נשים בספירת העומר[1]

 

 

גדר חיוב ספירת העומר

מובא בפרשתנו:

וּסְפַרְתֶּם לָכֶם מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת מִיּוֹם הֲבִיאֲכֶם אֶת עֹמֶר הַתְּנוּפָה שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה. עַד מִמָּחֳרַת הַשַּׁבָּת הַשְּׁבִיעִת תִּסְפְּרוּ חֲמִשִּׁים יוֹם וְהִקְרַבְתֶּם מִנְחָה חֲדָשָׁה לַה' (ויקרא כג, טו-טז).

וכן בפרשת ראה:

שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה מְלָאכָה. שִׁבְעָה שָׁבֻעֹת תִּסְפָּר לָךְ מֵהָחֵל חֶרְמֵשׁ בַּקָּמָה תָּחֵל לִסְפֹּר שִׁבְעָה שָׁבֻעוֹת. וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת לַה' אֱלֹהֶיךָ מִסַּת נִדְבַת יָדְךָ אֲשֶׁר תִּתֵּן כַּאֲשֶׁר יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז, ח-י).

מכאן שמצוות ספירת העומר מתחילה מזמן הבאת קרבן העומר, ומסתיימת עם הבאת "המנחה החדשה" בחג השבועות. בזמן שבית המקדש היה קיים היו מקריבים "ממחרת השבת", היינו בטז בניסן, למחרת יום טוב הראשון של פסח, את קורבן העומר. הקרבן נקרא "עומר", על שם כמות התבואה המוקרבת, שהיא "עומר", לכהן שיניפנו "לפני ה'". על שם הנפה זו הקרבן נקרא גם "עומר התנופה". הקרבן היה עשוי משעורה, והוא התיר את התבואה החדשה למאכל. בחג השבועות היו מקריבים את "שתי הלחם" שהיו עשויות מחיטה, והן התירו הבאת קורבנות מקמח התבואה החדשה.

מדוע שעורה בפסח וחיטה בשבועות? יש הטוענים בפשטות שזה בהתאם לזמן ההבשלה שלהם: השעורה מבשילה בתחילת האביב והחיטה בסופו. אך יש המייחסים להבדל בין הקורבנות משמעות אחרת, והיא שהשעורה נחשבת למאכל בהמה, ואילו החיטה, נחשבת למאכל אדם, והדבר מבטא את התעלותו של עם ישראל בין פסח, המסמל את גאולת הגוף של עם ישראל, לחג השבועות, זמן מתן תורה, המסמל את גאולת הרוח, כפי שיבואר להלן.

מובא בגמרא:

אמר אביי: מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי. רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי. אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר: זכר למקדש הוא.[2]

הפוסקים קבעו לחומרה שיש למנות גם ימים וגם שבועות. אולם, בהתאם לדעת אמימר, רוב הראשונים מסיקים שבתקופתנו – שאין קרבנות הנ"ל נוהגים – מצוות ספירת העומר איננה אלא מדרבנן. לדעתם, אין בזה מחלוקת בין האמוראים. כך רש"י כותב: "האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא, דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש". וכך כותב הר"ן:

רוב מפרשים מסכימים דספירת העומר עכשיו דליכא הבאה ולא קרבן אינה אלא מדרבנן בעלמא זכר למקדש… ובהגדה גם כן אמרו: בשעה שאמר להם משה תעבדון את האלהים על ההר הזה, אמרו לו ישראל משה רבינו! אימתי עבודה זו? אמר להם לסוף חמשים יום. והיו מונין כל אחד ואחד לעצמו. מכאן קבעו חכמים לספירת העומר, כלומר בזמן הזה שאין אנו מביאין קרבן ולא עומר אלא מחשבין חמישים יום לשמחת התורה כמו שמנו ישראל באותו זמן.[3]

כך שלפי הר"ן, מצווה זו מדרבנן, והיא באה להזכיר את תקופת ההמתנה של בני ישראל במדבר לקראת מתן תורה, עד מעמד הר סיני. וכן דעת ספר החינוך[4].

מצד שני, הרמב"ם הבין שיש בזה מחלוקת בין רבנן דבי רב אשי ואמימר, והוא פוסק כרבנן דבי רב אשי:

מצות עשה לספור שבע שבתות תמימות מיום הבאת העומר, שנאמר "וספרתם לכם ממחרת השבת שבע שבתות", ומצוה למנות הימים עם השבועות, שנאמר "תספרו חמשים יום", ומתחילת היום מונים, לפיכך מונה בלילה מליל ששה עשר בניסן… מצוה זו על כל איש מישראל ובכל מקום ובכל זמן, ונשים ועבדים פטורים ממנה.[5]

והכסף משנה כותב: "דעת רבינו שאף בזמן הזה היא מצוה מן התורה". זאת אומרת שלפי הרמב"ם החיוב אינו מותנה בהבאת הקרבנות, באשר כנראה עיקר המצווה הוא להתכונן לשמחת מתן תורה. זו דעתו של ערוך השולחן, כדלהלן:

אף על גב דעתה אין קרבן, יש לומר דעיקר הספירה הוא למתן תורה, כמו שמנו ישראל מקודם לפי המדרש… אך הקב"ה צוה להביא קרבנות בתחלת המניין מעומר שעורים ובסופו מחטים להורות דבלתי התורה אנחנו כבהמות נדמה שמאכלן שעורים, כמו שאמרו בסוטה [טו ע"ב] שקרבן סוטה הוא מן השעורים: היא עשתה מעשי בהמה, לפיכך קרבנה מאכל בהמה. וכשקבלו התורה הוי דמות אדם להנה ולכן קרבנם מן החטים מאכל אדם, ולכן צוותה התורה למנות להקרבן, אבל עיקר הכוונה הוא למתן תורה, ולכן המצוה גם בזמן הזה.[6]

פטור הנשים מספירת העומר

לפי הרמב"ם, נשים פטורות ממצוות ספירת העומר. השולחן ערוך אינו מציין זאת, אולם כותב המגן אברהם: "נשים פטורות מספירה דהוי מצוות עשה שהזמן גרמה"[7]. הרי ספירת העומר מתחילה על פי חז"ל ממחרת יום טוב ראשון של פסח ונגמרת בחג השבועות.

יש צד נוסף להחשיב את מצווה זו כמצווה שהזמן גרמה: הרי מצוות ספירת העומר מתקיימת בלילה דווקא. כתוב במשנה: "כל הלילה כשר לקצירת העומר"[8]. והגמרא אומרת: "קצירה וספירה בלילה, והבאה ביום"[9]. אולם במשנה אחרת כתוב: "מצוותו לקצור בלילה, נקצר ביום כשר"[10]. ומכאן בעל הלכות גדולות מסיק כי "היכא דאנשי ולא בריך על ספירת העומר מאורתא, מברך למחר".[11] ברם, נקבע להלכה שאין מברכים ביום, כפי שקבע רבנו תם:

אומר רבנו תם שאם שכח לברך בלילה, לא יברך ביום, כדמשמע בהאי סתמא דמתניתין, דנהי דאיכא סתמא במנחות (דף עא.) דתני "נקצר ביום כשר בדיעבד", מכל מקום סתמא דהכא עדיפא, דהא קתני לה גבי הלכתא פסיקתא דדינא. ועוד נראה דאפילו למאן דמכשר קצירת העומר ביום דיעבד, מודה הוא גבי ספירה דאין לברך ביום משום דשנה עליה הכתוב לעכב, דכתיב "תמימות", ואי אתה מוצא תמימות אלא כשאתה מונה בלילה… אבל אם שכח לילה ויום לא ימנה עוד בברכה דבעינן תמימות וליכא. ואחר שבירך על הספירה אומר יהי רצון שיבנה וכו' מה שאין כן בתקיעת שופר ולולב והיינו טעמא לפי שאין אלא הזכרה עתה לבנין בית המקדש, אבל לשופר ולולב יש עשיה.[12]

לפי רבנו תם, ישנן שתי סיבות שלא לברך כאשר מקיימים את המצווה ביום:

• יש לבכר את המשנה במגילה הקובעת שקצירת העומר צריכה להיעשות דווקא בלילה.
• אין "שבע שבתות תמימות" אלא אם כן מתחילים לספור בהתחלת הלילה.

כך שעיקר המצווה היא בלילה, אלא שבדיעבד ניתן לקיים אותה גם ביום בלי ברכה.

יחד עם זה, המגן אברהם מציין "ומיהו כבר שוויה עלייהו חובה". ישנן מצוות שהנשים פטורות מהן, ובכל זאת הן רגילות לקיימן, כמו מצוות תקיעת שופר בראש השנה או מצוות ארבעת המינים בסוכות.

לכאורה, נוהג זה איננו ראוי, על פי דבר חז"ל: "כל העושה דבר שהוא פטור ממנו נקרא הדיוט"[13]. אולם, לפי המאירי[14], הדבר נאמר דווקא במצווה שכל בני האדם פטורים ממנה, מה שאין כן מצוות עשה שהזמן גרמן, שהגברים חייבים בהן, ולכן לא שייך לומר בזה "נקרא הדיוט" .

למעשה, קביעת מגן אברהם לא התקבלה בכל מקום. כתוב בספר "שולחן שלמה": "על כל פנים לא יברכו דהא בודאי יטעו ביום אחד, ולא יודעין הדין ועוד דהא אינה מבינה מה היא סופרת"[15], ולכן המשנה ברורה מסיק: "כמדומה דבמדינותינו לא נהגי נשי כלל לספור"[16]. ברם, ברור שטעמים אלו לא תקפים היום, כפי שמובא בשם הרב אוירבך: "כיום מתחנכות הבנות לספור ספירת העומר בברכה, ויותר מסתבר שהם יזכרו לספור ולברך יותר מאנשים שמתפללים ערבית ביחידות"[17].

אלא שלפטור המצוות שהזמן גרמן מתחבר בעניינינו טעם נוסף: לפי תורת הסוד, אין לנשים שייכות למצווה זו. כך כותב ספר הזוהר[18]:

מצוה זו לספור ספירת העומר… זה סוד, כי ישראל, אף על פי שנטהרו לעשות הפסח, ויצאו מטומאתם, עוד לא היו שלמים וטהורים כראוי, ועל כן אין הלל שלם בימי פסח, כי עד עתה עוד לא נשלמו כראוי[19]… בדומה לאישה שיוצאת מטומאתה, וכיון שיצאה, משם ולהלאה, וספרה לה שבעת ימים, אף כאן, ישראל, כשיצאו ממצרים, יצאו מן הטומאה, ועשו פסח… משם ולהלאה יעשו חשבון לקרב אישה לבעלה, שתתחבר עמו. ואלו הם חמישים ימים של טהרה לבוא לסוד עולם הבא… ומשום שאלו ימים הם ימים של עולם הדכר [=זכר]… לא נמסר ספירה זו אלא לגברים בלבד.[20]

הזוהר משווה בין ימי ספירת העומר לבין שבעת הנקיים של האישה נידה, והוא רואה בהם תהליך פרוגרסיבי של היטהרות לקראת המפגש האינטימי בין הקב"ה (הבעל) לכנסת ישראל (האישה) שהתרחש במעמד הר סיני. לדעתו, תהליך זה שייך ל-"עולם הזכר", ולכן אין לנשים שייכות בו. אין הזוהר מבאר מדוע תהליך זה מתייחס דווקא לעולם הזכר. בכל אופן, על פי זה נקבע על ידי הרב יצחק יוסף:

נשים פטורות ממצות ספירת העומר, הואיל ויש לה זמן קבוע. וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות. ואם רצו לספור בלי ברכה רשאות. אבל אינן רשאות לברך, שהיא ברכה לבטלה. ועל פי הסוד טוב שהנשים לא תספורנה כלל העומר אף בלי ברכה.[21]

למעשה, האשכנזיות רגילות אף לברך על מצוה זו, והספרדיות לא, כפי שקבע הרב יצחק יוסף.

דעת הרמב"ן על מצוות ספירת העומר

והנה, ישנה דעת יחיד הטוענת שמצוות ספירת העומר איננה מצווה שהזמן גרמה, זו דעת הרמב"ן:

איזוהי מצות עשה שהזמן גרמא כגון סוכה ואיזוהי מצות עשה שלא הזמן גרמא כגון מזוזה, ותנא ושייר, במצות עשה שהזמן גרמא שייר תפילין… ובמצות עשה שאין הזמן גרמא שייר טובא מורא וכבוד בכורים וחלה כסוי הדם ראשית הגז מתנות ספירת העומר.[22]

דעה זו תמוהה: איך ניתן לטעון שמדובר כאן במצוות עשה שאין הזמן גרמה? הרב בורנשטיין מנסה להסביר מדוע לפי הרמב"ן נשים חייבות בכל זאת בספירת העומר:

אפשר סבירא ליה לרמב"ן דעומר לא תלתה תורה בזמן עצמו שמקריבין בו. היינו שיקריבו העומר בט"ז בניסן. רק ממחרת השבת מתרגמינן מבתר יומא טבא. אם כן אין זמן ט"ז בניסן גורם. ואם תאמר מכל מקום זמן השבת הוא ט"ו בניסן גורם, הלא כל מצוות השבת נשים חייבות פסח מצה מרור. גם לספר ביציאת מצרים כתב בחינוך [מצוה כא] דחייבות. הוא הדין עומר אי אתה יכול לפוטרם מחמת שזמן יום טוב גרמא. כיון שכל מצוות שביום טוב נשים חייבות.[23]

הרב בורנשטיין מביא שני טיעונים לפיהם לדעת הרמב"ן נשים חייבות בספירת העומר:

• אין מצוות ספירת העומר תלויה בזמן, באשר לא מצוין שיש להתחיל אותה בתאריך מסוים – היינו בטז בניסן – אלא "ממחרת השבת". הרב בורנשטיין בעצמו מבין שזו טענה חלשה, היות ועל פי המסורת "שבת" זו הכוונה ליום הראשון של פסח.
• הנשים חייבות בכל מצוות הפסח, ומצוות ספירת העומר היא נחשבת אחת מהן, ולכן הן חייבות בה. אולם הסבר זה אינו מבהיר מדוע לפי הרמב"ן מצווה זו איננה נחשבת כמצווה שהזמן גרמה.

תשובה מקורית לבעיה זו הובאה על ידי הרב פערלא[24]:

מבואר, דמצות עשה דספירת העומר נמי כיון דטעמא דזמן המצוה הוקבע באותו הזמן, היינו רק משום שתלויה בעומר, כדכתיב "מיום הביאכם את עומר התנופה וגו'", וכתיב "מהחל חרמש בקמה", תחל לספור וגו', ואם כן לא הזמן מצד עצמו גורם שלא תתקיים המצוה בזמן אחר, אלא דבר אחר הוא שגורם לקביעות זמן זה, הילכך אין זו בכלל מצות עשה שהזמן גרמא, ואית לן למימר שהנשים חייבות בה. כן נראה מוכרח בכוונת הרמב"ן, ולשיטתו אזיל דקחשיב גם הבאת ביכורים בכלל המצוות שאין הזמן גרמא.[25]

הרב פערלא טוען שלא התורה קבעה את זמן הספירה של "מהחל חרמש בקמה" אלא סדרי הטבע הם שקבעו אותו. אילו חל זמן הקציר בתקופה אחרת בלוח השנה, הרי מאז היו סופרים ספירת העומר. במקרה כזה שבו הזמן לא נקבע בתורה עצמה – כמו לולב או סוכה – אלא מסיבה אחרת, אין זו מצוות עשה שהזמן גרמהּ.[26]

גם הרב וינברג[27] השתדל להסביר את דעת הרמב"ן. הוא קודם כל ביאר מדוע מי שממשיך לספור ספירת העומר מעבר לנדרש איננו עובר על איסור "בל תוסיף":

לדעתי יש לומר בפשיטות, שמצות ספירת העומר אינה מצוה למנות ימים סתם, אלא למנות את הימים שבין פסח לשבועות, ואם כן אם מנה אחר שבועות לא עשה מצוה כלל ולא שייך על זה בל תוסיף.[28]

והדבר צריך ביאור: הרי מצוה שחובתה בזמן ידוע והוסיף לעשות את המצווה אחר הזמן, פוסקים להלכה שאם עשה זאת בכוונה לשם מצוה, הרי זה עובר משום בל תוסיף, ולכן הישן בשמיני של חג הסוכות בסוכה ונתכוין לצאת בכך ידי מצות סוכה, לוקה[29]. אלא שיש לחלק: שינה בסוכה היא מעשה גמור, ואם מבצעים אותו בכוונה בזמן הלא נכון עוברים על האיסור "בל-תוסיף". לעומת זאת, ספירת העומר איננה אלא הצהרה שזמן מסוים הוא בעל משמעות מיוחדת. אם מדובר בזמן הלא נכון, אין כלום בהצהרה זו ולא נעשה שום מעשה.

לפי הסבר זה, ניתן להבין את דעת הרמב"ן. הרב וינברג ממשיך ואומר:

על פי זה אמרתי לבאר דברי הרמב"ן בקידושין, שספירת העומר היא מצוה שלא הזמן גרמא… מצוה שהזמן גרמא היא מצוה שיש לה זמן קבוע, הזמן הוא המסגרת של המצוה, כמו מצה, לולב וסוכה וכו', מה שאין כן בספירת העומר, שהזמן הוא עצמותו של המצוה, הוא מחויב למנות אותם הימים שבין פסח לשבועות, ולא שייך לומר על זה מצוה שהזמן גרמא.[30]

מצוות עשה שהזמן גרמה היא מעשה שלם שיש לבצעו בזמן נתון. אולם, כפי שהובהר לעיל, אין בספירת העומר אלא קביעה הצהרתית שזמן מסוים – שהיה מלכתחילה ניטרלי לחלוטין – הוא בעל אופי מיוחד. המצווה היא ליצור את הזמן ההוא, ולכן היא שונה מיתר המצוות שהזמן גרמן.

הרי מדוע נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן?  לפי אבודרהם[31], הנשים נפטרו מקיום מצוות אלו מפני "שלום בית":

הטעם שנפטרו הנשים מהמצות עשה שהזמן גרמא, לפי שהאישה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו. ואם הייתה מחויבת במצות עשה שהזמן גרמא, אפשר שבשעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו, ואם תעשה מצות הבורא ותניח מצוותו אוי לה מבעלה, ואם תעשה מצוותו ותניח מצוות הבורא אוי לה מיוצרה, לפיכך פטרה הבורא ממצותיו כדי להיות לה שלום עם בעלה.[32]

ולדעת הרב משה פיינשטיין הפטור הוא צורך של גידול ילדים, אליו האישה מותאמת יותר מהאיש.[33]

אבל אין זה אומר שיש לפטור את הנשים ממעשים יסודיים של הדת, שאינם תלויים בזמן אלא שבאים כדי לקדש תקופות מסוימות: גם להן יש שבתות ומועדים, וגם עליהן מוטל להצהיר על זמנים קדושים כך שיפנימו את עובדת קדושתם. לכן הן מדליקות נרות שבת וחייבות בקידוש.[34] וזאת הסיבה שלדעת הרמב"ן הן חייבות במצוות ספירת העומר.

הפילוסוף היהודי אברהם השל[35] כתב בספרו על השבת[36] שכל הדתות והציביליזציות ביכרו את קדושת המקום ובנו מקדשים וארמונות, כאשר "אחת ממטרות האדם היא להשיג שליטה בעולם המרחב". ואילו היהדות נהגה אחרת: "[היא] דת הזמן השואפת לקדש את הזמן… היהדות מורה את הדרך להשגת דבקות בקדושה שבזמן, ולהשגת דבקות במאורעות הזמן הרוויים קדושה"[37]. לדעתו, הן המשכן והן בית המקדש הם ציוויים שהם בגדר בדיעבד, אחרי שהתברר, בעקבות חטא העגל, שעם ישראל התקשה להתרחק מהנוהגים הפולחניים שהיו נהוגים בדתות האחרות. אבל עליו לחתור לדרגה נעלה יותר: להקדיש את הזמן, להפוך כל רגע בחייו לזמן מוקדש לה' ולתורתו. לשם כך ניתנה השבת לעם ישראל, במטרתה להרגיל את היהודי להחשיב יותר את מה שנעשה בזמן מאשר במרחב: "השבתות הן הקתדרלות האדירות שלנו, וקודש הקדשים הוא היכל שלא הרומאים ולא הגרמנים יוכלו לשרפו".

בני ישראל נקראים אפוא להיות "אדריכלי הזמן", כך שכל הצהרה על זמן קדוש היא בגדר חובה עקרונית ויסודית של עם ישראל. מתברר שלדעת הרמב"ן, אין להוציא את הנשים מחובה קדושה זו.

[1] ראו מאמרו של הרב אורן דובדבני, חיובן של נשים בספירת העומר, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, פרשת אחרי-מות ופסח, תשע"א, מספר 911 .

[2] בבלי מנחות סו ע"א.

[3] הר"ן על הרי"ף פסחים כח ע"א.

[4] מצווה שו.

[5] משנה תורה הלכות תמידין ומוספין ז כב-כד.

[6] ערוך השולחן אורח חיים תפט ג.

[7] אורח חיים, תפט א.

[8] מגילה ב ו.

[9] בבלי מגילה כא ע"א.

[10] מנחות י ט.

[11] ספר הלכות גדולות סימן יב – הלכות עצרת עמוד קפה.

[12] מגילה כ ע"ב ד"ה כל הלילה כשר לקצירת העומר.

[13] בבלי ראש השנה לג ע"א.

[14] על אתר.

[15] הרב שלמה זלמן אב"ד מיר, שולחן שלמה, סימן תפט ס"ק ג.

[16] משנה ברורה תפט ג.

[17] הרב שלמה זלמן אוירבך, שלמי מועד (נערך על ידי טוביה פריינד), ירושלים תשס"ד, עמוד תמד.

[18] בתרגומו של פירוש הסולם.

[19] הזוהר מתעלם מהטעם שהובא על ידי משנה ברורה על פי המדרש: "קורין ההלל בדילוג, מפני שביום שבעה של פסח נטבעו המצרים. אמר הקב"ה: מעשי ידי טובעין בים ואתם אומרים שירה לפני! וכיון שבז' אין אומרים אותו על כן בחול המועד גם כן אין אומרים אותו שלא יהיה עדיף מיום טוב אחרון" (תצ ס"ק ז).

[20] זוהר, רעיא מהימנא כרך ג (ויקרא) פרשת אמור, פח ע"ב. פירוש הסולם, קעד-קעו.

[21] ילקוט יוסף מועדים עמוד תטז.

[22] חידושי הרמב"ן קידושין לג ע"ב.

[23] הרב אברהם בורנשטיין, שו"ת אבני נזר אורח חיים שפד.

[24] רבי יהודה ירוחם פישל פערלא (1855-וורשה, 1937-ירושלים).

[25] הרב פערלא, ביאור על ספר המצוות לרס"ג, מבוא, פרק יב. ראו גם הרב צבי פסח פראנק, מקראי קודש, פסח, חלק ב, ב, סימן מז.

[26] ראו הרב אורן דובדבני,  חיובן של נשים בספירת העומר, הדף השבועי, פרשת אחרי-מות ופסח, תשע"א, מספר 911.

[27] הרב יחיאל יעקב וינברג (1885 רוסיה –  1966 מונטרה, שוויץ).

[28] שו"ת שרידי אש ב פט.

[29] אנציקלופדיה תלמודית כרך ג, ע' בל תוסיף.

[30] שו"ת שרידי אש חלק ב סימן צ עמ' תרג.

[31] הרב דוד אבודרהם חי בספרד במאה הי"ד.

[32] ספר אבודרהם, ברכת המצות ומשפטיהם.

[33] ראו שו"ת אגרות משה או"ח ד מט.

[34] בבלי ברכות כ ע"ב. אמנם חז"ל ביססו דין זה על ההיקש בין "שמור" ו-"זכור", אבל ניתן בכל זאת לראות בקביעה זו עניין עקרוני.

[35] אברהם יהודה השל, ארצות הברית 1907-1972.

[36] השבת, תרגום: אלכסנדר אבן-חן, תל-אביב 2007.

[37] שם, פתח דבר – אדריכלות הזמן.