הפסוק ומשמעותו

מובא בפרשתנו: "יְקִימְךָ ה' לוֹ לְעַם קָדוֹשׁ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָךְ כִּי תִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו" (דברים כח ט). מה משמעות ההוראה "וְהָלַכְתָּ בִּדְרָכָיו", המופיעה פעמים רבות בספר דברים[1]? לפי הרש"ר הירש, הוראה זו באה להגביל את קיום מצוות ה' למסגרת שנקבעה על ידו: "תשמור בנאמנות את מצוות ה' ורק בדרכים שהותוו בידי ה"'. זה כנראה פשוטו של מקרא.

אולם חז"ל רואים בקטע זה הוראה המחייבת את האדם הישראלי להשתדל להידמות להקב"ה. כך כותב הספרי:

ללכת בכל דרכיו… נקרא המקום רחום אף אתה היה רחום, הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון… נקרא המקום צדיק… אף אתה היה צדיק, נקרא המקום חסיד… אף אתה היה חסיד.[2]

ובמקום אחר, חז"ל אף מפרטים את מעשי ה' שיש חובה לחקות אותם:

אמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: "אחרי ה' אלהיכם תלכו" (דברים יג ה)? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: "כי ה' אלהיך אש אוכלה הוא" (דברים ד כד)! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: "וירא אליו ה' באלוני ממרא", אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: "ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו", אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: "ויקבר אותו בגיא", אף אתה קבור מתים.[3]

המצווה להידמות להקב"ה[4]

לפי הרמב"ם, הוראה זו היא מצוות עשה:

המצוה השמינית היא שצוונו להדמות בו יתעלה לפי יכולתנו, והוא אמרו "והלכת בדרכיו"… ובא בפירוש זה, מה הקב"ה נקרא רחום אף אתה היה רחום, מה הקב"ה נקרא חנון אף אתה היה חנון, מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד… שעניינו להידמות בפעולות הטובות והמידות החשובות שיתואר בהם האל יתעלה על צד המשל יתעלה על הכול עילוי רב.[5]

וכך הוא פוסק במשנה תורה, אלא שהוא מוסיף שם שזו הסיבה שהתורה והנביאים מתארים את ה' בתוארים חיוביים, דבר הנוגד את החשיבה התיאולוגית[6]:

על דרך זו קראו הנביאים לאל בכל אותם הכינויים: ארך אפים ורב חסד צדיק וישר תמים גיבור וחזק וכיוצא בהם, להודיע שהם דרכים טובים וישרים וחייב אדם להנהיג עצמו בהם ולהידמות אליו כפי כוחו.[7]

תמיהת הרמב"ן

הרמב"ן בהשגותיו מקשה על הרמב"ם כדלהלן: "כל אלו גמילות חסדים הם, ובכלל "ואהבת לרעך כמוך" הם נכנסים… הכל מצוה אחת היא לגמול חסד עם האחר".[8] אליבא דרמב"ן, החיוב להידמות להקב"ה כבר כלול במצווה לאהוב את הריע, כך שאין לעשות ממנו מצוות עשה נפרדת.[9]

נסקור פירושים שונים הבאים ליישב את קושיית הרמב"ן.

הפתרון של פרופ' רוזנברג

את שאלה זו ניתן ליישב על פי חלוקה שהוצגה על ידי שלום רוזנברג[10]: מתברר כי בחובות כלפי השני קיימות שלוש דרגות:

• "ואהבת לרעך כמוך": לעשות לשני מה שהייתי רוצה שיעשו לי – ולהפך, על פי גדרו של הלל: "דעלך סני לחברך לא תעביד, זו היא כל התורה כולה"[11]. לפי הרמב"ם, הוראה זו מוגבלת ליהודי, כפי שהוא כותב: "מצווה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל".[12] לכאורה, היא אפילו מוגבלת ליהודי שומר תורה ומצוות, כפי שכתב: "ואהבת לרעך כמוך, כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם לך אחרים, עשה אתה אותן לאחיך בתורה ובמצות".[13]
• לא לפגוע בצלם אלהים שבכל אדם.

ההבחנה בין שתי דרגות הנ"ל מוזכרת במדרש:

"ואהבת לרעך כמוך", רבי עקיבא אומר זה כלל גדול בתורה. בן עזאי אומר: "זה ספר תולדות אדם… בדמות אלהים עשה אותו", זה כלל גדול מזה[14]… שלא תאמר: הואיל ונתבזיתי יתבזו חברי עמי, הואיל ונתקלקלתי יתקלקלו חברי עמי. אמר רבי תנחומא: אם עשית כן תדע למי עשית ובזית, בדמות אלהים עשה אותו.[15].

וכך מפרש תורה תמימה:

בן עזאי מוסיף, דמדברי רבי עקיבא שמעינן רק מה דעלך סני לחברך לא תעביד, ואם כן משמע דמי שאינו חושש לכבוד עצמו אינו דרוש לחוש גם על כבוד אחרים, על זה אומר, "זה ספר תולדות אדם בדמות אלהים עשה אותו", הנה אין ראוי לאדם להקל בכבוד זולתו לא רק משום דעלך סני אלא גם משום שנברא בדמות אלהים ואם מיקל בכבודו הוי כמיקל בדמות היוצר.[16]

• "והלכת בדרכיו": לא רק "ברית אחים" אלא חובת התנהגות נאותה כלפי כל המין האנושי.

כך מבאר רוזנברג את המשמעות של ההוראה "והלכת בדרכיו"[17]:

בהשוואה ראשונה שני העקרונות דומים, ומהם נגזרים כמעט אותם דינים ממש. על כן חשוב לנסות ולהבחין ביניהם… על כך ניתן לעמוד בנקל מהמשך דבריו של הרמב"ם בהלכות אבל: "עשה אותם לאחיך בתורה ובמצוות". בבסיס הכלל עומד… רעיון הברית, דהיינו השאיפה ליצור קהילה שתגשים את יעודה הדתי. חברי קהילה זו נתפסים כשותפים, ואף כאיברי גוף אחד, החייבים לראות את עצמם בתור שכאלה. מכאן ש"ואהבת לרעך כמוך" מהווה אכן כלל מוסרי בסיסי, אך הוא מבוסס על עקרון ההדדיות, והוא תחום על  ידי גבולותיו של המושג "רעך". אהבת הריע היא לפי זה בסיס למוסר חברתי.

ההליכה בדרכי ה', לעומת זה, יוצרת מערכת מוסרית המבוססת על עקרון אישי, ההידמות לאל. "והלכת בדרכיו" הוא כלל מוסרי רחב שחסר הוא לחלוטין גבולות מעין אלה, שהרי הקב"ה מיטיב לרעים ולטובים גם יחד. לדעתי, הרמב"ם הכיר במפורש בכל ההשלכות המוסריות של השימוש בכלל ההידמות לאל, מעבר להגבלות החוקים האחרים. ראיה לכך נמצא בדברי הרמב"ם בהלכות מלכים (י יב):

אפילו הגויים צוו חכמים לבקר חוליהם ולקבור מתיהם עם מתי ישראל, ולפרנס ענייהם עם כל עניי ישראל, מפני דרכי שלום. הרי נאמר "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהילים קמה ט), ונאמר "דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" (משלי ג יז).

המובאה מתהילים לגבי דיון זה היא תוספת והיא מוכיחה עד כמה ההידמות לאל מהווה עקרון מיטא-הלכתי מובהק, בהשקפתו של הרמב"ם, שתקפו מעבר לכל ההגבלות החלות על הכללים האחרים.

יוצא מדבריו כי לפי הרמב"ם לא מוטל עלינו "לאהוב" אלא את האיש הישראלי שלא התפקר, אולם יש להתנהג בצורה אנושית עם כל אדם באשר הוא אדם.

משמעות התיאולוגית של "והלכת בדבריו"

יש להוסיף כי לפי הרמב"ם המצווה השמינית, "הציווי שנצטווינו להידמות לו ית' כפי יכולתנו", איננה מצטמצמת לתחום החברתי, בתור מצווה בין אדם לחברו. אלא יש לראות בה דרישה המסתפחת למצוות נוספות בתחום התיאולוגי, כיתר המצוות המנויות בתחילת ספר המצוות, שמטרתן להגיע להשגת ה', דרך אהבתו ויראתו והידבקות בחכמי התורה. יתירה מזו: לפי מה שכותב הרמב"ם במורה הנבוכים, ההידמות לה' היא הדרגה הגבוהה ביותר שניתן לאדם להגיע אליה, והיא מהווה את התכלית האולטימטיבית של חיי תורה ומצוות. כך משתמע ממספר מובאות כדלהלן: "תכלית הכל היא להידמות אל שלמותו בהתאם ליכולת" (מורה נבוכים א סט). "שלמות האדם… היא… מי שהגיע להשׂיג את האל יתעלה כפי יכולתו ויודע כיצד היא השגחתו בברואיו בהביאו אותם לידי מציאות ובהנהיגו אותם. לאחר אותה השׂגה, אותו אדם יתכוון בהתנהגותו תמיד לחסד משפט וצדקה מתוך הידמות אל מעשׂיו יתעלה… תכלית מעלת האדם היא להידמות אליו יתעלה במידת היכולת" (שם, ג נד). תכלית זו איננה מצטמצמת לתחום החברתי, אלא היא מושגת על ידי כלל המצוות, כפי שמשתמע ממה שהרמב"ם כותב בסוף הלכות איסורי אכילה:

אף על פי שמותר לאכול אוכלים טמאים ולשתות משקים טמאים, חסידים הראשונים היו אוכלים חולין בטהרה ונזהרים מן הטומאות כולן כל ימיהם, והן הנקראים פרושים. ודבר זה קדושה יתירה היא, ודרך חסידות, שיהיה נבדל אדם ופורש משאר העם, ולא יגע בהם ולא יאכל וישתה עמהם. שהפרישות מביאה לידי טהרת הגוף ממעשים הרעים, וטהרת הגוף מביאה לידי קדושת הנפש מן הדעות הרעות, וקדושת הנפש גורמת להדמות בשכינה, שנאמר "והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני ה' מקדשכם".[18]

מהו ייעוד התדמות זו? הרב סולובייצ'יק מבהיר כי היא באה לפתור את ההתנגשות בין שתי דרישות סותרות: אהבת ה' ויראתו:

האהבה העזה כמוות מתלכדת עם היראה הגדולה. כוח מושך לאל טבע פלאי מצטרף לכוח הדוחה… איש ההלכה מתפתל בשיחו-תודעתו הדיאלקטית, נאחז בסבך ההפכים – ללא מוצא ומנוס.[19]

בתחום המעשי מתגלמת התנגשות רוחנית זו בעקרון ההידמות לאלוהים… כפתרון הסתירה בין חירות והשתעבדות מוסרית… נימה של צידוק הדין מבצבצת מתוך האידיאה של הידמות לאלוהים. האדם… אף על פי שאינני יכול להידבק בו אפשר לי להידמות אליו… אם אי אפשר לאדם להתחבר אל האלוהים ועל ידי כך להיעשות שותף למעשה בראשית, יכול הוא לכל הפחות להידמות אליו ולחקות את מעשיו… נע אל קונו ומתקרב אליו על מנת להתערות בו.[20]

חיים נבון מבאר את העניין כך:

כיון שאי אפשר להידבק בו, אפשר לפחות לחקות אותו. ההידמות היא מעין פשרה בין הקרבה לאל לבין המרחק ממנו. היא גם נותנת לאדם את התחושה הזמנית והחלקית של הזדהות גמורה עם המצוות… הוא מדמה לשעה קלה "כאילו הוא שותף להקב"ה בחקיקת החוק ובניסוח הזירה והמצווה". בשלב זה האהבה והיראה אינן מתמזגות, אך הן מסוגלות לדור בצוותא בתודעתו של המאמין.[21]

יוצא איפוא כי באופן כללי, אין לראות במוסריות חובה המצטמצמת לתחום החברתי, אלא מדובר בהוראה דתית, טרנסצנדנטית, שמקורה איננו בצרכי בני האדם אלא בהקב"ה עצמו. כפי שמתבטא בעניין זה הרב ויינברג:

המוסר היהודי אחוז וסבוך ומשוזר ברעיון האלוהי כ"שלהבת בגחלת"… אין לעשות פירוד בין המוסר היהודי ובין הרעיון האלוהי… אין אנו מבחינים ומפרידים בין דת ומוסר ושתיהן עולות לנו בקנה אחד… ויותר שאנו מעמיקים בנפשנו רגשי "אהבת ה'" בה במידה הננו מגדלים ומטפחים את הרגשות הנאצלות של המוסריות שהיא קשורה ואחוזה בציור הנשגב של "מושג ה'", שהוא מובן לנו ונתפס בהשגתנו על ידי תאריו המוסריים החיוביים.

הרב ויינברג מרחיק לכת עוד יותר: על פי תפיסתו, כל מעשה המצוות – כולל המצוות ה"חברתיות" – הוא ביטוי של האמת האלוהית ומאפשר לאדם הישראלי להימצא במחיצתו של הקב"ה:

ידוע מאמר חז"ל: "הקב"ה מניח תפילין וכו'", וצריך להעיר על פרט חשוב מאוד: על פי היהדות יוצא שה' הוא לא רק נותן התורה ומצות אלא גם המקיים היותר מצוין שלהן. לא רק הנושא העליון של האידאלים המוסריים והמקור היחידי שלהם, אלא גם, או בעיקר – ההתגשמות העליונה והיותר מרוממה שלהם, הסמל המעשי בעולם. כל מה שה' דורש מבני אדם הוא כביכול מקיים בראשונה, או יותר נכון: אינו דורש מבני אדם אלא שיתדמו אליו, שיעשו מה שהוא עושה. המצוות שבתורתנו הקדושה לא באו לנו בתור "ציוויים" אלא בתור "גילויים" – גלוי רצונו יתברך על הצורה שבה יתדמה היציר ליוצרו… רק ההתדמות לאלהים על ידי מעשה המצוות מכשירה את האדם ומכניסתו לתוך האטמוספרה הרוחנית כביכול של השי"ת.[22]

נמצאנו למדים כי המצוות בכלל והוראות המוסר בפרט הן בעלות ערך מוחלט, כך שבעצם הן אינן משרתות את האדם, אלא להיפך האדם משרת אותן. זו כנראה כוונת המדרש הבא: "בראשית ברא אלהים, זה שאמר הכתוב "ה' בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה" (משלי ג יט), וכשברא הקב"ה את עולמו נתייעץ בתורה וברא את העולם".[23] רק שהבנת תוכן המצוות מזווית ראייה זו היא בהחלט משימה לא קלה…

 

"דרכי ה'" אינן מידותיו בלבד

ניתן גם ליישב את שאלת הרמב"ן על פי מה שכותב אברבנאל. לדעתו, הוראה זו איננה מצטמצמת למידותיו של הקב"ה. גם מעשיו או הנהגותיו כביכול הם נושא לחיקוי. למשל, יש כאן דרישה לעבוד לפרנסתו:

לכן כמו שהוא אלהיך בכל ו' הימים פעל ועשה במעשה בראשית, ובשביעי "שבת וינפש", כן תעשה גם אתה, "והלכת בדרכיו": "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך וביום השביעי תשבות".[24]

 

גמילות חסד על פי השכל ולא על פי הרגש

לפי יעקב גוטליב[25], ניתן ליישב את קושיית הרמב"ן כך: לפי הרמב"ם, מה שמאפיין את פעולות האל, הוא שהן לא נעשות מתוך התפעלות, אלא כפי הראוי, ולכן "ראוי למנהיג המדינה… להידמות בתארים אלה, ושמעשים אלה יבואו מצדו מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו, לא מתוך היגררות גרידא אחרי ההיפעלות… שהרי כל היפעלות רעה", ואז יוצא ש-"הוא יהיה לפעמים רחום וחנון כלפי אנשים מסוימים לא מתוך רוך וחמלה גרידא אלא בהתאם למה שמתחייב"[26].

החידוש שיש במצוות "והלכת בדרכיו" ביחס למצוות "ואהבת לרעך כמוך" הוא אפוא שהפעולות הטובות והישרות לא ייעשו מתוך סתם התפעלות של רחמים וחנינה, אלא מתוך מגמה לחקות את הקב"ה ולהידמות לו, שמכיוון שדרכים אלו הן דרכיו של הקב"ה, לכן הוא מתדמה לו. כאשר הפעולות הטובות והישרות נעשות מתוך מגמה לחקות את הקב"ה, וממילא לפי הביקורת השכלית השוקלת את התועלת שבכל פעולה ופעולה, רק אז יש ביטחון שהפעולות תהיינה "כפי הראוי", מה שאין כן אם הן נעשות מתוך סתם התפעלות.

ברוח שיטתו של הרמב"ם הרב יוסף יצחק שניאורסון מבקר בחריפות את ההליכה אחר ההתפעלות הנפשית שאינה נשלטת על ידי השכל. במאמר "למען דעת – תר"צ" כותב הרב שניאורסון:

יכול להיות שהטוב אשר עשה אינו טוב, ולפעמים יכול לגרום צער והיזק. וכמו על דרך משל, תינוק קטן כשרואה סכין או שאר דבר המזיק, וחפץ בזה מאוד ובוכה ומבקש שיתנו לו זאת. הנה מי שבטבעו הוא איש הטוב בלי הבחנת השכל, וממילא ממלא בקשת התינוק, הרי זה יכול לגרום צער והיזק, וכן הוא בכל דבר שאין בו הבחנת השכל, ומדות בני האדם צריכים להיות על פי השכל דוקא.

גם כעס ונקם ממידותיו של הקב"ה

ההסבר שהבאנו בסעיף הקודם בא לפתור שאלה נוספת: בין המידות של הקב"ה נמצאות גם כאלה שנחשבות בעיני המוסר המקובל כשליליות. המקרא מכנה את הקב"ה "אל קנא ונוקם", "אל זועם בכל יום" (תהילים ז יב). האם יתכן לראות במידות אלה מודל לחיקוי?

במורה הנבוכים הרמב"ם טוען שאמנם כן. ברם, המידות ה"שליליות" האלה אינן מומלצות אלא למלך שהוא גם נביא. אחרי שהוא מבהיר כי כל מדה רצויה איננה תגובה רגשית אלא עקרון הגורר אחריו מעשים מסוימים על פי היגיון צרוף, הרמב"ם מוסיף:

כן אנו מוצאים במעשׂיו [של הקב"ה] כלפי בני האדם פגעים גדולים הפוגעים בכמה פרטים ומכלים אותם או דברים כוללים המשמידים שבטים או אף חבלי ארץ, ומאבדים בנים ובני בנים ואינם משאירים נשים וטף, כגון שקיעת האדמה, רעידות אדמה וברקים קטלניים וכגון שעם אחד יוצא נגד אחרים להשמידם בחרב ולמחות את עקבותיהם, ומעשׂים רבים כגון אלה, אשר אינם באים מצִדו של אחד מתוכנו כלפי אחר אלא מתוך כעס חזק, שנאה גדולה, או בקשת נקמה. לכן הוא נקרא לפי מעשׂים אלה קנוא ונוקם, ונוטר, ובעל חמה…

וראוי למנהיג המדינה אם הוא נביא, להידמות בתארים אלה, ושמעשׂים אלה יבואו מצִדו מתוך חישוב ובהתאם למה שראויים לו… הוא יהיה לפעמים רחום וחנון כלפי אנשים מסוימים לא מתוך רוך וחמלה גרידא אלא בהתאם למה שמתחייב. הוא יהיה לעתים נוטר ונוקם ובעל חמה כלפי אנשים מסוימים בהתאם למה שראויים לו… ויתחשב בתועלת הגדולה שתצמח לאנשים רבים מביצוע מעשׂה זה.[27]

כך שכלול בהוראה "והלכת בדבריו" גם ציווי לפגוע בבני אדם בנסיבות מסוימות. לפי רבי מנחם מענדל שניאורסון[28], כך ניתן גם ליישב את שאלת הרמב"ן על הרמב"ם.[29]

[1] וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ (דברים ח ו).

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ (י יב).

כִּי אִם שָׁמֹר תִּשְׁמְרוּן אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם לַעֲשֹׂתָהּ לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְדָבְקָה בוֹ (יא כב).

כִּי תִשְׁמֹר אֶת כָּל הַמִּצְוָה הַזֹּאת לַעֲשֹׂתָהּ אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו כָּל הַיָּמִים וְיָסַפְתָּ לְךָ עוֹד שָׁלֹשׁ עָרִים עַל הַשָּׁלֹשׁ הָאֵלֶּה (יט ט).

אֶת ה' הֶאֱמַרְתָּ הַיּוֹם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וְלָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר חֻקָּיו וּמִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְלִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ (כו יז).

אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וְלִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ וּבֵרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ (ל טז).

[2] ספרי דברים פרשת עקב פיסקא מט. וראו אליהו רבה (איש שלום) פרשה כד.

[3] בבלי סוטה יד ע"א.

[4] מושג זה גם מוכר בפילוסופיה היוונית ובנצרות, תחת השם הלטיני Imitatio Dei.

[5] ספר המצוות מצות עשה ח. יש לשים לב שהרמב"ם אינו כותב "מה הקב"ה רחום", אלא "מה הקב"ה נקרא רחום" וראו בהמשך.

[6] כך כותב הרמב"ם במורה הנבוכים (א נח): "דע שתיאור האל יתהדר ויתרומם בשלילוֹת הוא התיאור הנכון שאין נלווה אליו שום אי-דיוק, ושאין בו חסרון ביחס לאל כלל ועיקר. ואילו בתיאורו בחיובים יש… שיתוף וחסרון".

[7] הלכות דעות א ו.

[8] השגות הרמב"ן לספר המצוות שורש א.

[9] אלא שהרמב"ם גם כתב "מה הקב"ה נקרא צדיק אף אתה היה צדיק, מה הקב"ה נקרא חסיד אף אתה היה חסיד", מידות שאינן כלולות במצוות "ואהבת לרעך כמוך". אולם מדובר בדרישה כללית – להיות צדיק וחסיד – ולכאורה אין הצדקה לכך שתהיה על זה מצווה מיוחדת.

[10] בהרצאה שהוא העביר בשבת קהילת "אוהב ישראל" בפרשת כי-תצא תשע"ב במעלות.

[11] בבלי שבת לא ע"א.

[12] הלכות דעות, ו ג.

[13] הלכות אבל יד א.

[14] ספרא קדושים פרשה ב.

[15] בראשית רבתי פרשת בראשית ה א.

[16] תורה תמימה הערות בראשית פרק ה הערה ב.

[17] על-שאלות-מוסריות-פרספקטיבה-יהודית/115-והלכת-בדרכיוhttp://hagut.org/h/index.php/.

[18] הלכות טומאת אוכלין טז יב.

[19] הרב יוסף דב הלוי סולובייצ'יק, איש ההלכה – גלוי ונסתר, ירושלים תשנ"ב, ובקשתם משם, עמ' 179.

[20] שם עמ' 180.

[21] חיים נבון, נאחז בסבך, שערים להגותו של הרב סולובייצ'יק, מעלה אדומים תשס"ו, עמ' 203.

[22] הרב י. י. וויינברג, לפרקים, ירושלים תשע"ו, עמ' שמו-שמח.

[23] מדרש תנחומא (ורשא) פרשת בראשית א א.

[24] אברבנאל, פירוש על שמות כ.

[25] יעקב גוטליב, והלכת בדרכיו, דף שבועי של אוניברסיטת בר-אילן, מספר 253, פרשת כי תבוא, תשנ"ח. גוטליב מסתמך על מה שכתב רבי מנחם מענדל שניאורסון בלקוטי שיחות חלק לד.

[26] מורה הנבוכים א נד.

[27] מורה הנבוכים א נד.

[28] לקוטי שיחות חלק לד.

[29] על פי יעקב גוטליב, והלכת בדרכיו,  דף שבועי, מספר 253, פרשת כי תבוא, תשנ"ח.