בפרשתנו מסופר כי האתון של בלעם סירבה להתקדם כאשר היא ראתה מלאך ה' שסגר בפניה את הדרך. בלעם לא ראה את המלאך, ולכן היכה אותה כדי לאלצה ללכת, עד שהתחילה לדבר ולהתנצח עם אדונה. כך מובא (במדבר כב כה-כח):
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּלָּחֵץ אֶל הַקִּיר וַתִּלְחַץ אֶת רֶגֶל בִּלְעָם אֶל הַקִּיר וַיֹּסֶף לְהַכֹּתָהּ. וַיּוֹסֶף מַלְאַךְ ה' עֲבוֹר וַיַּעֲמֹד בְּמָקוֹם צָר אֲשֶׁר אֵין דֶּרֶךְ לִנְטוֹת יָמִין וּשְׂמֹאול. וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ ה' וַתִּרְבַּץ תַּחַת בִּלְעָם וַיִּחַר אַף בִּלְעָם וַיַּךְ אֶת הָאָתוֹן בַּמַּקֵּל. וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים.
בהמשך הפרשה, מסופר כי הקב"ה אילץ את בלעם לברך את עם ישראל ומנע ממנו לקללו.
פרשה זו מעלה שתי שאלות:
– איזו תועלת הייתה לנס פתיחת פי האתון, שאף בן ישראל לא ראה אותו ואף לא שמע עליו?
– מדוע הקב"ה לא נתן לבלעם לקלל את העם? הרי אין הוא מחוייב לאשר את קללתו, ובידו שלא להזדקק אליה כלל וכלל!
כך שואל ר' יצחק אברבנאל בפירושו לפרשתנו:
למה מנע ה' את בלעם מהיותו מקלל את ישראל, ומה איכפת להם קללתו אם ה' יברך את עמו בשלום? (שאלה ט) …אם היתה ראית מלאך ה' בדרך פלא, כמו שהיה דבורה גם כן בפלא, מה היה תכלית הפלא ההוא ותועלתו? כי הנה הקב"ה לא יחדש מופת אלא על צד ההכרח, ולא מצינו בזה תכלית אחר אלא שדבר המלאך אל בלעם, וזה כבר היה אפשר שיאמר לו מבלי שתראה האתון את המלאך ולא שתדבר כלל (שאלה יא).
את השאלה הראשונה – מה הייתה התועלת של נס פתיחת האתון – מתרץ הרמב"ן כך(במדבר כב כג):
טעם הנס הזה, להראות לבלעם "מי שם פה לאדם או מי ישום אלם" (שמות ד יא), להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים, וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים, גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו, ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם, כי מנחש וקוסם היה.
אבל עדיין לא מובן דיו מדוע הקב"ה היה זקוק לחולל נס כדי להבהיר לבלעם כי בידו לאלצו שלא לדבר. לכן, יש מהפרשנים שמוציאים את המקרא מידי פשוטו ומסבירים כי למעשה אין האתון דברה ממש כמו בן-אדם. כך כותב בפירושו לתורה שמואל דוד לוצאטו, שגם מתפלא על כך שלכאורה אין נס זה הרשים במיוחד את בלעם ואת המלווים אותו:
האתון דיברה אם לא? לא ייבצר מהאל לעשות שתדבר, אבל לא היה אפשר שלא יחרד בלעם ושני נעריו חרדה גדולה עד מוות, ולא היה אפשר שיהיה בו כוח להשיב לה דבר, על כן ייתכן שלא דיברה כדיבור של בני אדם, כי "ותדבר" אין כתוב כאן, אבל השמיעה בפיה קול יללה שהיה מובן ממנו: כי התעללת בי וכו', והיא חזרה וצעקה כאילו תאמר: הלא אני אתנך וכו', אז נכמרו רחמיו עליה ואמר: לא, כלומר אין דרך הבהמה הזאת להתעלל בי, הנה אמת, כי ה' פתח את פי האתון, כי נערה באופן משונה מעט ממנהגה, אך לא היה הנס כל כך, עד שייבהל בלעם.
אלא שספק הוא אם דברי שד"ל תואמים את פשוטו של מקרא.
את השאלה השנייה, מתרצים שד"ל ואנשלמה אשתרוק[1] על ידי הטיעון כי אם בלעם היה מקלל את העם, הדבר היה גורם לחילול ה'. שד"ל מטעים כי:
מפני שלא הותר לישראל להתגרות במואב, ואם היה בלעם מקלל, היו בלעם ובלק מתפארים שהועילה קללתו להציל את המלך ואת העם אשר שכרוהו, כי לא ידעו כי ה' ציוה (דברים ב ט) "אל תצר את מואב", ויאמרו כי הקללה הביאה בהם מורך לבב וחיתתה גבורתם, ואולי גם כן היו המואבים יוצאים לקראתם בעם כבד וביד חזקה כמו שעשה אדום (במדבר כ כ) והיו ישראל מתרחקים מפניהם מפני מצוות ה' כמו שעשו לאדום והיה שם שמים מתחלל.
ואנשלמה אשתרוק[2] מרחיב את אותו טיעון ומסביר כי אם הקב"ה היה נותן לבלעם לקלל את עם ישראל, הגויים היו עלולים לחשוב שהצרות הרבות שפקדו את ישראל במשך תולדותיו היו נגרמות על ידי קללתו הוא.
בעל המשך חכמה מיישב את שתי השאלות הנ"ל בדרך שונה, ויישובו מתייחס לשתי השאלות ביחד, כדלהלן:
התירוץ האמיתי לדעתי, כי רצה ה' להטיל אימתם של ישראל על כל מלכי הגויים, אשר לא יבואו לעורר קרב ברבבות אלפי ישראל. לכן בבלעם שהוא היה נכבד בכל הגויים ומלכותם, והיו שואלים פיו, ואחרי עצתו לא שינו, אם איש כמוהו יחזה נשגבות ממעלתם של ישראל, הלא לא יקום רוח באיש, ויהממו כל הגויים מפחדם ושאתם … שאף שהיו אז דבוקים בשם ית', בכל זאת לא רצה ה' שיערכו קרב, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה … ולכן חשש ה' פן יאמרו העמים כי בני ישראל שיחדו מכספם הון רב לבלעם כי יאמר עליהם חזיונות כאלה למען יפחדו מהם כל הגויים, ובאמת בדה זה מלבו והכסף יענה מפיו. לכן הראה ה' פליאה עצומה ענין האתון לפני כל שרי בלק רבים ונכבדים מאוד, ענין יוצא מגבול הטבעי, להראות כי ה' או מלאך ה' מדבר עם פיו, ומה שהוא אומר הוא אומר בדבר ה'. ויביא מזה תועליות הנרצה.
לפי בעל המשך חכמה, מדובר כאן ב"לוחמה פסיכולוגית": כדי להפחיד את עמי האזור ולהקל על כיבושו של ארץ כנען על ידי בני ישראל, הקב"ה רצה להראות לכולם שככוונתו לסייע לעמו. מטרה זו הושגה על ידי זה שהקללות של בלעם נהפכו לברכות לעיני כולם. וכדי שלא יחשדו שהיה בזה העמדת פנים מצד בלעם, התרחש נס נוסף, נס פתיחת פי האתון, לעיני זקני מדין, כך שלא היה ספק כי הייתה כאן התערבות ישירה מאת הקב"ה.
הרמב"ם שואל שאלה אחרת וביישובו עליה גם פותר את שתי השאלות הנ"ל. הוא תמה: איך יתכן שאדם עשוי מבשר ודם יוכל לראות מלאך ה' שהוא צורה בלבד? ועל אחת כמה וכמה אם מדובר באתון! לפי הרמב"ם[3], אין לאדם עשוי מחומר אפשרות לראות מלאכים שעשויים מצורה בלבד, ואם כן הוא סובר שכל פעם שמסופר במקרא שאנשים ראו מלאכים, הדבר לא אירע במציאות אלא בחזון או בחלום הלילה. יוצא אפוא שנסים רבים, כמו למשל סנוור תושבי סדום, וכן פתיחת פי האתון, לא התרחשו במציאות. כך הוא כותב במורה נבוכים (ב מב):
כל מקום שנזכר ראיית מלאך או דבורו שאין זה אלא במראה הנבואה או בחלום, בין שפורש הדבר ובין שלא פורש … וכך פרשת בלעם כולה בדרך ודברי האתון כל זה במראה הנבואה, כיון שנתבאר בסוף דבר מלאך ה' אליו [4].
אם כן, כל מה שמסופר בפסוקים הנ"ל היה במראה הנבואה ולא במציאות, ולכן הבעיה שעוררנו לעיל אינה מתחילה. אלא שלא ברור דיו מה הייתה מטרתה של נבואה זו. קושי נוסף הוא שעמדת הרמב"ם לכאורה נוגדת את מה שנאמר בפרקי אבות (ה ה), שם נאמר:
עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הם: פי הארץ, פי הבאר, פי האתון, הקשת, והמן, והמטה והשמיר הכתב והמכתב והלוחות.
הרי לכאורה משתמע מדברי המשנה שמעשה פתיחת פי האתון היה נס ממש[5].
עד עכשיו התייחסנו לשאלה מדוע מבחינה היסטורית הקב"ה מצא לנכון לחולל את הניסים המסופרים בפרשתנו. אבל אפשר לראות את השאלות הנ"ל בפרספקטיבה נוספת ולברר גם מהו המסר שהתורה רוצה להעביר לנו כשהיא מספרת על שני הנסים האלה: פתיחת פי האתון והפיכת הקללה לברכה. על שאלה זו בא לענות יחזקאל קויפמן, וכך הוא כותב [6]:
המקרא השולל את ממשותם של אלילי הגויים אינו שולל את ממשות הכשוף … בלעם גדול כחו לברך ולקלל וחסד עשה ה' עם ישראל שהפך את קללתו לברכה … הניגוד בין ה' ובין המכשף אינו ניגוד בין רשויות אלוהיות-דמוניות אלא ניגוד בין הא-לוהים ובין חכמת אנוש. הכישוף הוא אחת מצורות "החכמה" האלילית, המדיחה את האדם להאמין בכח עצמו ולפרוק עול א-לוהים … בסיפורים על בלעם אנו רואים את שתי הרשויות הללו, מצד אחד כוחו של בלעם, הקסמים, הנחשים, המזבחות, "העין הרעה" של המכשף. מצד שני הא-לוהים ודברו … הניצחון על בלעם הוא ניצחון דבר א-לוהים על "נחשי" אדם: הקוסם רוצה לקלל, אבל הוא מוכרח להיכנע לכוח הא-לוהי … המקרא שולל את החכמה העל-טבעית של המגיה המסגלת את האדם לעשות נפלאות בכוח הלהטים בלי זיקה לא-לוהים המסיתה אותו "להיות כא-לוהים".
על פי פשוטו של מקרא, אליבא דקויפמן, נראה שאין התורה מפקפקת בכוחו של בלעם לקלל את העם ואם כן קללתו הייתה מועילה ומזיקה לעם לו הקב"ה היה נותן לבלעם לקללו[7]. כוח זה של בלעם הינו "טבעי" במובן זה שהוא פועל כמו כוחות הטבע האחרים, אלא שמדובר ב"חכמה" שרק יחידים יודעים להפעיל אותה. לפי זה ברור אפוא מדוע היה נחוץ למנוע מבלעם לקלל את העם. יחד עם זה, התורה בא ללמדנו שאין בידי בשר ודם, חכם ככל שיהיה, להתנגד ועל אחת כמה וכמה להכניע את הקב"ה. האדם יכול לנצל את כוחות הטבע לשם סיפוק צרכיו היומיומיים, אבל אין להעלות על הדעת – כמו שהיה מקובל על ידי ההשקפה האלילית – שניתן להכניע את ה' באמצעות כלים מגיים. ה' הראה את כוחו על ידי נס פתיחת פי האתון ועל ידי זה שבלעם הוכרח לברך את עם ישראל במקום לקללו.
[1] מחכמי ברצלונה במאה ה-14.
[2] בספרו מדרשי הלכה, מובא על ידי נחמה ליבוביץ, עיונים בספר במדבר, ירושלים תשנ"ו, עמ' 302.
[3] מורה נבוכים ב ו.
[4] עמדה זו של הרמב"ם מתאימה גם לנטייתו הכללית לפיה יש להקטין ככל האפשר במספר הנסים. ראה על זה מאמרי "בעיית הנס בהגות היהודית", בשדה חמד, ביטאון לענייני חינוך והוראה, תשס"א 3-1, עמ' 12.
[5] הרבה הקשו על הרמב"ם ממקורות שונים, ראה בעיקר פירוש הרמב"ן על התורה, על בראשית יח א, וראה "ספר הזיכרון" מאת הריטב"א, שיוצא להגנת הרמב"ם מפני השגות הרמב"ן.
[6] יחזקאל קויפמן, תולדות האמונה הישראלית, תל-אביב תשכ"ד, כרך א, ע' 462-463.
[7] בניגוד לעמדת האברבנאל המובאת לעיל, בשאלה ט.