בת איש כהן כי תחל לזנות

 

מובא בפרשתנו דינה של בת כהן שזינתה: "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף" (ויקרא כא ט). חז"ל מבארים את העניין כך:

"ובת איש כהן כי תחל", יכול אפילו חללה את השבת? תלמוד לומר "לזנות", בחילולין שבזנות הכתוב מדבר. יכול אפילו פנויה? נאמר כאן "אביה", ונאמר להלן [רש"י: בנערה המאורסה] "אביה". מה להלן זנות עם זיקת הבעל, אף כאן זנות עם זיקת הבעל… אי מה להלן נערה והיא ארוסה, אף כאן נערה והיא ארוסה. נערה והיא נשואה, בוגרת והיא ארוסה, בוגרת והיא נשואה, ואפילו הזקינה מנין? תלמוד לומר "ובת כהן", מכל מקום… היא בשריפה ואין בועלה בשריפה. היא בשריפה ואין זוממיה בשריפה. רבי אליעזר אומר: את אביה בשריפה ואת חמיה בסקילה.[1]

כך שמדובר בבת כהן ארוסה או נשואה לפי רבנן, או ארוסה בלבד לפי רבי אליעזר, ובכל אופן, "הכל מודים שלא דבר הכתוב בפנויה" (רש"י). חז"ל מבססים את קביעתם על דרשות הכתוב, אולם כוונתם ברורה: לדעתם אין להעניש עונש מוות לפנויה המזנה, גם אם מדובר בבת כהן. רק שעבירתה חמורה יותר מעוון בועלה, היות והיא לא רק עוברת על איסור אשת איש, אלא גם מחללת את אביה הכהן, "עוונה כפול"[2] ולכן עונשה חמור יותר מזה של שותפה לעבירה, הבועל. כך מובא במדרש:

"את אביה היא מחללת": שאם היו נוהגים בה קדושה נוהגים בה עתה חול, ואומרים ארור שזה ילד, ארור שזה גידל, ארור שיצא זה מחלציו. "באש תשרף": היא בשריפה ואין בועלה בשריפה.[3]

אגב, על פי דין זה המדרש מסביר את פסק דינו של יהודה בעניין תמר כלתו: "וַיְהִי כְּמִשְׁלֹשׁ חֳדָשִׁים וַיֻּגַּד לִיהוּדָה לֵאמֹר זָנְתָה תָּמָר כַּלָּתֶךָ וְגַם הִנֵּה הָרָה לִזְנוּנִים וַיֹּאמֶר יְהוּדָה הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף" (בראשית לח כד). תמר הייתה צאצאיתו של מלכי צדק, המזוהה עם שם בן נח, שעליו נאמר "וְהוּא כֹהֵן לְאֵל עֶלְיוֹן" (בראשית יד יח), והיא הייתה זקוקה ליבם, כך שדינה היה לשרפה.[4]

פרשה זו מזכירה פרשה אחרת בתורה: זו של מוציא שם רע. כך כתוב:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ. וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר אֶת הָאִשָּׁה הַזֹּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים. וְלָקַח אֲבִי הַנַּעֲרָ וְאִמָּהּ וְהוֹצִיאוּ אֶת בְּתוּלֵי הַנַּעֲרָ אֶל זִקְנֵי הָעִיר הַשָּׁעְרָה. וְאָמַר אֲבִי הַנַּעֲרָ אֶל הַזְּקֵנִים אֶת בִּתִּי נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה וַיִּשְׂנָאֶהָ. וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר. וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָאִישׁ וְיִסְּרוּ אֹתוֹ. וְעָנְשׁוּ אֹתוֹ מֵאָה כֶסֶף וְנָתְנוּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה כִּי הוֹצִיא שֵׁם רָע עַל בְּתוּלַת יִשְׂרָאֵל וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה לֹא יוּכַל לְשַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו. וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ. וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ (דברים כב יג-כא).

בהבנת פסוקים הנ"ל חולקים רבנן ורבי אליעזר בן יעקב כדלהלן:

תניא: כיצד הוצאת שם רע? בא לבית דין ואמר פלוני, לא מצאתי לבתך בתולים… אם יש עדים שזינתה תחתיו, בסקילה… נמצא ששם רע אינו שם רע, הוא לוקה ונותן מאה סלע, בין בעל ובין לא בעל. רבי אליעזר בן יעקב אומר: לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל… בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: לא מצאתי לבתך בתולים, אלא לרבנן מאי לא מצאתי לבתך בתולים? לא מצאתי לבתך כשרי בתולים [רש"י: עדים שיזימו או יכחישו את אלו ויכשירו את בתך לבתולה גמורה]. בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: ואלה בתולי בתי, אלא לרבנן מאי ואלה בתולי בתי? ואלה כשרי בתולי בתי [עדים המזימים את עדיו]. בשלמא לרבי אליעזר בן יעקב, היינו דכתיב: ופרשו השמלה, אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה? אמר רבי אבהו: פרשו מה ששם לה. כדתניא: ופרשו השמלה, מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה חדשה. רבי אליעזר בן יעקב אומר: דברים ככתבן, שמלה ממש.[5]

זאת אומרת שלפי רבנן, מדובר שהמוציא שם רע מביא עדים שאשתו זינתה בהיותה ארוסה לו, ולכן היא חייבת מיתה. ברם, אם הוריה מביאים עדים אחרים המכחישים או המזימים את עדי הבעל, האישה תזוכה והבעל ייענש. ואילו רבי אליעזר בן יעקב מסכים שאין להעניש את האישה דין מוות אלא אם כן הבעל מביא עדים שזינתה בהיותה ארוסה, אבל הוריה מצילים אותה על ידי הצגת השמלה.

רש"י בחומש מבאר את הסוגיה על פי רבנן, והוא מסביר שיש להבין את הפסוק "ופרשו את השמלה" שלא כפשוטו, אלא כמליצה: "הרי זה משל, מחוורין הדברים כשמלה", כלשון הספרי: "ופרשו השמלה, יחוורו דברים כשמלה. זה אחד מן הדברים שהיה רבי ישמעאל דורש מן התורה במשל"[6]. הרי שמלה כשלעצמה לא מוכיחה שום דבר, כפי שמתבטא שפתי חכמים: "אפשר שנאבדה השמלה או שכובסה או מי יודע שזה השמלה שלה או אם הוא דם בתולים"[7]. אבל באמת הדרך היחידה לסתור את טענות הבעל היא כדברי המדרש: "שיביאו עדים שיזימו לעידי הבעל". ברם, רבי אליעזר בן יעקב חולק עליהם, ודעתו היא ש-"דברים ככתבן". הרמב"ן מבאר איך לפי רבי אליעזר הצגת השמלה מהווה הוכחה כי האישה חפה מפשע:

זאת לפנים בישראל, מכניסים החתן והכלה לחופה ובודקים אותם, והעדים משמרים להם מבחוץ והם שהחכמים קוראים להם שושבינים, וכאשר ייפרדו נכנסים העדים שם ולוקחים השמלה אשר שכב אותה עליה ויראו הדמים.

בכל אופן, כולם תמימי דעים שאין להעניש את האישה אלא על פי עדים שהיא זינתה בהיותה ארוסה. אולם, יוספוס פלביוס מבאר את העניין כולו לפי פשוטו של מקרא, שהאישה נהרגת על כך שהיא לא נמצאה בתולה בליל הכלולות, ולדעתו גם בת כהן חייבת שרפה אם זינתה בהיותה בבית אביה. כך הוא כותב:

אם אדם, לאחר שנשא אישה שהאמין שהיא בתולה, מגלה שאיננה כן, הוא יתבע אותה בדין, ויבסס את האשמה על סימנים שיהיו לו, וההגנה תוצג על ידי אבי הנערה… במקרה שהוא יוכיח את חטא הנערה, אם זו אישה ישראלית, היות והיא לא שמרה כראוי על בתוליה עד הנישואין, היא תיסקל. אם היא בת כהן, היא תישרף בחיים.[8]

נמצאנו למדים כי לפי הבנה זו אשתו של מוציא שם רע חייבת מיתה על כך שלא שמרה על בתוליה לפני הנישואים, וכנ"ל בעניין בת כהן, שחייבת שרפה במקרה שהיא זנתה בהיותה פנויה. איך ניתן להבין עונש כזה חמור, כאשר מדובר בעבירה שלכאורה אינה חמורה כל כך? שד"ל מבאר כך את דין מוציא שם רע:

התורה… האמינה ראיית הדמים, אף על פי שאולי יהיו מזויפים, כדי לתת שלום בבית, ולהציל ממיתה נערה שזנתה בית אביה, אשר לפי התורה אין לה עונש, רק לפי מראה עיני אנשי הדורות ההם אם הייתה נישאת בחזקת בתולה הייתה זו מרמה שחייבים עליה מיתה, והתחכמה התורה להמתיק המידה הקשה הזאת בצוותה שנאמין לדמים, אף על פי שהיא ראיה שיש אחריה פקפוק. [9]

שד"ל מבין את הפרשה כולה פשטה כמשמעה, ואז מתעוררות שתי שאלות:

• למה אישה פנויה שזינתה תהיה חייבת מיתה?
• איך שמלה מוכתמת בדם יכולה להוות הוכחה שאכן אישה זו הייתה בתולה ביום נישואיה?

והוא עונה שבעצם שתי השאלות מבטלות אחת את השנייה: בגלל שהתורה לא רואה את התנהגותה של האישה בצורה חמורה כל כך, היא מסתפקת בהוכחה גרועה כדי להוכיח את חפותה. ואם כן, למה אישה כזאת תהיה חייבת מיתה? שד"ל מסביר את העניין כתואם את רוח התקופה כך:

לפי הפשט זנתה בבית אביה קודם אירוסין, ואחר שזנתה היה לה להודיעו שאיננה בתולה, והנה רמתה אותו בדבר שהיה גדול כל כך בעיניהם בימים ההם שהיה משפטה למות.

הרי פירושם של חז"ל איננו הולם את הכתוב, מסיבות שונות:

אם כדברי רבותינו היה לו לומר לנאוף, ועוד הנה אם יש שם עדים שראוה מנאפת אין ספק גם כן שראו עם מי נאפה, והנה התורה לא הזכירה דבר על אודות הנואף, והיה לה לומר שגם את הנואף יהרוגו.[10]

וכך יש גם להבין את פרשיית בת כהן: היא זינתה בהיותה פנויה, ובזה היא פגעה בקדושת משפחתה, וזו הסיבה שהיא חייבת מיתה. הבנה זו של שתי הפרשיות תואמת תרבות עתיקה שהייתה רווחת בזמן כתיבת התורה, וצריך להניח שנותן התורה לא רצה לסטות יתר על המידה ממה שהיה מקובל בזמן נתינתה. יחד עם זה, התורה העניקה לחכמי כל הדורות את הזכות להבין את הוראותיה בצורה ההולמת את רוח זמנם, וכך אמנם פעלו חז"ל, במקרים האלה כמו במקרים רבים נוספים.[11] הרי כך הרמב"ם פוסק להלכה על פי הנאמר בתלמודים:

בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.[12]

יחד עם זה, יש להעיר כי התורה איננה בהכרח עקבית בהוראותיה, והיא משתדלת במקומות אחרים להגביל את עונש מוות לאשת איש בלבד, כפי שמשמע מפסוקים הבאים:

כִּי יִהְיֶה נַעֲרָה בְתוּלָה מְאֹרָשָׂה לְאִישׁ וּמְצָאָהּ אִישׁ בָּעִיר וְשָׁכַב עִמָּהּ. וְהוֹצֵאתֶם אֶת שְׁנֵיהֶם אֶל שַׁעַר הָעִיר הַהִוא וּסְקַלְתֶּם אֹתָם בָּאֲבָנִים וָמֵתוּ… כִּי יִמְצָא אִישׁ נַעֲרָה בְתוּלָה אֲשֶׁר לֹא אֹרָשָׂה וּתְפָשָׂהּ וְשָׁכַב עִמָּהּ וְנִמְצָאוּ. וְנָתַן הָאִישׁ הַשֹּׁכֵב עִמָּהּ לַאֲבִי הַנַּעֲרָה חֲמִשִּׁים כָּסֶף וְלוֹ תִהְיֶה לְאִשָּׁה תַּחַת אֲשֶׁר עִנָּהּ לֹא יוּכַל שַׁלְּחָהּ כָּל יָמָיו (דברים כב כג-כט).

 

 

 

 

 

[1] בבלי סנהדרין נ ע"ב נא ע"א.

[2] חזקוני.

[3] מדרש אגדה (בובר) כא ט.

[4] בראשית רבה (וילנא) פה י.

[5] בבלי כתובות מו ע"א.

[6] ספרי דברים רלז יז.

[7] שפתי חכמים דברים כב יז ר.

[8] יוספוס פלביוס, עתיקות היהודים, ד ח כג.

[9] פירוש שד"ל על התורה, כב יז.

[10] שם כב כא.

[11] ראו בהרחבה במאמרי "מחמורבי עד חז"ל", #_ftn28/מחמורבי-עד-חזל/ https://alex-klein.co.il.

[12] הלכות ממרים ב א.