בפרשתנו מובא:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָדַעְתָּ כִּי הֵם זִקְנֵי הָעָם וְשֹׁטְרָיו וְלָקַחְתָּ אֹתָם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְהִתְיַצְּבוּ שָׁם עִמָּךְ. וְיָרַדְתִּי וְדִבַּרְתִּי עִמְּךָ שָׁם וְאָצַלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם וְנָשְׂאוּ אִתְּךָ בְּמַשָּׂא הָעָם וְלֹא תִשָּׂא אַתָּה לְבַדֶּךָ (במדבר יא, טז-יז).

ובהמשך:

וַיֵּצֵא מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר אֶל הָעָם אֵת דִּבְרֵי ה' וַיֶּאֱסֹף שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי הָעָם וַיַּעֲמֵד אֹתָם סְבִיבֹת הָאֹהֶל. וַיֵּרֶד ה' בֶּעָנָן וַיְדַבֵּר אֵלָיו וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה. וַיָּרָץ הַנַּעַר וַיַּגֵּד לְמֹשֶׁה וַיֹּאמַר אֶלְדָּד וּמֵידָד מִתְנַבְּאִים בַּמַּחֲנֶה. וַיַּעַן יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה מִבְּחֻרָיו וַיֹּאמַר אֲדֹנִי מֹשֶׁה כְּלָאֵם. וַיֹּאמֶר לוֹ מֹשֶׁה הַמְקַנֵּא אַתָּה לִי וּמִי יִתֵּן כָּל עַם ה' נְבִיאִים כִּי יִתֵּן ה' אֶת רוּחוֹ עֲלֵיהֶם (במדבר יא, כד-כט).

הבעיה הפרשנית ופתרונה

הדברים תמוהים: הקב"ה מבקש ממשה לבחור שבעים איש, והוא אכן עושה את זה, ושבעים איש מתאספים סביבו באוהל מועד. והנה מדובר בשני אנשים נוספים שהיו בכתובים שנשארו במחנה ומתנבאים שם, כך שלכאורה מספר האנשים שנבחרו מגיע לשבעים ושתיים!

הגמרא מיישבת את העניין כדלהלן:

"וישארו שני אנשים במחנה": יש אומרים בקלפי נשתיירו. שבשעה שאמר לו הקב"ה למשה "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל", אמר משה: כיצד אעשה? אברור ששה מכל שבט ושבט,  נמצאו שניים יתירים. אברור חמשה חמשה מכל שבט ושבט,  נמצאו עשרה חסרים. אברור ששה משבט זה וחמשה משבט זה, הריני מטיל קנאה בין השבטים. מה עשה? בירר ששה ששה, והביא שבעים ושנים פיתקין, על שבעים כתב זקן ושנים הניח חלק, בללן ונתנן בקלפי, אמר להם: בואו וטלו פיתקיכם! כל מי שעלה בידו זקן, אמר: כבר קידשך שמים. מי שעלה בידו חלק, אמר: המקום לא חפץ בך, אני מה אעשה לך?… רבי שמעון אומר: במחנה נשתיירו. בשעה שאמר לו הקב"ה למשה: "אספה לי שבעים איש", אמרו אלדד ומידד: אין אנו ראויים לאותה גדולה. אמר הקב"ה: הואיל ומיעטתם עצמכם, הריני מוסיף גדולה על גדולתכם.[1]

לפי הרא"ם[2], אין מחלוקת על עצם ההגרלה, אלא שלפי הדעה הראשונה המובאת כאן "בקלפי נשתיירו" זאת אומרת שאלדד ומידד קבלו פתק "חלק", ואילו לפי רבי שמעון "במחנה נשתיירו" זאת אומרת שהם קבלו פתק "זקן". רש"י פירש את הפסוקים אליבא דרבי שמעון, מפני הקושי שבדעה הראשונה: הרי אם אלדד ומידד קבלו פתק "חלק", זה אומר כי "המקום לא חפץ בהם", ואם כן, מה פירוש המילים "והמה בכתובים", ומדוע התנבאו? לכן רש"י מבאר: וישארו שני אנשים – מאותן שנבחרו. אלא שגם פירוש זה קשה: אם הם קבלו את הפתק "זקן", מדוע לא התפקדו ביחד עם האחרים שנבחרו? ועוד, זאת אומרת שהשניים שקבלו את הפתק "חלק" יצאו לאוהל מועד בלי אישורו של ה'!

ניתן ליישב את פירושו של רש"י כך: אלדד ומידד, על אף העובדה שזכו לפתק "זקן", לא ראו את עצמם ראויים למשימה זו, וענוותנותם זיכתה אותם לכוח נבואי אף גדול מזה שזכו הזקנים האחרים. כך גם מסביר הרשב"ם: "שנכתבו לצאת אל האהל, ולא יצאו מתוך ענוה". לפי זה, השניים שקבלו את הפתק "חלק" ניצלו את היעדרותם של אלדד ומידד כדי לתפוס את מקומם, והם אף זכו לנבואה כמו הזקנים האחרים, באשר בכל זאת הם נבחרו בראשונה מתוך השבעים ושניים הזקנים.

הרא"ם מציין שניתן להסביר את הפסוקים גם כפירוש הראשון בגמרא, הגורס – על פי הבנתו – שאלדד ומידד קבלו את הפתק "חלק":

אלו השנים נשתיירו בקלפי, שיצא להם בקלפי חלק, שלא היו מאותם שנבחרו להיות סנהדרין. ומה שאמר "והמה בכתובים" פירוש: שהיו מכלל השבעים ושניים שנכתבו והושמו בתוך הקלפי, לא מהאחרים שלא הושמו בקלפי לא בשם זקן ולא בשם חלק.

לפי פירוש זה, הביטוי "והמה בכתובים" מתייחס לבחירה הראשונה של משה, היינו שישה מכל שבט. אלא שעדיין לא מובן מדוע לפי פירוש זה הם התנבאו. לשאלה הזאת עונה רבי יוחנן לוריא כדלהלן:

מפני שהקב"ה ביקש באלדד ומידד שהזקיקום שעלו בידם חלק ואמרו כל העולם אין ה' חפץ בהם, פייסן הקב"ה ונתן להם מעלה על שאר הזקנים.[3]

אבל אפשר להבין את הגמרא בצורה אחרת: לפי הרש"ר הירש, דעתו של רבי שמעון היא שלא התנהלה כל הגרלה כדי לבחור את השבעים איש שירכיבו את הסנהדרין – כפי שעולה מפשוטם של הדברים במקור התלמודי – אלא:

הואיל ורק שבעים היו ראויים להיקרא, הרי יש להניח שמשה קרא לשבעים ושנים – ששה ששה מכל שבט – כדי לא להטיל קנאה בין השבטים, והוא מסר להכרעת ה', אלו הם השנים שלא ייבחרו. אולם אלדד ומידד נשארו במחנה מאליהם. בענוותנותם היו סבורים שהם ראויים להיקרא פחות מכל השאר, ודווקא בזכות הענווה הזאת שרתה עליהם רוח הנבואה, אף על פי שנשארו עם העם במחנה.

אולם, לפי פירושו של הרב הירש, יוצא שאם אלדד ומידד היו מתייצבים גם הם "סביבות האוהל", היו שם שבעים ושניים זקנים, ורק אז שניים מהקרואים היו מגלים שאין הקב"ה משרה עליהם מרוחו. קשה לקבל הסבר זה, באשר הוא אינו תואם את ציוויו של הקב"ה: "אֶסְפָה לִּי שִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל"!

שד"ל רוצה להסביר כי בסך הכול היו רק שבעים איש שזכו לנבואה, בניגוד למה שהובהר בגמרא:

נראה לי כי משה בירר שבעים איש, ושניים מהם נקראו ולא רצו לבוא, והנה ס"ח בלבד עמדו סביב האוהל, והכתוב אמר "ויאסוף שבעים איש", כי הוא כתב שבעים שמות ושלח לקרוא לכולם, ואחר כך ביאר כי שניים לא רצו לבוא. ואמנם נבואת אלדד ומידד הייתה כדי לפרסם אמיתת הרוח האלוקי אשר נחה על הזקנים, כי הנה שניים אלה, אף על פי שלא היו רוצים בכך ולא יצאו האוהלה, נחה עליהם הרוח והתנבאו בעל כרחם.

אלא שפירושו לא תואם את מה שכתוב כאן: "וַיָּאצֶל מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלָיו וַיִּתֵּן עַל שִׁבְעִים אִישׁ הַזְּקֵנִים וַיְהִי כְּנוֹחַ עֲלֵיהֶם הָרוּחַ וַיִּתְנַבְּאוּ וְלֹא יָסָפוּ. וַיִּשָּׁאֲרוּ שְׁנֵי אֲנָשִׁים בַּמַּחֲנֶה שֵׁם הָאֶחָד אֶלְדָּד וְשֵׁם הַשֵּׁנִי מֵידָד וַתָּנַח עֲלֵהֶם הָרוּחַ וְהֵמָּה בַּכְּתֻבִים וְלֹא יָצְאוּ הָאֹהֱלָה וַיִּתְנַבְּאוּ בַּמַּחֲנֶה". מהפסוקים האלה משתמע בעליל שאלדד ומידד לא היו מתוך השבעים.

אלא ניתן לפרש את הדברים על פי פשוטו של מקרא בצורה המניחה את הדעת כדלהלן: לא הייתה הגרלה, באשר הזקנים נבחרו על ידי משה לא על בסיס שבטי אלא על פי כישרונותיהם בלבד, כך שיתכן שיהיו יותר נציגים משבט כלשהו מאשר שבט אחר. משה הכין אפוא רשימה שמית, ובו בזמן הזמין את הזקנים שנבחרו על ידו להתייצב באוהל מועד. אלדד ומידד היו ברשימה, אלא שכאשר משה הודיעם שהם נבחרו, הם סירבו לקבל את התפקיד מפאת ענוותנותם. לכן משה נאלץ לוותר עליהם והוסיף לרשימתו שני שמות נוספים. כתוצאה מכך, שבעים איש התאספו באוהל מועד, אולם אלדד ומידד גם זכו להשראה נבואית בהיותם במחנה כפרס לענוותנותם הראויה לשבח. הסבר זה פותר את כל הבעיות שהוזכרו לעיל.

מי היו אלדד ומידד?

לפי תרגום יונתן, הם היו "בניו של אלצפן בן פרנך שילדה לו יוכבד בת לוי בזמן שגרשה עמרם בעלה ונִשׂאת לו, עד שלא ילדה את משה" (כתר יונתן יא כו). לפי פירוש זה, אחרי שעמרם גירש את אשתו יוכבד, היא נשאת לאלצפן בן פרנך, ילדה את אלדד ומידד, התגרשה ממנו ונשאת שוב לעמרם ואז ילדה את משה. פירוש זה לא מתקבל על הדעת[4], באשר לפי המדרש עמרם גירש את יוכבד בעקבות גזירת פרעה להרוג את כל הילודים הזכרים בגלל שהוא לא רצה להוליד ילדים, וכולם הלכו בעקבותיו, עד שמרים בתו הוכיחה אותו ואז הוא שוב נשא אותה. מכאן שבתקופת הגירושים של יוכבד לא היו כלל נישואין.

בעוד שהתרגום יונתן סבור כי אלדד ומידד היו האחים של משה מצד האם, הרא"ש מבאר כי הם היו אחיו מצד האב, כדלהלן:

אחי משה היו, אלא שכשנתנה תורה ונאסרו כל העריות פירשו כלם, שנאמר "וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו", ודרשינן על עסקי משפחות. וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד דודתו שהייתה אשתו, ונשא אישה אחרת, והוליד ממנה אלדד ומידד. ומצאתי שהובאו קונדריסין אל רב עמרם גאון הגולה מרבי הלל שהיה מארץ ישראל: "אני הלל, ראיתי קברי אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם".[5]

פירוש זה תמוה: הוא מניח שלמצוות התורה היה תוקף רטרואקטיבי, שאילץ את כל האנשים לפרוש מנשותיהם במקרה שזיווגם היה אסור על פי החוקים החדשים שקבלו עתה בהר סיני.

יתירה מזו: משתמע מסדר הדברים שבספר במדבר שהדבר אירע לפני גזירת ה' על עם ישראל לנדוד ארבעים שנה במדבר סיני. אם כן, מאז מתן תורה עברה תקופה קצרה, שלא הספיקה לאלדד ולמידד להיוולד ולגדול.[6]

אולם, ניתן לבאר את המדרשים הנ"ל לא כמתארים עובדה היסטורית, אלא כמבטאים רעיון מוסרי: מדוע היה חשוב בעיני המדרש להציג את אלדד ומידד כאחים של משה רבנו? יתכן שהמפתח להבנה זו היא שמשה רבנו אף הוא נחשב בתורה כ-"עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (במדבר יב ג). חז"ל התכוונו לומר שאלדד ומידד שייכים לאותה "משפחה".

[1] בבלי סנהדרין יז ע"א.

[2] רבי אליהו מזרחי (1450-1526 קושטא) בפירושו על במדבר יא כו.

[3] רבי יוחנן ב"ר אהרן לוריא,  אלזס שבגבול צרפת-גרמניה (1440-1514), משיבת נפש, במדבר יא כז.

[4] במידה שניתן להקשות ממדרש אחד למדרש אחר. אולם כאן, המדרש הטוען כי יוכבד נישאה לאלצפן בן פרנך מסתמך על המדרש לפיו עמרם גירש את אשתו.

[5] פירוש הרא"ש על התורה במדבר פרשת בהעלותך פרק יא.

[6] כך העיר לי בצדק נכדי היקר שלמה נריה קליין.