך דברי חז"ל לכך שלא יתכנו שינויים, אפילו המזעריים ביותר, בתורה.

[2] מורה הנבוכים ב לט-מ.

[3] מונק (Salomon Munk, Le Guide des Egarés, Paris 1856) מציין בהערה (עמ' 304 הערה 1) כי בערבית קיימת מלה המציינת איזון וצדיק כאחת והרמב"ם השתמש במלה זאת בהקשרנו.

[4]  הלכות סנהדרין כד א.

[5]  הלכות יסודי התורה ח ב.

[6]  מושג זה קיים במשפט הגויים ומכונה ""conviction beyond reasonable doubt.

[7]  מכות א י.

[8]  בבלי סנהדרין ט ע"ב.

[9]  פירוש המשנה א י.

[10] הלכות מלכים ג י. אנקר מוסיף (אהרן אנקר, עיקרים במשפט הפלילי העברי, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, ירושלים תשס"ז, עמ' 37): "לדעת רבים [אליבא דרמב"ם]… סמכות המלך להעניש את העובר על מצוות התורה מוגבלת לעבירת רצח בלבד. לנו נראה כי אין מחלוקת כה חדה וברורה בעניין זה. על פי הבנתנו הרמב"ם גורס שיש סמכות שיפוטית של מלך, תוך חריגה מן המגבלות של דין התורה רחבה יותר".

[11] הלכות סנהדרין כד ד, י.

[12]  בבלי סנהדרין צז ע"א. להלן התרגום לפי ספר האגדה: "אמר רבא: מתחילה הייתי אומר: אין אמת בעולם. אמר לי תלמיד חכם אחד ורב טבות שמו, שאם היו נותנים לו כל חללו של עולם לא היה משנה בדיבורו. פעם אחת נזדמן למקום אחד ששמו קושטא, ולא היו יושביו משנים בדיבורם, ולא מת אדם משם בלא זמנו. נשא מהם אישה והיו לו שני בנים ממנה. פעם אחת הייתה אשתו יושבת וחופפת את ראשה. באה השכנה וטפחה על הדלת. סבר: לא דרך ארץ הוא. אמר לה: אינה כאן – מתו לו שני בניו. באו אנשי המקום לפניו, אמרו לו: זה מהו? אמר להם: כך וכך היה מעשה. אמרו לו בבקשה ממך, צא ממקומנו, ולא – תגרה בנו מלאך המוות".