המשמעות לפי פשוטו של מקרא

בפרשתנו מובא: "לֹא תְנַסּוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כַּאֲשֶׁר נִסִּיתֶם בַּמַּסָּה" (דברים ו טז). פשוטו של מקרא הוא שאין להטיל ספק בכוחו וגבורתו של הקב"ה, כמו שעשו בני ישראל זמן קצר אחרי שיצאו ממצרים. כך אמנם רש"י מסביר: "כשיצאו ממצרים שנסוהו במים, שנאמר "היש ה' בקרבנו" (שמות יז ז)". תרגום יונתן אף מוסיף: "כמו שׁנִסיתם בעשׂרה נִסיונות". אברהם עצמו, לפי המדרש, נענש על זה שעבר על איסור זה, כפי שמובא: "בשעה שאמר "במה אדע כי אירשנה" (בראשית טו ח) מה כתיב תמן? "ידוע תדע כי גר יהיה זרעך" (שם יג)".[1]

ברם, כפי שנראה להלן, ניתן ללמוד מפסוק זה הוראות נורמטיביות נוספות אחרות.

 

האיסור להטיל ספק בדברי הנביא אחרי שהוחזק כנביא אמת

לפי הרמב"ם, נביא ה' מקבל הכרה בשתי דרכים: או על ידי זה שנביא מוסמך מעיד עליו שהוא אמנם נביא אמת, או במתן אותות ובעיקר בחיזוי מאורעות עתידיים מראש, כל זה בתנאי שהוא אדם ראוי לזכות בנבואה. כך הוא כותב:

כשמשלחים אותו [את הנביא] נותנים לו אות ומופת כדי שידעו העם שהאל שלחו באמת, ולא כל העושה אות ומופת מאמינים לו שהוא נביא, אלא אדם שהיינו יודעים בו מתחילתו שהוא ראוי לנבואה בחכמתו ובמעשיו שנתעלה בהם על כל בני גילו והיה מהלך בדרכי הנבואה בקדושתה ובפרישותה ואחר כך בא ועשה אות ומופת ואמר שהאל שלחו, מצוה לשמוע ממנו.[2]

אות ומופת אלו אינם בהכרח מעשה להט וקוסמות לשינוי סדרי הטבע, אלא בעיקר אספקת מידע על העתיד לקרות כדי לאמת את דברי הנביא. כדברים האלה הרמב"ם כתב בהקדמה למשנה:

כבר שגו בו כל המון האדם… שהם מדמים בנפשם שהנבואה לא תתקיים לכל המתייחס אליה עד עשותו אות מופלא, כגון אות מאותות משה רבנו, וישנה מנהג העולם… וזה אינו עיקר אמת.

אם כן איך לדעת הרמב"ם ראוי שנביא יוכיח שאכן נשלח?

ובהיות המתנבא הגון לנבואה כפי מה שראוי, נאמר לו: הבטיחנו ביעודים והגד לנו דברים מאשר לימדך הקב"ה. ויגיד ויבטיח. ואם יתקיימו ייעודיו כלם, אז נדע שכל נבואתו אמת.

הרמב"ם סבור שעדיף להוכיח נבואת אמת על ידי הגדת העתיד מאשר באמצעות להטוטי קוסמים, ובכך הוא נשאר נאמן לגישתו להמעיט ככל האפשר לא רק את כמות מעשי הנסים^[3] אלא גם מערכם^[4].

אולם, הרמב"ם מעיר כי אין במופת זה הוכחה ממש כי מדובר בנביא אמת:

אפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא וזה האות יש לו דברים בגו, ואף על פי כן מצוה לשמוע לו הואיל ואדם גדול וחכם וראוי לנבואה מעמידים אותו על חזקתו, שבכך נצטוינו כמו שנצטוינו לחתוך את הדין על פי שני עדים כשרים ואף על פי שאפשר שהעידו בשקר הואיל וכשרים הם אצלנו מעמידים אותם על כשרותם, ובדברים האלו וכיוצא בהם נאמר "הנסתרות לה' אלהינו והנגלות לנו ולבנינו", ונאמר "כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב".[5]

מה משמעות המשפט: "אפשר שיעשה אות ומופת ואינו נביא. וזה האות יש לו דברים בגו"?. לפי הרמב"ם לא רק נביאים יודעים להגיד עתידות, אלא גם מעוננים וקוסמים[6]. לכן אות ומופת בצורת הגדת עתידות – או בצורה אחרת – אינם ממש הוכחה לכך שהאומר אותם הנו נביא. פירוש הביטוי "יש דברים בגו" הוא כפי שרש"י מבארו "יש כאן דברים מסותרים שצריך לתת להם לב"^[7]. לפעמים ה' נותן כוח גם למי שאינו נביא, לעשות אות ומופת מסיבות השמורות עמו.

 

הרמב"ם כותב בספר המצוות[8] וכן במשנה תורה[9] שעיקר הציווי "לא תנסו את ה'" הוא האיסור להטיל ספק בדברי הנביא אחרי שהוחזק כנביא אמת:

נביא שנודעה נבואתו והאמינו בדבריו פעם אחר פעם, או שהעיד לו נביא והיה הולך בדרכי הנבואה, אסור לחשב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת, ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהיה הולכים ומנסים לעולם, שנאמר "לא תנסו את ה' אלהיכם כאשר נסיתם במסה", שאמרו "היש ה' בקרבנו אם אין", אלא מאחר שנודע שזה נביא יאמינו וידעו כי ה' בקרבם ולא יהרהרו ולא יחשבו אחריו, כעניין שנאמר "וידעו כי נביא היה בתוכם".[10]

למעשה, יעבור על האיסור מי שיבקש מהנביא אותות נוספים – מיותרים – לשם הוכחת תוקף נבואתו. בעל ספר החינוך[11] מסביר ששורש האיסור הוא שאם כל פעם שנביא ימלא אחרי שליחותו ויורה הוראה כלשהי לציבור הוא יתבקש להביא הוכחה שהוא אמנם נביא אמת, דבר זה יגרום לכך שהאנשים יזלזלו בו ובסופו של דבר לא יצייתו להוראותיו.

 

האיסור לקיים את המצוות על מנת לקבל פרס

יש שראו במצווה זו משמעות אחרת. בעל "ספר מצוות גדולות" – הסמ"ג – כותב שמשמעות האיסור "לא תנסו את ה'" היא שאין לקיים את המצוות בציפייה לגמול מידי[12] מאת ה', אלא מפאת אהבתו ויראתו. כך הוא כותב: "שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך"[13]. ספר החינוך כותב בעקבות הסמ"ג:

בכלל האזהרה שלא לעשות מצוות ה' על דרך הניסיון, כלומר שיעשה אדם מצווה לנסות אם יגמלהו ה' כצדקו, לא לאהבת האל ויראתו אותו.

הרמב"ן שם לב לכך שיש כאן עבירה כפולה: (1) להטיל ספק בקיום מערכת שכר ועונש. (2) אף לערוך ניסוי כדי לברר אם אמנם הקב"ה יפעיל אותה. כך הוא כותב על אתר: "אין ראוי לעבוד את ה' על דרך הספק או שאלת מופת וניסיון, כי אין רצון ה' לעשות נסים לכל אדם ובכל עת, ואין ראוי לעבדו על מנת לקבל פרס[14], אלא אולי ימצא בעבודתו ולכתו בדרכי התורה צער ואסון, וראוי שיקבל הכל כמשפט צדק". בעל התורה תמימה מרחיק לכת עוד יותר. אף במצות שכתוב בהן מתן שכרן בצדן אסור לאדם לכוין שיקיים מצוה זו לראות אם יקויים בו המתן שכר. וטעם הדבר משום דלפעמים יש איזו חובה המונעת מאדם זה שכר זה והוא לא ידע ואשם לחשוב זרות בקיום המצות.[15]

בדעות הנ"ל קיים קושי מסוים. לכאורה יש מקום לחלק בין שתי גישות פסולות: הראשונה היא לקיים מצוה במטרה לבחון אם הקב"ה אמנם מקיים את הבטחותיו, וגישה זו היא גדר הלאו "לא תנסו את ה'". השנייה היא לקיים מצוה כדי לזכות בפרס המובטח על ידי הקב"ה, בלי להטיל כל ספק במימושו. גישה זו אמנם פסולה, כפי שכתוב במשנה: "אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב על מנת לקבל פרס", אבל אין בה הפרת לאו מן התורה. הרושם הוא שאין הבחנה חדה בין שתי הגישות, והדבר צריך עיון.

 

עשר בשביל שתתעשר

ברם, יש לכאורה מקרה אחד שכן מותר "לנסות את ה'". בגמרא מובא:

אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב "עשר תעשר" (דברים יד כב)? עשר בשביל שתתעשר. אשכחיה רבי יוחנן לינוקא דריש לקיש. אמר ליה: אימא לי פסוקיך. אמר ליה: "עשר תעשר". אמר ליה: ומאי "עשר תעשר"? אמר ליה: עשר בשביל שתתעשר. אמר ליה: מנא לך? אמר ליה: זיל נסי. אמר ליה: ומי שרי לנסוייה להקב"ה?  והכתיב: "לא תנסו את ה'". אמר ליה: הכי אמר רבי הושעיא: חוץ מזו.[16]

מהגמרא הנ"ל עולה אפוא שלא רק מותר לתת מעשר כדי לזכות בעושר, אלא אף לערוך ניסוי כדי לוודא שאמנם הקב"ה מקיים את הבטחתו.

הרבה מביאים גם כהוכחה מה שכותב הנביא מלאכי: "הָבִיאוּ אֶת כָּל הַמַּעֲשֵׂר אֶל בֵּית הָאוֹצָר וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת אָמַר ה' צְבָאוֹת אִם לֹא אֶפְתַּח לָכֶם אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי" (מלאכי ג י).

הטור[17], בעקבות מה שנאמר בגמרא הנ"ל, כותב: "אמרו חכמים: בכל דבר אסור לנסות את ה', חוץ מצדקה". הבית יוסף מעיר על אתר שלפי הגמרא, משמע שההיתר הוא דווקא על מעשר, ולא על צדקה באופן כללי. המחבר[18] אינו מתייחס לנושא בצורה ישירה אלא רק פוסק: "הצדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממות", אלא שהרמ"א מוסיף: "והיא מעשרת, ואסור לנסות הקב"ה כי אם בדבר זה, ויש אומרים דווקא בנתינת מעשר מותר לנסות הקב"ה אבל לא בשאר צדקה".

באיזה מעשר מדובר? בעל פתחי תשובה הבין מדברי הרמ"א שהוא מתכוון למעשר כספים שנהוג היום, שהוא מדרבנן בלבד, אלא שהוא חולק עליו, כאשר מהגמרא משמע שמדובר דווקא במעשר תבואה, שהוא מדאורייתא.

לפי הרב עובדיה יוסף ההיתר הוא חל על צדקה באופן גורף, והסיבה לכך היא שבנושא הצדקה אין כל עניין שהמצווה תיעשה לשמה. כך הוא כותב, בשם הרב לנדאו, בנו של ה-"נודע ביהודה":

ראיתי להגר"ש לנדא בספר אהבת ציון (דרוש י דט"ז סע"ד) שכתב, שבעשיית צדקה המעשה בעצמו מועיל אף בלי מחשבת מצוה, וכמו שנאמר בראש השנה (ד ע"א) "האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני הרי זה צדיק גמור". ואמר אדוני אבי הגאון (הנודע ביהודה) זה לשונו: הטעם למה שבכל המצות צריך לעשות המצווה לשם שמים ולא על מנת לקבל פרס, מה שאין כן בצדקה, משום שכל מצות ה' אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש ואינו עושה כלום, שהרי אם נטל לולב או הניח תפלין וציצית, לולא שיש בזה מצות הבורא יתברך שציוונו לעשות כן, אין במעשה הזה שום תועלת מצד עצמו, ורק מפני שמקיים מצות הבורא שציוונו לעשות כן, קיום המצווה גורם חשיבות ויקר תפארת המעשה, לפיכך אם אינו עושה לשם מצוה אין בו ממש, אבל בנתינת צדקה אף שאין בו מחשבת מצוה, מכל מקום הרי יש תועלת לעני בעשייתו, שאין הבדל אצל העני אם הנותן עושה צדקה לשמה או לא.[19]

לפי הבנה זו יש לשאול: הרי מצוות רבות – ובעיקר מצוות בין אדם לחברו – יש להן תועלת ברורה. האם יהיה מותר למשל לקיים את מצוות כיבוד אב ואם אך ורק על מנת לזכות לאריכות ימים? לפי הסבר הנ"ל משתמע שכן, והדבר צריך עיון.

אולם ניתן להסביר את העניין בצורה שונה. הרדב"ז נשאל מה עדיף: להתחייב לתת תרומה כלשהי על ידי נדר, או בלי התחייבות של ממש, ובלשונו: "שאלת ממני על ענין הצדקה איזה יותר הגון לומר הרי עלי כך לצדקה או הרי זה צדקה או לתת אותה בלא קבלה[20]?". והוא השיב כדלהלן:

אם נדר הוא, כגון דאמר הרי עלי, איכא למיחש דילמא אתי לידי תקלה שיעבור בבל תאחר… אבל כד מעיינת שפיר תשכח דאין הדברים אמורים אלא בנדבה ונדר שאינו מקיים בה מצוה כגון קרבנות שאינו מחויב בהם מן הדין… אבל צדקה הוא מצות עשה שהוא מחויב בה ומנין שנשבעין לקיים את המצוה לזרוזי נפשיה? דכתיב "נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך" (תהילים קיט קו). לפיכך אם רואה עצמו מתרשל במצות הצדקה מצוה עלינו לומר הרי עלי כך וכך לצדקה… ואם רואה עצמו זריז ונשכר במצות הצדקה אז טוב לו שיתן אותה בלא קבלת נדר או נדבה.

בהמשך דבריו, הרדב"ז מוצא הוכחה נוספת להקל בעניין הצדקה ומתייחס לנידון שלנו, כדלהלן:

תו איכא טעמא אחרינא בצדקה שהרי לא הותר הנסיון במצוה מן המצות אלא במצות צדקה והאומר סלע זה לצדקה כדי שיחיה בני הרי זה צדקה, דכתיב "ובחנוני נא בזאת", והמעשר היינו הצדקה, וטעמא דמילתא משום תקנת העניים.[21]

לפי הרדב"ז, חז"ל התירו "לנסות את ה'" בעניין הצדקה, כדי שהעניים יקבלו צדקה[22], כפי שמותר להתחייב בצדקה על ידי נדר או נדבה, אם על ידי זה יגדלו הסיכויים שהעניים ייהנו ממנה.

 

אין סומכים על הנס

מן התלמוד הירושלמי[23]  משמע שפירוש האיסור "לא תנסו את ה'" הוא ש"אין סומכים על הנס". מן הסתם, יש להניח כי העולם מתנהג על פי חוקי הטבע, ואין לקחת בחשבון את האפשרות של הנס כאחד ממרכיבי שיקול הדעת להנהגת החיים. כך מובא שם:

ערב יום הכיפורים עם חשיכה לא היו מניחים אותו [את כהן הגדול] לאכול הרבה שהמאכל מביא את השינה… תני: לא היו מניחים אותו לאכול לא חלב ולא בצים ולא גבינה… ולא כל דבר שהוא מרגיל לזיבה… ולא מן הניסים שהיו נעשים בבית המקדש הן!? [היה שלא ראה הכהן גדול קרי ביום הכיפורים[24] ולמה היו צריכים לשמרו על כך? (קרבן העדה)]. אמר רבי אבין: על שם "לא תנסון" [כלומר דלכתחילה אין סומכים על הנס (קרבן העדה)].

מן המובא הנ"ל משמע שיש לנקוט בכל האמצעים הדרושים למנוע אסון מכל סוג שהוא, ולא לסמוך על התחוללות נס, אפילו במקרה שנס כזה "מובטח" על ידי המסורת המוצאת את ביטוייה במשנה באבות (ה ה).

באותו הקשר, לפי הרש"ר הירש, הוראה זו באה להזהירנו שבסוף מושבם של בני ישראל במדבר תם עידן הניסים:

בתחילת דרכו ההיסטורית בעולם עדיין היינו זקוקים לנסים; ניסים אלה שכנעו אותנו שה' שוכן בקרבנו והוא נותן דעתו לקורות האדם ולמעשיו. אף על פי שלא היה לכך צידוק, אפשר היה ללמד זכות על כך שעדיין "ניסית את ה'", ביקשת ניסיונות המוכיחים את נוכחות ה' ואמרת: "היש ה' בקרבנו אם אין" (שמות יז ז). כל הנסים, כל מעשי הניסיונות שעשה לך ה' ממצרים ועד כנען, ובהם הכניס אותך להיסטוריה, אחת הייתה תכליתם: הם באו להודיעך שה' שוכן בקרבך בחירות הנהגתו הכל-יכולה. נסים אלה מסתיימים עתה. די היה בהם כדי שתכיר את מציאות ה' ואת נוכחותו עלי אדמות, והכרה זו תהיה לך ודאות גמורה הנעלית מכל ספק בכל הזמנים. ודאות זו תהיה מאוששת בלבכם, ואל תדרשו נסים חדשים לאמונתכם; אלא תדעו שה' בקרבכם בעיצומו של עולם הנראה כאילו הוא מתנהג בדרך הטבע. ובוודאות זו תחיו ותמותו.[25]

אלא שאין הרב הירש מביע את דעתו בעניין הניסים הרבים שהתחוללו מאז כניסתם של בני ישראל לארץ ישראל עד חורבן בית ראשון, ואף מעבר לכך על פי מסורת חז"ל. אולי ניתן ליישב ולומר שהרב הירש התכוון לומר שתם עידן הניסים הקבועים – כמו ירידת המן, באר המים וענני כבוד – שאמנם פסקו מאז כניסתם לארץ.

 

לסיכום כל מה שנאמר לעיל, מתברר שלאיסור "לא תנסו את ה'" הוצעו על ידי הפרשנים שלושה פירושים שונים:

• אסור לבקש מנביא שכבר "אושר" הוכחות מיותרות לאמיתותו.
• אסור לקיים את המצוות לשם קבלת שכר מיידי.
• אסור לסמוך על נס.

לפנינו דוגמה מעניינת של אחת מתרי"ג המצוות, שיש אודותיה חילוקי דעות מרחיקי לכת בנושא עצם הגדרת המצווה.

 

 

 

[1]  ויקרא רבה (וילנא) יא.

[2] הלכות יסודי התורה, ז ז.

[3] ראו לדוגמה בהלכות תשובה ט ב: ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.

[4] לדוגמה ראו הלכות יסודי התורה ח א: "המאמין על פי האותות יש בלבו דופי".

[5] הלכות יסודי התורה, ז ז.

[6] הלכות יסודי התורה י יג.

[7] רש"י בבלי כתובות קיא ע"א.

[8]  מצווה לא תעשה סד.

[9]  הלכות יסודי התורה י, ה.

[10] שם י ה.

[11]  מצווה תכד.

[12] כנראה שאין הסמ"ג שולל ציפייה לזכות בעולם הבא.

[13] ספר מצוות גדול לאוין סימן ד.

[14]  על פי המשנה באבות (א ג).

[15]  תורה תמימה דברים ו עא.

[16]  בבלי תענית ט ע"א.

[17]  יורה דעה רמז.

[18]  שם סעיף ד.

[19] שו"ת יביע אומר, חלק ו, יורה דעה, סימן כט.

[20] כמובן, "קבלה" כאן משמעותו "התחייבות".

[21] שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תמא (תתפב).

[22] לפי זה, היתר זה של חז"ל הוא על פי הכלל שלבית דין יש כוח לבטל דין תורה אפילו בקום ועשה (ראו תוספות נזיר מג ע"ב ד"ה והאי מת מצוה וכן תוספות עבודה זרה יג ע"א ד"ה אמר אביי). ברם, בנידון שלנו, מדובר אך ורק בכוונה פסולה.

[23]  ירושלמי יומא א ד.

[24]  על פי המשנה באבות (ה ה).

[25] פירוש הרש"ר הירש על התורה, דברים ו טז.