מובא בפרשת אחרי-מות: "וּמִזַּרְעֲךָ לֹא תִתֵּן לְהַעֲבִיר לַמֹּלֶךְ וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יח כא). וביותר פירוט בפרשת קדושים:

אִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּיִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יִתֵּן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ מוֹת יוּמָת עַם הָאָרֶץ יִרְגְּמֻהוּ בָאָבֶן. וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ מִקֶּרֶב עַמּוֹ כִּי מִזַּרְעוֹ נָתַן לַמֹּלֶךְ לְמַעַן טַמֵּא אֶת מִקְדָּשִׁי וּלְחַלֵּל אֶת שֵׁם קָדְשִׁי. וְאִם הַעְלֵם יַעְלִימוּ עַם הָאָרֶץ אֶת עֵינֵיהֶם מִן הָאִישׁ הַהוּא בְּתִתּוֹ מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ לְבִלְתִּי הָמִית אֹתוֹ. וְשַׂמְתִּי אֲנִי אֶת פָּנַי בָּאִישׁ הַהוּא וּבְמִשְׁפַּחְתּוֹ וְהִכְרַתִּי אֹתוֹ וְאֵת כָּל הַזֹּנִים אַחֲרָיו לִזְנוֹת אַחֲרֵי הַמֹּלֶךְ מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא כ ב-ה).

בנושא זה מתעוררות מספר שאלות:

• מה היה "מולך"?
• מה הייתה בדיוק עבודת המולך? ובעיקר, האם הילדים נהרגו, או שרדו?
• האם מדובר בעבודה זרה ממש, או בכישוף?
• אם מדובר בעבודה זרה ממש או ברצח ילדים, מדוע יש צורך באיסור מיוחד לגביה?
• מדוע איסור זה מופיע בפרשת אחרי-מות ביחד עם איסורי גילוי עריות?
• מדוע ה' מאיים גם על משפחתו של הפושע?

 

מה היה מולך?

כך כותב אבן-עזרא: "שם צלם, ודרשו חז"ל שהוא שם כלל כל מי שימליכנו עליו. ויתכן שהוא תועבת בני עמון"[1]. הרמב"ן מסביר מדוע דווקא עמון: "יתכן שהוא מלכום תועבת בני עמון: "וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ" (מלכים ב כג יג). וכן נראה, כי כתוב "אז יבנה שלמה במה לכמוש שקוץ מואב ולמולך שקוץ בני עמון" (מלכים א יא ז)". לדעת הרמב"ן, זו "עבודה זרה ששמה מולך. והזכירו הכתוב בשם הידיעה, כי היה במצרים ידוע להם". מתברר כי "מלכום" ו-"מולך" מצביעים על אותה עבודה זרה.

 

תיאור עבודת המולך

הגמרא מתארת כך את עבודת המולך: "אמר אביי: שרגא דליבני במיצעי, נורא מהאי גיסא ונורא מהאי גיסא [רש"י: שורת לבנים גבוה, לבנה על גבי לבנה, והאש מכאן ומכאן ומעבירים עליו ואינו שורפו], רבא אמר: כמשוורתא דפוריא [אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות קופצים בימי הפורים, שהייתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה]"[2]. רש"י בחומש מאמץ את שיטת אביי: "עבודה זרה היא ששמה מולך, וזו היא עבודתה, שמוסר בנו לכומרים ועושים שתי מדורות גדולות ומעבירים את הבן ברגליו בין שתי מדורות האש".[3] הרמב"ן חולק על רש"י: "איך יתחייב הוא מיתה בעבודת אחרים, ולשון הכתוב עצמו "מעביר בנו ובתו באש", כך נדרש שהאב בעצמו מעבירו", אלא שלדעתו הדברים התנהלו כך: "האב עצמו מוסרו לכומרים לשם שיקוצם, וזהו שכתוב "נתן למולך"… ואולי הכומרים עושים בו תנופה או הגשה לפני המולך, והם מחזירים אותו לידי האב, והוא לוקחו ומעבירו בלהב האש, וזהו מעביר בנו ובתו באש. וכך אמרו בירושלמי (סנהדרין ז י), לעולם אינו חייב עד שימסרנו לכומרים ויטלנו ויעבירנו, כלומר שיטלנו מהם ויעבירנו הוא"[4]. וכך גם עולה מדברי הרמב"ם: "כיצד היו עושים? מדליק אש גדולה, ולוקח מקצת זרעו, ומוסרו לכוהניהם עובדי האש, ואותם הכוהנים נותנים הבן לאביו אחר שנמסר בידם להעבירו באש ברשותו, ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש ברשות הכוהנים ומעבירו ברגליו מצד זה לצד אחר בתוך השלהבת"[5].

האם הילדים שהועברו למולך שרדו?  בעניין זה ישנה מחלוקת בין הראשונים, כאשר בגמרא הדבר אינו ברור. יש במקרא פסוקים רבים מהם עולה שהיו נוהגים לשרוף ממש את הילדים, אבל לא מוזכר שם שהוגשו למולך, למשל: במקרא מסופר על המלך אחז שנהג כך, ככתוב: "וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וְגַם אֶת בְּנוֹ הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ כְּתֹעֲבוֹת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֹתָם מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (מלכים ב טז ג), וכן מסופר על המלך מנשה: "וְהֶעֱבִיר אֶת בְּנוֹ בָּאֵשׁ וְעוֹנֵן וְנִחֵשׁ וְעָשָׂה אוֹב וְיִדְּעֹנִים הִרְבָּה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיס" (מלכים ב כא ו).[6] כתוב: "וּבָנוּ בָּמוֹת הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵיא בֶן הִנֹּם לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם וְאֶת בְּנֹתֵיהֶם בָּאֵשׁ אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי (ירמיהו ז לא). בכל זאת, רש"י מסביר את הפסוק האחרון כך:

במות התופת: הוא המולך שהיה של נחושת, ומסיקים אותו מתחתיו וידיו פשוטות וניסקות ונותנים את הילד על ידיו והוא נכווה ונוהם, והכומרים היו מקישים בתופים שלא ישמע האב קול הבן ויכמרו רחמיו, תופת על שם התוף.

רש"י מזהה אפוא את "התופת" למולך ומשתמע מפירושו שהילדים נשרפו למוות. וכן הרד"ק, בצורה מפורשת: "היו מסיקים אותו [את הילד] באש והכומרים נוטלים את התינוק ונותנים תוך ידיו של מלך והתינוק מוציא נפשו".[7] וכן הרמב"ן:

הנראה בעיני מהכרע הפסוקים כי היה הבן למאכולת האש, שהכתוב אומר "וגם את בניהן אשר ילדו לי העבירו להם לאכלה" (יחזקאל כג לז), ושם נאמר "ובשחטם את בניהם לגלוליהם" (שם לט), שהיו מעבירים אותו באש עד שיישרף או שימות באש והיא שחיטתו, כי הלשון הזה "העבירו להם" במולך הוא.[8]

מצד שני, הרמב"ם כותב: "לא שהוא שורפו למולך כדרך ששורפים בניהם ובנותיהם לעבודה זרה אחרת אלא בהעברה בלבד הייתה עבודה זו ששמה מולך"[9]. וכן בפירוש המשנה:

העברה זו אינה שריפה כמו שחשבו אנשים רבים מאד, אלא הנכון הוא שהם מבעירים אש ומלהטים אותה מאד לאותו הנעבד הידוע שכך היא דרך עבודתו והיה שמו מולך, ואחר כך לוקח מקצת בניו ומוסרו ביד המתעסק בעבודות אותו הנעבד ואחר כך מעבירו על האש מעבר לעבר… זהו המתברר מלשון התלמוד.[10]

 

עבודה זרה או כישוף?

מובא במשנה: "הנותן מזרעו למולך אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש". ובגמרא:

קתני עבודה זרה, וקתני מולך. [רש"י: מתניתין (סנהדרין נג ע"א) בחייבי סקילה, עבודה זרה באנפי נפשה העובד עבודה זרה וקתני מולך, אלמא מולך לאו בכלל עבודה זרה, ונפקא מינה דאם זבח וקטר לפניו פטור. אי נמי: העביר מזרעו לשאר עבודה זרה ואין דרכה בכך, לא מחייב, דמולך דווקא כתוב, ששמו מולך]. אמר רבי אבין: תנן כמאן דאמר מולך לאו עבודה זרה היא. דתניא: אחד למולך ואחד לשאר עבודה זרה, חייב [קסבר מולך נמי עבודה זרה הוא, ולא איצטריך לאזהורי עלה בכדרכה, דמאיכה יעבדו (דברים יב) נפקא, אלא לומר לך שאם עשה שלא כדרכה חייב]. רבי אלעזר ברבי שמעון אומר: למולך חייב, שלא למולך פטור [דמולך דווקא כתיבי, שדרכה בכך, ולא משום עבודה זרה אזהר עליו, דהא מאיכה יעבדו נפקא, אלא חוק הוא להם והתורה הקפיד על חוק זה בסקילה, לפיכך הוצרך לכתוב].[11]

מכאן שיש מחלוקת תנאים, האם מולך עבודה זרה ממש או רק מעשה כישוף, באשר לפי הר"ן "לשון מלכות שייך במולך שהוא ענין של כשוף שחושב בעצמו שהוא מועיל לו אם ימליכו עליו ויעביר את בנו לפניו, והיינו דאמרינן דמולך לאו עבודה זרה היא שאינו עושה אותה עבודה זרה לקבלו באלוה אלא בכוח כישוף".[12] התורה אסרה פולחן זה, משום קרבתו היתרה לעבודה זרה.

גם מדברי הרמב"ם משתמע שמדובר בכישוף:

ידוע שטבע בני אדם בדרך כלל, שמה שהם נזהרים ומפחדים מפניו ביותר הוא שיֹאבְדוּ הממון והילדים. לכן פרסמו עובדי האש באותם ימים שכּל מי שלא יעביר בנו ובתו באש ימותו בניו. אין ספק שבגלל התועבה הזאת מיהר כל אחד לעשׂות זאת מרוב החמלה על הילדים והדאגה להם, ומכיוון שזה מעשׂה פעוט וקל[13], שכּן אינו אלא העברה על האש. מה גם שעניין הילדים הקטנים מסור לנשים וידועות מהירוּת היפעלותן וחולשת שׂכלן בדרך כלל. לכן התנגדה התורה למעשׂה זה מאוד, ומופיעה ביחס אליו הדגשה שאינה באשר לשאר מיני עבודה זרה… אחרי-כן הודיע דובר-האמת [משה] בשם האל יתעלה ואמר: המעשׂה הזה שאתם עושׂים כדי שהילד יחיה, האל ישמיד את עושׂהו וִישָרֵש את צאצאיו… דע שעקבותיו של מעשׂה זה נשארו עד היום בשל פרסומו בעולם. הלא רואה אתה שמיילדות לוקחות את הקטנים בחיתולים ומטילות קטורת שאין ריחה טוב על האש ומניעות את הקטנים על קטורת זאת מעל האש. זה בלי ספק אופן של העברה באש שלא מותר לעשׂותה. התבונן בנכליו של ממציא דעה זאת, כיצד הנציח אותה באמצעות דמיון זה עד כדי שלא נמחו עקבותיה, אף על פי שהתורה התנגדה לה אלפי שנים.[14]

אבל הרמב"ן מתלבט אם מדובר בעבודה זרה או בכישוף, כדלהלן:

אמרו כי מעביר בנו ובתו באש מין ממיני הכשפים, כי בעניין הכשוף נאמר "לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש קוסם קסמים מעונן ומנחש ומכשף" (דברים יח י), ואמר במנשה "והוא העביר את בניו באש בגיא בן הנום ועונן ונחש וכשף ועשה אוב וידעוני" (דהי"ב לג ו), וכתיב "ויעבירו את בניהם ואת בנותיהם באש ויקסמו קסמים וינחשו" (מ"ב יז יז), והמולך היא עבודה זרה שמקריבים לו הקטנים… אבל יתכן שהייתה העבודה ההיא להם לקסום שווא, והיו מתנבאים בה כפי סכלותם, והם נביאי הבעל המקריבים לו הבנים והבנות ויראו להם חלומות שווא ומקסם כזב, ולכן תייחס התורה ענין המולך בעניין הקסמים.[15]

 

אם מדובר בעבודה זרה ממש או ברצח ילדים, מדוע יש צורך באיסור מיוחד לגביה?

ראינו שישנן דעות – דעת הרמב"ם למשל – לפיהן לא מדובר בעבודה זרה וגם לא ברצח ילדים. אם כן, אין כל קושי. לפי מי שסובר שזו עבודה זרה ממש, יש צורך לציין באיזו צורה עבדו אותה, כדי שידעו לפי איזה פולחן במדויק יש לחייב את העובד. ולמי שסובר שהילדים לא שרדו, ישנם בכל זאת שני חידושים בעונשם של המעבירים למולך:

• המעביר יהיה חייב סקילה ולא הרג שהוא העונש של הרוצח.
• לפי הרמב"ן, המעביר כבר מתחייב מרגע שהתחיל את התהליך, עוד לפני שהילד מת.

 

מדוע איסור זה מופיע בפרשת אחרי-מות ביחד עם איסורי גילוי עריות?

כך שואל אברבנאל:

למה זכר המולך שהוא מסוג עובדי כוכבים בתוך העריות והם שלשה סוגים מתחלפים: עבודת כוכבים ומזלות, גלוי עריות, ושפיכת דמים. וענין הפרשה הוא בגלוי עריות ולכך יקשה למה הכניס בתוכה המולך.[16]

על שאלה זו ניתנו מספר תשובות על ידי הפרשנים:

לפי ר' מנחם רקנטי, יש להסמיך את האיסור של עבודה זרה לאיסור הניאוף מפני טעמם המשותף: בגידה בבן הזוג בניאוף ובגידה בהקב"ה בעבודה זרה, וזו הסיבה שהנביאים משווים את עבודה זרה לזנות במקומות רבים: "סמך איסור העבודה זרה לאיסור הזנות, כי עבודה זרה נדמית בכל מקום לזנות, והוא מקנא אם אותם שנולדו לו יזנו אחר עבודה זרה, וכל ענין עבודה זרה נמשל לניאוף ככתוב בספר משלי. והבן כי בהיות עשרת הדברות בשני לוחות והיו מכוונים חמש כנגד חמש, היה מכוון לא יהיה לך כנגד לא תנאף"[17]. אלא שמדובר כאן בסוג מאוד מסוים של עבודה זרה – אם בכלל זה עבודה זרה – וכמו כן איסור ניאוף הוא רק אחד מאיסורי גילוי עריות.

לפי אברבנאל, איסור המולך מוזכר בפרשת העריות משתי סיבות, אחת היסטורית, והשנייה עניינית, כדלהלן:

• "לפי שעבודת המולך הייתה ממעשי ארץ כנען כמו העריות אשר זכר שהיו הכנעניים פרוצים בהן ולכך באה הזהרתו עם העריות להיותם דברים מיוחדים ומורגלים בארץ ההיא".
• "לפי שהייתה עבודתו ענין זנות והוצאת הזרע לבטלה כמו שכיבה עם בהמה והזכור ולכן זכרה אותו התורה בשם זרע שנאמר "ומזרעך לא תתן להעביר למולך" כי מפני שהיו נותנים בניהם ובנותיהם לשרוף באש היה כאלו השחיתו דרכם והוציאו זרעם לבטלה במה שהולידו לריק והפסידו זרעם בידיהם".[18]

לפי הרש"ר הירש, המכנה המשותף לשני האיסורים הוא הסלידה מהקמת זרע שלא מיועדת לעבודת ה':

בניך לא נולדו בכוח יצר גופני עיוור, אלא הם נולדו בחירות מוסרית. וכן יהיו גם בחייהם: אל יהיו משועבדים לכוח הגורל הפיזי, המגריל עליהם בעיוורון. שהרי הורתם הייתה תחת השגחת ה' והדרכתו. וכן יהיו בכל תכלית חייהם ואושרם. יהיו נתונים להשגחת ה' ולהדרכתו, המביאה את האדם לקראת הישע המוסרי… ולי יהיו בניך: לי תחנכם, לי תמסרם, ובדרכיי תוליך כל אחד מהם. הנח לי להביא כל אחד לתכליתו על פי דרכו, לא תתן מזרעך "להעביר למלך ולא תחלל את שם אלהיך אני ה'"![19]

בשולי הדברים, יש לציין כי ישנה דרשה שלא התקבלה, כדלהלן: יש שדורשים את הפסוק האוסר את עבודת המולך כמתייחס לאיסור גויה – כנספח לגילוי עריות. תרגום יונתן כותב: "ומִן זרעך לא תִתן בתשמישה לצד בת הגויים לעיבור לעבודה זרה ולא תחלל את שמו של אלהיך אני ה'"[20]. בגמרא מובאת הדרשה: "ומזרעך לא תתן להעביר וכו', תנא דבי רבי ישמעאל: בישראל הבא על הכותית והוליד ממנה בן לעבודה זרה הכתוב מדבר".[21] אבל במשנה מתנגדים לדרשה זו: "האומר: "ומזרעך לא תתן להעביר למלך" – לא תתן לאעברא בארמיותא – משתקים אותו בנזיפה".[22] ורש"י מסביר: "שעוקר הכתוב ממשמעו שהוא עבודת חוק לאמוריים להעביר בניהם לאש, ונותן כרת לבא על הנכרית, ומחייב חטאת על השוגג ומיתת בית דין על המזיד בהתראה".[23]

 

עבודת המולך בראי המדע

גם חוקרי ימינו מתקשים להכריע האם היה מדובר בהקרבת ילדים ממש או רק בהעברה סמלית דרך אש, משום שקורבנות ילדים היו נדירים במזרח הקדום[24]. הוויכוח התחדש אחרי שהתגלו אתרי קבורה בראשית המאה ה-20, בשולי קרתגו (תוניסיה המודרנית), ואחר כך בשני יישובים קרתגניים בסיציליה וסרדיניה. הקברים מכילים עצמות זעירות שרופות, הטמונות בכדים, המונחים מתחת למצבות ולידן כתובות הודיה לאלים. על אחת מגולף מה שהתפרש כדמות כהן הנושא עולל. הממצאים הביאו ארכיאולוגים והיסטוריונים רבים למסקנה שמדובר בפולחן העלאת קורבן למולך. אחרים טענו שהם מעידים על הכבוד שבני קרתגו רחשו לתינוקות שמתו לפני, או זמן קצר אחרי לידתם.

מחקר חדש מגלה שבדיוק כשם שטענו היסטוריונים ביוון וברומא העתיקה, הפיניקים בני קרתגו נהגו להעלות קורבן את עולליהם כתודה לאלים על שהיטו להם חסד, ולקבור אותם בבתי קברות מיוחדים, יחד עם בעלי החיים שהעלו לעולה. "עד כה התייחסו לכך כמו אל תעמולה שקרית, כי אנשים בעת המודרנית פשוט סירבו להאמין לזה", כותבת מרצה להיסטוריה עתיקה באוקספורד, ז'וזפין קווין[25], האחראית יחד עם עמיתים מהעולם למחקר שעסק באחת הסוגיות השנויות במחלוקת בארכיאולוגיה הקלאסית. לדבריה, "כשמרכזים את כל הראיות – הארכיאולוגיות, האפיגרפיות והספרותיות – זה חד-משמעי: הם אכן הרגו את ילדיהם, וממה שעולה מהכתובות שנמצאו, הם עשו זאת לא רק כזבח לחסדים בעתיד, אלא גם כדי למלא הבטחה שניתנה. לא מדובר בפולחן שכיח, והוא היה נהוג כנראה באליטה".

 

[1] פירוש אבן-עזרא על ויקרא יח כא.

[2] בבלי סנהדרין סד ע"ב.

[3] רש"י ויקרא יח כא.

[4] רמב"ן על ויקרא יח כא.

[5] הלכות עבודה זרה ו ג.

[6] אולם יתכן שמעשי אחז ומנשה הושפעו על ידי פולחן שכניהם העמוניים (ראו פירוש על התורה של רד"צ הופמן ויקרא יח כ).

[7] רד"ק מלכים ב כג י.

[8] רמב"ן ויקרא יח כא.

[9] שם.

[10] פירוש המשנה סנהדרין ז ז.

[11] בבלי סנהדרין סד ע"א.

[12] ר"ן על אתר.

[13] כפי שמובא לעיל, לפי הרמב"ם הילדים שרדו.

[14] מורה הנבוכים ג לז.

[15] רמב"ן על ויקרא יח כא.

[16] פירוש אברבנאל על התורה ויקרא יח א.

[17] פירוש הריקאנטי יל התורה ויקרא יח כא.

[18] פירוש אברבנאל על התורה ויקרא יח א.

[19] פירוש הרש"ר הירש ויקרא יח כא.

[20] על פי כתר יונתן.

[21]  בבלי מגילה כה ע"א.

[22] מגילה ד ט.

[23]  בבלי מגילה כד ע"ב.

[24] על-פי שמואל אברמסקי ע' "מלך", אנציקלופדיה עברית ועל-פי יעקב שלום ליכט, ע' "מלך, העברת הבנים למלך", אנציקלופדיה מקראית.

[25] Paolo Xella, Josephine Quinn, Valentina Melchiorri, and Peter van Dommelen: “Phoenician Bones of Contention”, Antiquity, Volume 87, Issue 338 (December 2013), pp. 1199-1207.