מצוות הקהל

 

 

מובא בפרשתנו:

וַיְצַו מֹשֶׁה אוֹתָם לֵאמֹר מִקֵּץ שֶׁבַע שָׁנִים בְּמֹעֵד שְׁנַת הַשְּׁמִטָּה בְּחַג הַסֻּכּוֹת. בְּבוֹא כָל יִשְׂרָאֵל לֵרָאוֹת אֶת פְּנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחָר תִּקְרָא אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת נֶגֶד כָּל יִשְׂרָאֵל בְּאָזְנֵיהֶם. הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת  כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת. וּבְנֵיהֶם אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ יִשְׁמְעוּ וְלָמְדוּ לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם כָּל הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתֶּם חַיִּים עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים אֶת הַיַּרְדֵּן שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (דברים לא, י-יג).

הוראה זו היא מצוות עשה המופנית לגברים, לנשים, לטף ולגרים כאחד, והיא אחת מתוך תרי"ג המצוות. היא מובאת להלכה על ידי הרמב"ם כדלהלן:

מצות עשה להקהיל כל ישראל אנשים ונשים וטף[1] בכל מוצאי שמיטה בעלותם לרגל ולקרות באזניהם מן התורה פרשיות שהן מזרזות אותן במצות ומחזקות ידיהם בדת האמת.[2]

אלא שביצוע מצווה זו מעורר קשיים אחדים, כדלהלן:

• המצווה מופנית לגברים, לנשים ולטף. מהו גדר חיוב הנשים? ובאיזה טף מדובר?
• היא גם מופנית לגרים. באיזה גר מדובר?
• האם מצווה זו מחייבת ממש כל בן ישראל?

 

גברים, נשים וטף

הגמרא מביאה את דעתו של רבי אלעזר בן עזריה בעניין גדר החיוב של כל אחד ממרכיבי האוכלוסייה:

מעשה ברבי יוחנן בן ברוקה ורבי אלעזר בן חסמא שהלכו להקביל פני רבי יהושע בפקיעין, אמר להם: מה חידוש היה בבית המדרש היום? אמרו לו: תלמידיך אנו, ומימיך אנו שותין. אמר להם: אף על פי כן, אי אפשר לבית המדרש בלא חידוש, שבת של מי היתה? שבת של רבי אלעזר בן עזריה היתה. ובמה היתה הגדה היום? אמרו לו: בפרשת הקהל. ומה דרש בה? "הקהל את העם האנשים והנשים והטף". אם אנשים באים ללמוד, נשים באות לשמוע, טף למה באין? כדי ליתן שכר למביאיהן. אמר להם: מרגלית טובה היתה בידכם ובקשתם לאבדה ממני![3]

ננתח להלן את החלק של כל אחד מהם:

הגברים

על הגברים מוטלת מצוות תלמוד תורה. לכן הם באים כדי ללמוד. הדברים ברורים.

נשים

התלמוד הירושלמי מציין כי מאמר הנ"ל "אתיא… דלא כבן עזאי, דתנינן תמן מיכן אמר בן עזאי חייב אדם ללמד את בתו תורה שאם תשתה [מי סוטה] תדע שהזכות תולה לה"[4]. זאת אומרת שנשים באות לשמוע בלבד, בצורה פסיבית, כך שזה לא נקרא ממש לימוד. אבל הן חייבות להתעדכן ולדעת את חובותיהן. וכך אמנם פוסק הרמ"א בשולחן ערוך: "חייבת האישה ללמוד דינים השייכים לאשה"[5]. או שהכוונה איננה לימוד המצוות, אלא דברי מוסר כלליים: "כי גם הן שומעות ולומדות ליראה את ה'"[6] , וזה כמובן גם נוגע לנשים. כך גם כותב אברבנאל: "הנשים תשמענה ליראה את ה' ולהימנע מעשות כל מצות שישנן בשמירתן כמו האנשים ולכך אמר בעדן ויראו את ה' אלהיכם ושמרו לעשות כי השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה".

 טף

לפי אברבנאל, עמדת חז"ל בעניין הטף היא בעייתית. הרי הוא שואל:

איך שאלו באגדתם טף למה הם באים, ואיך השיבו ליתן שכר למביאיהם… כי הנה התורה נתנה בו הטעם למה היו באים הטף ולא אמר שהיה להביא שכר למביאיהם, אבל אמר ובניהם אשר לא ידעו ישמעו ולמדו ליראה כי הלמוד והחינוך יאות בנערים ואם התורה בארה הטעם האמתי בדבר איך בארו בזה טעם אחר חלוש בהגדה?

אברבנאל מיישב כך את הקושי:

אולי החכמים ההם הבינו שאמרו "ובניהם אשר לא ידעו" אינו הטף שזכר למעלה אלא הבנים והדורות הבאים אחריהם שישמעו מפי אביהם ויבואו ליראה כל הימים. כי תמיד נאמר בכתוב "ובניהם אשר יבאו אחריהם" על הדורות הנמשכים ונשאר אם כן ביאת הטף שהם הקטנים שהייתה בהם שמיעה ולא למוד ליראה מבלי טעם. ועל זה אמרו שבאו לתת שכר למביאיהם.

כך שלדעתו, הטף הוא הילדים הקטנים שאינם מסוגלים ללמוד. אם כן, מהו גדר המדויק של טף? על זה חלוקות הדעות:

לפי הכלי יקר, מדובר "בטף שלא הגיעו לחינוך דאם לא כן לא הוצרכו לטעם ליתן שכר וכו'". הרב שייאר[7] מסביר את העניין כך:

הנה זה ברור דכאשר האבא והאמא עולים לרגל, ממילא הם יביאו גם כן את ילדיהם, ואם כן קשה למה הוצרכה התורה לומר שיביאו גם כן את הטף, אלא העניין הוא שהתורה רוצה לעשות מזה מצוה בפני עצמה, וגדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה.

זאת אומרת שהתורה מבקשת לבצע מעשה שבכל מקרה יתחייב בגלל הנסיבות במטרה להגדיל את שכרם של מבצעיה על פי הכלל "גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה". יתירה מזו: הרי זו לא משימה פשוטה להביא את הילדים הרכים לטכס זה ולשמור עליהם כך שהם לא יפריעו למהלכו, והנה קושי זה יוסיף עוד זכויות נוספות להורים, על פי הכלל "לפום צערא אגרא"[8].

אולם הכלי יקר מסתייג מפירוש זה, באשר "זה דוחק גדול כי זה דומה כאילו צווה שישאו עליהם משא מעצים ואבנים לבית ה' כדי ליתן שכר למביאיהם". במילים אחרות, כאילו התורה נתנה הוראה בלי כל תועלת רק כדי לזכות את מי שיבצע אותה, וזה לא יתכן. לכן אברבנאל מסביר שיש תועלת רבה בהבאת הילדים הרכים:

 השכר ההוא היה קלות הטורח להביאם ליראה את ה' ולשמור מצותיו מפני ההרגל והמנהג הקודם אליהם לבא שמה ולשמוע את דברי התורה.

זאת אומרת שלא מדובר בגמול על קיום מצווה, אלא בתוצאה מבורכת שבאה בעקבות השתתפותם של הילדים הקטנים לטכס של הקהל. לפי אלשיך "אין שכר לאב גדול מזה שיזכה בנו ללמוד וליראה את ה'". לפי הסבר זה, מדובר אפוא בילדים רכים, וכך גם משתמע ממה שכותב המנחת חינוך: "טף מפורש בתורה שחייבים ולא נתבאר שיעור השנים של טף נראה דתיכף שיצאו מכלל נפל או בנולד שרוב כלו חדשיו חייב במצוה זו"[9]. ובכל זאת ישנה תועלת חינוכית לשתף אותם בטכס ההקהל. גישה זו תואמת את השקפת רבי יהושע – המתלהב מחידושו של רבי אלעזר בן עזריה כפי שמובא בקטע הגמרא לעיל – באשר אמו נהגה באופן דומה כאשר היא הביאה אותו לבית המדרש בהיותו תינוק, כפי שמציין המשך חכמה:

יתכן על פי מה דאיתא בירושלמי יבמות סוף פרק קמא (הלכה ו): ראה את רבי יהושע… זכור אני שהיתה אמו מולכת עריסתו לבית הכנסת בשביל שיתדבקו אזניו בדברי תורה. ולזה אמר רבי יהושע "ובקשתם לאבדה ממני", שלו יאות המאמר כמרגלית טובה לבעליה, שגם אמו עשתה כן.[10]

תוספות מסתמכים על נוהג זה כדי לציין: "על זה סמכו להביא קטנים בבית הכנסת".[11] הרב לאו אף רואה במאמץ זה עניין חינוכי בעל ערך רב:

את היסוד הזה, שהוא העיקר הראשון והבסיס המקשר בינינו ובין אבינו שבשמים, המביא אותנו לדרגת "יחידים שבאומות", את הקשר הזה אנו מבטאים באמצעות ילדנו שאינם מבינים עדיין, אך אנו מביאים אותם: מחד, כדי להפגין שאין מאמץ ואין קושי אשר ירתיעונו מלשמוע ולעסוק בדברי תורתך, ומאידך, לטעת בקרב העוללים, מגיל ינקות, עם חלב-אמם, את ההכרה בהקרבה. נכון, גם להורים קשה, גם לילדים קשה. אבל זהו האמצעי המוביל אל המטרה. זהו הקשר והאמיץ בין שני ה"יחידים", הקב"ה היחיד בעולמו, ועם ישראל היחידים שבאומות.[12]

בכל זאת, דרישה זו להביא את הילדים הרכים נראית בעיני האדמו"ר מגור דבר שאינו בר ביצוע:

איך יתכן להביא רבבות ילדים מכל המון ישראל מכל מקומות פזוריהם בעזרה, והם צועקים ובוכים והומים הן ואומנותיהם. ומי ישמור אותם מנקיותם? וביחוד במקום המקודש ובמעמד הקדוש והנפלא כזה בפני מלך וכל הגוי כולו, איך אפשר להשקיט סערת אלפים ורבבות עוללים ויונקים בכל משך קריאת הפרשיות עם הברכות, אם לא שהיה להם נס נגלה ונפלא על כל זה. ואם כי עין בעין זכינו לראות במקדש ה' בכל יום נסים ונפלאות, אבל כבר נודע מרבותינו שלא סמכה התורה הקדושה לכתחילה לצוות בדרך נס.[13]

בגלל קושי זה, הרמב"ן סבור כי הכוונה היא כי "אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך, וזה טעם ולמדו ליראה". זאת אומרת, ילדים שאמנם לא הגיעו ממש לגיל החינוך, אבל כבר מסוגלים להתרשם מעצם הכינוס, כפי שהוא כותב: "הם הטף, כי ישמעו וישאלו, והאבות ירגילום ויחנכו אותם. כי אין הטף הזה יונקי שדים, אבל הם קטני השנים הקרובים להתחנך".

בכור שור מרחיק לכת עוד יותר, כאשר הוא קובע: "טף קורא לפי הפשט בני י"ד ובני ט"ו שהם מבינים מה שאומרים להם, דכיון שאינם בני עשרים, טף קורא להם".[14] הסבר זה בעייתי, הרי האדמו"ר מגור מקשה עליו: "מה ענין עשרים לכאן וענין עשרים שייך לדין בית דין של מעלה אך מה השייכות לכאן?"[15].

לסיכום: נראה כי מדובר בילדים צעירים מדיי כדי להבין ממש את דברי התורה שהמלך משמיע, אבל מספיק בשלים כדי להתרשם מעצם המעמד. מן הסתם, התינוקות שרק יפריעו לא אמורים להשתתף בטכס, ויישארו בבית עם אמם. אולם צויין  שגם נשים חייבות להשתתף, ואם כן לא ברור איך משפחות ישראל יקיימו את מצווה זו מבחינה פרקטית.

 גרים

לפי הרמב"ם מדובר בגר צדק, והם מוזכרים כאן בגלל שבילדותם הם לא קבלו את החינוך הדתי שמקבל מן הסתם כל בן ישראל, ולכן חשוב עבורם במיוחד להשתתף בטכס הזה: "גרים שאינם מכירים חייבים להכין לבם ולהקשיב אזנם לשמוע באימה ויראה וגילה ברעדה כיום שניתנה בו בסיני"[16]. אחרים סוברים  שזה לא יתכן, היות וגרי צדק הם חלק אינטגראלי של עם ישראל, אלא בג רי תושב. כך משתמע ממה שכותב תרגום יהונתן: "וגרים שבעריכם שיראו כבוד התורה וייראו כולם"[17]. ואבן עזרא: "וגרך – אולי יתיהד"[18].

 מדוע בחרו במועד זה?

במשנה נאמר שזמן מצוות הקהל הוא "מוצאי יום טוב הראשון של חג בשמיני במוצאי שביעית"[19]. אברבנאל תמה מדוע בחרו במועד זה כדי לקיים את מצוות הקהל. הרי ההיגיון אומר ש-"היה ראוי שתקרא שנה בשנה וגם בכל רגל ורגל בעלות ישראל לבית הבחירה… שתקרא התורה בפניהם".

וכך כותב אברבנאל, שמסיבה לא ידועה מבין שמדובר בהתחלת שנת השמיטה:

אם היה זה בכל שנה היה הדבר נקל בעיניהם… ולכן צווה שמהשנים לא תהיה הקריאה תדירה בכל שנה כי אם בשנת השמיטה לפי שבשנה ההיא יהיו פנויים מכל עסקיהם אשר הם מתעסקים בעבודת האדמה והיו כלם שובתים מחרישה זריעה וקצירה וכל מלאכת עבודה ומזונות מוכנים לפניהם ומתברכים להם… וצווה שתהיה הקריאה בחג הסכות לפי שהיו כל התבואות נאספות ואין לב הבעלים עליהם.

לפי אברבנאל, מועד זה עדיף מפני שהעם פנוי מכל עבודה בשדה, ומה שהוא אסף לפני החג יספיק לו לכל השנה כך שאין להם כל דאגה של פרנסה. ברם, כאמור, נאמר במשנה בצורה מפורשת שמדובר במוצאי שביעית, וכך מובא להלכה. בהתאם לכך, מסביר החזקוני: "שהכל פנויים ואין אוסף לבית כלום כי הכל הפקר"[20], זאת אומרת שכבר לפני החג לא הייתה כל פעילות חקלאית, באשר מה שנמצא בשדה הוא הפקר.

אברבנאל מוסיף שזה המקור של חג "שמחת תורה"[21], כדלהלן:

מכאן נשאר המנהג בימינו שביום השמיני חג העצרת האחרון נקראים יום שמחת תורה שבו ביום אנו משלימים את התורה. עומד הגדול שבקהל ומסיים אותה והוא בעצמו קורא… פרשת וזאת הברכה לדמיון מעשה המלך בזמן האלהי ההוא.

על מי מוטל החיוב?

ברור שהתאספו אלה שהגיעו לחג הסוכות לירושלים, אולם מן הסתם לא מדובר בעם כולו: כך כותב ספראי בנידון:

מספר עולי הרגל לפי תיאורם של המקורות התנאיים הוא יותר ממאה אלף, אך לא הרבה יותר מסך זה. מספר זה הוא חלק קטן של בני עם ישראל בארץ בסוף ימי הבית, ואל אחת כמה וכמה חלק זעום של כלל בני ישראל בארץ ובתפוצות… המספר הכולל של עולי הרגל היה רק אחוז קטן של כלל ישראל… בניגוד לעולה מפשט המקראות הכירה המסורת ההלכתית מימי הבית… בעלייה לרגל כמצווה, אך לא כחובה.[22]

יתירה מזו: יש מקום לחלק בין מצוות עליה לרגל לבין החובה להשתתף ב-"הקהל". בעניין עליה לרגל, לכאורה כל אחד חייב לעלות לירושלים, כפי שנאמר: "שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה יֵרָאֶה כָּל זְכוּרְךָ אֶל פְּנֵי הָאָדֹן ה'" (שמות כג יז) , וזו מצווה שמוטלת על כל אחד ואחד מישראל. לעומת זאת, מצוות הקהל היא להקהיל את העם, ולא מוטל על כל אחד ואחד להשתתף בו, אלא על ראש העם לכנס את עולי הרגל הנמצאים בירושלים.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1]  לכאורה, הרמב"ם אינו מזכיר כאן את הגרים – אלא בהלכה ו – מפני שלדעתו מדובר בגירי צדק שלמעשה כלולים בעם ישראל, וראו על זה דיון בהמשך.

[2]  הלכות חגיגה ג א.

[3]  בבלי חגיגה ג ע"א.

[4]  ירושלמי חגיגה א א.

[5]  יורה דעה רמו ו.

[6]  רמב"ן על דברים לא יב-יג.

[7]  רבי נתן נטע שייאר בהגהותיו על מגן אברהם (סי' צח) שנדפסו בקובץ כרם שלמה. מובא ב"דף על הדף" (פרויקט השו"ת) על אתר.

[8]  אבות ה כג.

[9]  מנחת חינוך מצוה תריב.

[10]  משך חכמה על אתר.

[11]  תוספות חגיגה ג ע"א.

[12]  הרב ישראל מאיר לאו, מצוות "הקהל" ומהותה, שנה בשנה, תשס"ב 1-8 (1937).

[13]  האדמו"ר מגור, פרשת נצבים – תש"ל, מובא ב"דף על הדף" על אתר.

[14]  בכור שור פרשת וילך.

[15]  מובא ב"דף על הדף".

[16]  הלכות חגיגה ג ו.

[17]  כתר יהונתן על דברים לא יב.

[18]  אבן עזרא על דברים לא יב.

[19]  סוטה ז ח.

[20]  חזקוני על דברים לא יב.

[21]  שמחת תורה לא מוזכר לא בתורה, לא במשנה ולא בתלמודים. העדות הכתובה הראשונה שבה מופיעות המילים "שמחת תורה" נמצאת בדברי הרי"ץ גיאת (מאה 11 בספרד). ראו על זה שלמה נאה,  סדרי קריאת התורה בארץ-ישראל : עיון מחודש, תרביץ סז, עמ' 167-187.

[22]  שמואל וזאב ספראי, ,משנת ארץ ישראל, מסכת חגיגה, עמ' 154-155.