בפרשתנו כתוב: "וְעָשָׂה לַפָּר כַּאֲשֶׁר עָשָׂה לְפַר הַחַטָּאת כֵּן יַעֲשֶׂה לּוֹ וְכִפֶּר עֲלֵהֶם הַכֹּהֵן וְנִסְלַח לָהֶם" (ויקרא ד כ). הפסוק מתייחס כאן לכפרה בה זוכה החוטא באמצעות הבאת קרבן. אותו מטבע לשון מופיע פעמים רבות, תמיד במשמעות דומה.
ישנו הבדל עקרוני בין כפרה וסליחה. ויתור מצד ה' על עונש קרוי "סליחה". אפשר לזכות בה הודות לאהבתו וחמלתו של ה' על כלל בני האדם או על עבריין מסוים. ברם, הסליחה איננה "מנקה" (מכפרת) את הפגם שבנפש העבריין. יתר על כן, אפילו אם החוטא בא על עונשו, הוא טרם התכפר. לעומת זאת, הכפרה באה לנקות את האדם מלכלוך החטא. כך משתמע ממה שכתוב בספר ישעיהו (ו ז): "וַיַּגַּע עַל פִּי וַיֹּאמֶר הִנֵּה נָגַע זֶה עַל שְׂפָתֶיךָ וְסָר עֲוֹנֶךָ וְחַטָּאתְךָ תְּכֻפָּר". משמעות זאת של השורש כ-פ-ר מופיעה גם בגמרא: "אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא![1] ורש"י מבאר: "ולכפורי ידיה – לקנח ידיו".
השאלה המתבקשת היא מה המשמעות של כפרה זו, וכן איך הקרבן מכפר?
בעולם האלילי החטא נתפס כפגיעה באלים או כדבר שיש לו קיום עצמי. לשם תיקון החטא האדם נדרש לרצות את האלים ולנקוט בפעולות מאגיות כדי לסלק עצם החטא, באמצעות קורבנות וכדו', כך שלא נדרשת שום כוונה אלא המעשה הוא העיקר[2]. ההוגים היהודים מכל הזמנים התאמצו להסביר כי אין זו דרך התורה.
ישנם מספר גישות בעניין זה, ולהלן סקירה קצרה של הבולטות מביניהן.
1) הגישה המיסטית[3]
לפי גישה זו, עבודת הקורבנות מאפשרת מגע אישי בין נשמת האדם לאלהות, וכן פועלת על מערכת הכוחות האלהיים. היא יוצרת הרמוניה בעולם האלהות על ידי איחוד הספירות[4]. אותו איחוד נוצר בהשפעת ריח הקורבן, ובעקבותיו הכוחות העליונים יורדים לכוחות התחתונים[5]. יוצא כי המקריבים, הכוהנים והבעלים, מתקרבים ומתייחדים עם הכוחות העליונים במעשי ההקרבה[6]. בפעולת ההקרבה מתמזג הרצון האנושי עם הרצון האלהי: כאשר הכהן מקריב קרבן, הוא מדביק נפשו למזבח ונשמתו מתעלה למעלה ומתדבקת ביוצרה. מדובר בליכוד המערכה האלהית כולה, היינו ביטול הריבוי והפירוד בעולם האצילות.
לפי ספר הזוהר[7], היסוד הראשי הוא רעיון ההתאמה בין המקריבים והמוקרבים לבין הכוחות העליונים. בגלל ההתאמה הקיימת בעצם מהותן, מסוגלות הדמויות הארציות להתקשר עם דוגמותיהן הקוסמיות והאלהיות ולפעול עליהן ולהפעילן במעשי הפולחן. "עיקר הקרבן הוא הכוהן, הצריך לכוון את השם הקדוש ולסדר את המדרגות העליונות וליחד הכל ביחוד שלם ולשמח עליונים ותחתונים בחפץ וכוונה שלו … וכל המדרגות מאירות ומתלהטות ונוצצות בניצוץ עילאי מתוך העומק העליון הטמיר"[8]. ההקרבה היא השבת רוחות הבהמות לשרשן, ובעל הקרבן קונה לו פרקליטים למעלה בהגשת שי של גוף הקרבנות ורוחם לכוחות העליונים האחוזים בהם. לפי רעיון זה, נקשרים ומתאחדים רוחות האדם ובעלי החיים עם המלאכים וחיות המרכבה במעשי ההקרבה. הפעלת הכוחות הקוסמיים והאלהיים וליכודם במערכה אחידה עד אין סוף פותחים את מקורות השפע ומושכים ברכה לעליונים ולתחתונים[9]. כפרת העוונות מושגת על ידי ריבוי האור והשפע למעלה ולמטה[10], והיא תולדת השפעת עבודת הקורבנות, ואילו תיקון העוונות בתשובה ובמעשים טובים אינו אלא עילה להפעלת הכוחות העליונים ולפתיחת מקורות השפע.
2) הגישה הסמלית
לפי גישה זו, הבעל חי שמובא להקרבה הוא ממלא את מקומו של האדם המקריבו, אף בכל פרטי הגשת הקורבן. לפי הרמב"ן, "יזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה … שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו".[11] פעולות אלה אמורות להשפיע על האדם, באשר הוא מודע לזה שבאמת לפי הדין הוא עצמו היה צריך להיות מובא כקרבן, ובעל החי רק תפס את מקומו.
3) הגישה הרציונאלית
זו גישת הרמב"ם[12]. לדעתו, אין הקורבן מועיל כשלעצמו, אלא הוא אחד מהביטויים לחזרה בתשובה, שהיא העיקר. כך הוא כותב, אחרי שהוא הסביר כי עיקרון התשובה הוא חייב המציאות: "רבים המעשׂים המשרישים דעה זאת הנכונה והמועילה מאוד, כלומר הוידויין והקורבנות על השגגות וכן על זדון כמה חטאים, והתעניות".[13] יוצא כי הקורבן אינו אלא כלי עזר להתפרצות התשובה האמורה ללוות אותו.
כך גם כותב ספר החינוך, המדגיש את חשיבות הפעולות המעשיות לשם תיקון הנפש:
עיקרי הלבבות תלויין אחר הפעולות[14], ועל כן כי יחטא איש לא יטוהר לבו יפה בדבר שפתיים לבד, שיאמר בינו ולכותל "חטאתי, לא אוסיף עוד". אבל בעשותו מעשה גדול על דבר חטאו, לקחת ממכלאותיו עתודים ולטרוח להביאם אל הבית הנכון אל הכהן, וכל המעשה הכתוב בקרבני החוטאים, מתוך כל המעשה הגדול ההוא יקבע בנפשו רוע החטא, וימנע ממנו פעם אחרת.[15]
לפי גישה זו האחרונה, אין הקורבן העיקר אלא הכוונה המלווה אותו. על זה ניתן לשאול כמה שאלות:
א) בעבודת יום הכיפורים, הכהן הגדול מביא קרבן כדי לכפר על חטאות העם[16]. איך ניתן להבין על פי הגישה הרציונאלית, לפיה תפקיד הקורבן אינו אלא לסייע בידי המקריב לחזור בתשובה שלימה, כי אדם אחד – הכוהן הגדול – יכול להביא כפרה עבור אדם אחר? אלא משתמע מהכתוב כי הכהן הגדול פועל בשליחות העם, כך שאין לדייק מכאן שהקורבן פועל בצורה אוטומטית בלי כוונה אמיתית מצד העם להתכפר מעוונותיהם. העם היה מודע לשליחות זו, והיא השפיעה עליו כאילו הקורבן היה מובא על ידיהם.
ב) משמע מהגמרא כי כלי המשכן מכפרים באופן שנראה אוטומטי:
מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דם … מכנסים מכפרת על גילוי עריות … מצנפת מכפרת על גסי הרוח … אבנט מכפר על הרהור הלב … חושן מכפר על הדינין … אפוד מכפר על עבודת כוכבים … מעיל מכפר על לשון הרע … וציץ מכפר על עזות פנים[17].
גם כאן, ניתן להבין כי – בדומה לתפקידו של הכהן הגדול – עבודת בית המקדש כולה היא נעשתה בשליחות עם ישראל, כך שגם הכפרות הנ"ל הן אמורות להיות מלוות בכוונתם של בני ישראל כולם.
ג) מובא בספר איוב (א ה): "וַיְהִי כִּי הִקִּיפוּ יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם וְהִשְׁכִּים בַּבֹּקֶר וְהֶעֱלָה עֹלוֹת מִסְפַּר כֻּלָּם כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱלֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים". מכאן לכאורה משמע כי הקורבן פועל בצורה אוטומטית ובלי כוונת המתכפר. על שאלה זו ניתן ליישב כדלהלן:
– יתכן כי בני איוב הסמיכו את אביהם לנהוג כך, וכי הוא נציגם כמו שהכהן הגדול הוא נציג עם ישראל. כך אמנם משתמע מהמילים "וַיִּשְׁלַח אִיּוֹב וַיְקַדְּשֵׁם". עמוס חכם מסביר: "שלח שליחים להזהירם שיתקדשו, כלומר שיטהרו … המתין איוב עד למחרת, ומיד בבוקר הקריב … איוב שהוא ראש המשפחה משמש לה גם כהן, ומסתבר שהבנים היו נוכחים בשעת ההקרבה ולפיכך קדשם".[18]
– יתכן כי אין תוכנו של ספר איוב מחייב מבחינה הלכתית. הרי לפי דעה אחת בגמרא: "איוב לא היה ולא נברא אלא משל היה",[19] ומשתמע מדברי הרמב"ם שהוא נוטה לאמץ דעה זו.[20] גם מתוך אלה הסוברים שהוא כן היה, משתמע שהוא אינו יהודי. אם כן, אין סיבה להחשיב כל פרט שנאמר שם כהוראה נורמטיבית מחייבת.
לסיום הדברים, יש להתייחס למה שמובא במדרש בנידון:
שאלו לחכמה החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "וחטאים תרדף רעה" (משלי יג כא). שאלו לנבואה: החוטא מהו עונשו? אמרה להם: "הנפש החוטאת היא תמות" (יחזקאל יח ד). שאלו לתורה: חוטא מה עונשו? אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקב"ה: החוטא מהו עונשו? אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו. הדא היא דכתיב: "טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך" (תהלים כה ח).[21]
לכאורה הדברים תמוהים[22]. האם תתכן אי-התאמה כלשהי בין דברי התורה לדבר ה'? הלא ה' חיבר את התורה! אלא יש לומר כי קיימות שתי דרגות בהשגת הכפרה על חטאים. יש קודם כל הצד הפורמאלי, מילוי החובות "לפי הספר", והקורבנות ממלאים פונקציה זו – משמעותם תהיה אשר תהיה. אלא שבנוסף, ישנה דרישה מעבר למילוי החובות: חזרה בתשובה בלב שלם. זו היא הדרישה האולטימטיבית, בהתאם למה שנאמר בחז"ל "הקדוש ברוך הוא ליבא בעי"[23].
[1] בבלי גיטין נו ע"א.
[2] יעקב לוינגר, "התשובה מכפרת" – הרעיון ומקורותיו, ב"תשובה ושבים", ירושלים תש"מ, עמ' 44/.
[3] ישעיהו תשבי, משנת הזוהר, ירושלים תשכ"א, כרך ב, עמ' קצב-רטו.
[4] ספר הבהיר, סימן מו.
[5] ספר הבהיר, מו-מז.
[6] ספר הבהיר, מח.
[7] זוהר ח"א רלט ע"ב.
[8] זוהר חדש, רות, לח ע"א-ע"ב.
[9] זוהר ח"ג נח ע"ב נט ע"א.
[10] זוהר ח"א רו ע"א.
[11] רמב"ן ויקרא א ט.
[12] לא נדבר כאן על שיטת הרמב"ם לפיה פולחן הקורבנות איננו אלא וויתור להרגלים הפגאניים של עם ישראל.
[13] מורה הנבוכים, ג לו.
[14] או בניסוח יותר מפורסם: "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" (ספר החינוך מצווה טז).
[15] ספר החינוך מצוה צה.
[16] ויקרא פרק טז פסוקים ה ז ט טו-טז.
[17] בבלי זבחים פח ע"ב.
[18] עמוס חכם, ספר איוב, סדרת "דעת מקרא", ירושלים תשל"ב.
[19] בבלי בבא בתרא טו ע"א.
[20] ראה מורה נבוכים ג כב.
[21] פסיקתא דרב כהנא כד ז. וכן ירושלמי מכות ב ו, אלא שלא מוזכרת שם פניה לתורה. לא נתעכב כאן על משמעות הדרישה של החכמה ושל הנבואה.
[22] ראה: הרב אביעד א' סטולמן, יביא קרבן ויתכפר, דף שבועי מספר 592.
[23] בבלי סנהדרין קו ע"ב.