כדי רשעתו במספר
מובא בפרשתנו:
כִּי יִהְיֶה רִיב בֵּין אֲנָשִׁים וְנִגְּשׁוּ אֶל הַמִּשְׁפָּט וּשְׁפָטוּם וְהִצְדִּיקוּ אֶת הַצַּדִּיק וְהִרְשִׁיעוּ אֶת הָרָשָׁע. וְהָיָה אִם בִּן הַכּוֹת הָרָשָׁע וְהִפִּילוֹ הַשֹּׁפֵט וְהִכָּהוּ לְפָנָיו כְּדֵי רִשְׁעָתוֹ בְּמִסְפָּר. אַרְבָּעִים יַכֶּנּוּ לֹא יֹסִיף פֶּן יֹסִיף לְהַכֹּתוֹ עַל אֵלֶּה מַכָּה רַבָּה וְנִקְלָה אָחִיךָ לְעֵינֶיךָ (דברים כה א-ג).
כמה מכות לוקים?
כתוב בצורה מפורשת בפסוק שיש להטיל על הנענש ארבעים מכות. אולם יש בעניין זה במשנה מחלוקת תנאים, כדלהלן:
כמה מלקים אותו? ארבעים חסר אחת, שנאמר "במספר ארבעים", מנין שהוא סמוך לארבעים. רבי יהודה אומר: ארבעים שלמות הוא לוקה[1].
התנא קמא דורש את הנאמר בכתוב "במספר ארבעים" שמספר המכות אינו אלא מתקרב למספר ארבעים ולא שווה לו, היינו שלושים ותשע. לעומתו, רבי יהודה מבין את דברי הכתוב כפשוטם. הבנה זאת של דברי התנא קמא עולה מלשון הגמרא: "מאי טעמה [של תנא קמא]? אי כתיב "ארבעים במספר", הוה אמינא ארבעים במניינא, השתא דכתיב "במספר ארבעים", מנין שהוא סוכם את הארבעים"[2].
מסתבר שלמסורת זו, להכות שלשים ותשע מכות בלבד, ולא ארבעים כפי שנאמר במקרא, יש עדויות במקורות קדם-חז"ליים. לדוגמה, כך כותב פאולוס לקורינתים: "חָמֵשׁ פְּעָמִים לָקִיתִי עַל־יְדֵי הַיְּהוּדִים אַרְבָּעִים חָסֵר אֶחָת"[3]. יוסף בן מתתיהו גם מעיד על כך: "מי שפועל בניגוד לחוק ילקה ארבעים חסר אחת על ידי התליין הציבורי"[4].
הרמב"ם הבין את דברי התנא קמא בצורה אחרת, כפי שעולה מדבריו בפירוש המשנה:
אילו אמר "ארבעים במספר" היה צריך שיהו [ארבעים] שלמים, וכיון שהקדים "במספר" רצה בזה שלא ילקה אכסרה [באמוד, בהשערה] אלא במספר כפי יכולת סבלו כמו שאמר "כדי רשעתו". ואמרו אחר כך "ארבעים", רוצה לומר שתכלית ההלקאה ארבעים כפי שנאמר בקבלה. חכמים אומרים כיון שהמלקות אינה אלא לפי יכולת סבלו ולא יותר על ארבעים, לא נלקהו ארבעים, ונשאיר את המכה הזו האחת סייג כמו שיתבאר שחובה לנקוט בסייג במיעוט המכות. ורבי יהודה אינו סובר כן. ואין הלכה כרבי יהודה.
וכך הוא פוסק להלכה:
כמה מלקים את המחויב מלקות? כפי כוחו, שנאמר "כדי רשעתו במספר". וזה שנאמר "ארבעים", שאין מוסיפים על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון. אבל פוחתים לחלש, שאם יכה חלש מכה רבה בוודאי הוא מת. לפיכך אמרו חכמים, שאפילו הבריא ביותר מכים אותו תשעה ושלשים, שאם יוסיף לו אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו.[5]
לפי זה, הדרשה של התנא קמא מורכבת משני שלבים. השלב הראשון הוא שממיקום המילה "במספר" ומן הנאמר "כדי רשעתו" דורשים, כי יש לאמוד את כמות המכות שהלוקה מסוגל לסבול על פי מצב בריאותו. השלב השני מלמד מלשון הכתוב, שיש לסייג את הכמות למספר שאינו מגיע לידי ארבעים, סייג שנקבע מחשש שמא יעברו את הכמות המרבית המותרת. מעין זאת כתב אברבנאל:
לפי שהכוונה האלוהית דקדקה בלתי הוסיף על הארבעים… לכן בא בקבלתם ז"ל שהמלקות יהיה ל"ט מכות, ושעל כל פנים יחסר מארבעים. והטעם בזה הוא כדי שלא יפשע ולא יעבור ממספר הארבעים.[6]
תוקף הדין של ל"ט מכות
נשאלת השאלה: האם לדין זה שמכים ל"ט מכות ולא ארבעים כפי שכתוב בתורה יש תוקף דרבנן או תוקף דאורייתא? מדברי רבא בגמרא עולה לכאורה כי דברי התנא קמא מבטאים תקנת חז"ל כאשר הכתוב משמש אסמכתא בלבד: "אמר רבא: כמה טפשאי שאר אינשי דקיימי מקמי ספר תורה ולא קיימי מקמי גברא רבה, דאילו בספר תורה כתיב "ארבעים", ואתו רבנן בצרו חדא"[7]. רבא מודע לעובדה שדין זה של חז"ל איננו תואם את מה שנאמר בתורה, והוא רואה בזה סיבה להוקיר את החכמים, שזכו בסמכות נועזת זו. אלא שהמנחת חינוך מתפלא על כך: "צריך עיון האיך יכולין חז"ל לעקור דבר המפורש בתורה לגמרי משום סייג, דעוקרין לגמרי דבשום פעם לא ילקו ארבעים!?"[8]. רוב המחברים שעסקו בבעיה זו משתדלים להראות שדין הל"ט אינו סותר את הנאמר בתורה, כדלהלן:
- הרמב"ם כותב בפירוש המשנה שהגריעה מן המספר ארבעים אינה נחשבת לעקירת דבר מן התורה, כי לדעתו התורה כתבה ארבעים רק כדי לציין חסם עליון לכמות המכות אבל לא כדי לקבוע כמותן, ואלה דבריו: "דע כי אמרו יתעלה ארבעים יכנו אין כוונתו שלוקה ארבעים דווקא, אלא רצה בזה שתכלית העונש ארבעים ולא יותר והוא אמרו לא יוסיף"[9].
- הגר"א סבור כי אמנם יש סתירה בין דין הל"ט לנאמר בתורה, אלא לדעתו דברי תנא קמא מסתמכים על הלכה למשה מסיני:
אבל ההלכה עוקרת את המקרא, וכן ברובה של פרשה זו, וכן בכמה פרשיות שבתורה, והן מגדולת תורתנו שבעל פה, שהיא הלכה למשה מסיני והיא מתהפכת כחומר חותם… וכמו שאמרו: כמה טפשאי אינשי דקיימי מקמי ספר תורה וכו' ואתו רבנן וכו'… על כן צריך שיֵדע פשוטו של תורה, שיֵדע החותם.[10]
- הרא"ש סובר כי דרשת חז"ל איננה עוקרת פשוטו של מקרא, אלא מה שכתוב ארבעים הוא משום שהתורה נוהגת לעתים לעגל כמויות לעשירייה הקרובה, כאשר חסר אחד, וכך גם במקרה של כמות המלקות:
יש מקשים, כיוון דקרא קאמר "תספרו חמשים יום" למה אין אנו מונים אלא תשע וארבעים יום?… ולי נראה… כיון דכתב ביה בהדיא שבעה שבועות תספר לך אין לספור יותר משבעה שבועות ומ"תספרו חמשים יום" לא קשיא מידי, שכן דרך המקרא, כשמגיע המניין לסכום עשירית פחות אחת מונה אותו בחשבון עשירית ואינו משגיח על חסרון האחד. כיוצא בו "כל הנפש לבית יעקב הבאה מצרימה שבעים" (בראשית מו כז)[11] וכן "ארבעים יכנו".[12]
- בתרגום המיוחס ליונתן[13] יש גישה מקורית ליישוב הסתירה בין הנאמר בכתוב "ארבעים יכנו" לבין ההלכה ש"מכים אותו תשעה ושלשים" כדלהלן:
אַרְבְּעִין יַצְלִיף וְחָסִיר חַד יַלְקִינֵיהּ לָא יַשְׁלִים דִּלְמָא יוֹסִיף לְמִלְקֵיהּ עַל תְּלָתִין וְתֵשַׁע אִלֵּין מַלְקוּת יַתִּיר וְיִסְתַּכֵּן וְלָא יִתְבַּזֵי אָחוּךְ וְאַנְתְּ חָמֵי לֵיהּ. [כתר יונתן: ארבעים יצליף וחסר אחת ילקנו לא ישלים שמא יוסיף להלקותו על שלושים ותשע אלה מלקות יותר ויסתכן ולא יתבזה אחיך ואתה רואה לו].
מן התרגום משמע שיש להבחין בין הצלפה להלקאה. הרב צבי אלימלך מדינוב מבאר שההצלפה היא הרמת הרצועה ללא הלקאה, ופעולה זאת אכן מתבצעת ארבעים פעם:
הנה נראה שרוצה לפרש מה שנכתב בתורה "ארבעים" וחז"ל קבלו שהוא רק ל"ט, ולמה נכתב "ארבעים"? וסבירא ליה שהמכה האחרונה אחר מספר ל"ט לא יכה במעשה, רק כעין מחשבה, יטה ידו להלקות ולא יוריד ידו לגופיה להלקותו. ולשון "יצליף" היינו יעשה בידו כמו צלף, שענפיו מתפשטים עד כמעט סמוך לארץ ואף על פי כן אינו מגיע לארץ.[14]
בירור שיטת הרמב"ם
לפי הפירושים הנ"ל משתמע שלדין הל"ט יש תוקף דאורייתא, כאשר תפקידם של חז"ל היה לגלות את כוונתה האמתית של התורה. לכאורה, הרמב"ם במשנה תורה איננו סובר כך, באשר הוא כותב: "אמרו חכמים, שאפילו הבריא ביותר מכים אותו תשעה ושלשים". על דברי רמב"ם האלה יש פירושים שונים:
הרדב"ז הבין מדברי הרמב"ם שדין הל"ט מכות נדרש מן הכתוב, כפי שניתן להסיק מדברי הגמרא, ובמלים "אמרו חכמים" רק התכוון לציין שדרשה זו היא נעשתה על ידיהם:
יש לומר דטעמא יהיב אמאי דרשי לה רבנן הכי, מדלא כתיב "שלשים ותשע יכנו" משמע דארבעים ראויות לו, והא דכתיב "במספר" הא פסק טעמא, והכי קאמר "והכהו לפניו… במספר" הראוי לו כפי האומד, ואם היה בריא ארבעים יכנו ולא יותר. ומשום הכי דחקו לפרש "במספר" הסוכם את הארבעים, שאם יוסיף לו אחת נמצא שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו. נמצאת למד לפי שיטה זו, שאם הכהו ארבעים ומת אינו גולה ולא עבר על בל תוסיף, שהרי ארבעים היו ראויות לו מן התורה.
בגלל החשש שמא יוסיפו מכה אחת, חז"ל דרשו מן הכתוב שקיימת אופציה לכתחילה להסתפק בשלושים ותשע מכות בלבד ויש לגרוע אחד מן המספר המרבי ארבעים. אם כי, בדיעבד, והיה וילקה ארבעים מכות לא יעבור על בל תוסיף. מדובר בדרשה גמורה ולא בתקנת חכמים[15].
לפי הכסף משנה, מה שהרמב"ם כתב "אמרו חכמים" כוונתו לדין מדברי סופרים עם תוקף דאורייתא: "שכל דבר שאינו מפורש בהדיא בתורה קרי דברי סופרים, וחכמים קבלו ממשה רבנו דרשה זו". המנחת חינוך אומר דברים דומים: הוא עומד על כך שהרמב"ם השתמש בלשון "אמרו חכמים" ולא כתב שהדין מדברי סופרים, אך הוא סבור כי אין הבדל בין שני הלשונות: "גם הרמב"ם סבירא ליה דהוא מן התורה, רק אינו מפורש, קורא הרמב"ם דברי סופרים אף שכתב לשון "אמרו חכמים" ולא כתב "מדברי סופרים" אינו דקדוק כל כך, דהיא היא"[16].
ברם, פרשני הרמב"ם טרחו לשווא והשאלה לא מתחילה. לשיטת הרמב"ם הדין להפחית מכה אחת אינו יכול להיות קבלה ממשה רבנו, וההוכחה לכך היא שהוא מחלוקת תנאים "וכל דבר שתמצא בו מחלוקת בידוע שאינו קבלה ממשה רבנו"[17]. אף אם הדין הזה נלמד מדרשת הכתוב אין בכך כדי להקנות לו תוקף דאורייתא, אלא רק אם חז"ל מציינים זאת מפורשות, כפי שהרמב"ם קבע בהקדמתו לספר המצוות:
לא כל מה שנמצא החכמים שהוציאו בהיקש משלש עשרה מידות נאמר שהוא נאמר למשה בסיני ולא גם כן נאמר בכל מה שנמצאם בתלמוד יסמכוהו אל אחת משלוש עשרה מידות שהוא דרבנן, כי פעמים יהיה פירוש מקובל. לפיכך הראוי בזה שכל מה שלא תמצאהו כתוב בתורה ותמצאהו בתלמוד שלמדוהו באחת משלש עשרה מידות, אם בארו הם בעצמם ואמרו שזה גוף תורה או שזה דאורייתא הנה ראוי למנותו, שהמקבלים אמרו שהוא דאורייתא. ואם לא יבארו זה ולא דברו בו הנה הוא דרבנן, שאין שם כתוב יורה עליו.[18]
בנדון דידן חז"ל לא ציינו כי הוא דאורייתא ולכן אף אם הוא נדרש מפסוק זה או אחר אין בכך כדי לשנות את מעמדו. פירוש זה תואם את דברי רבא שהובאו לעיל, מהם משתמע בעליל שסמכות זו מוקנית לחכמים. כך גם מבאר הכסף משנה את דברי הרמב"ם כאשר הוא כותב "סובר רבינו שהוא אסמכתא בעלמא". יוצא שלפי הרמב"ם הדין שמפחיתים אחד מארבעים הוא תקנת חכמים, שאיננה סותרת ממש את פשוטו של מקרא כפי שהוא ציין בפירוש המשנה.
[1] מכות ג י.
[3] פאולוס (7-66 לספירה), האיגרת השנייה של פאולוס לקורינתים יא 24.
[4] יוסף בן מתתיהו (37-100 לספירה), קדמוניות היהודים ספר רביעי, פרק 8 סעיף 21.
[5] הלכות סנהדרין יז א.
[6] אברבנאל דברים כה א.
[7] בבלי מכות כב ע"ב.
[8] מנחת חינוך מצוה תקצד.
[9] פירוש המשנה מכות ג יב.
[10] הרב אליהו מווילנא (הגר"א), אדרת אליהו ריש פ' משפטים.
[11] בפרשה זו אומנם נמנים שמותיהם של ששים ותשע נפשות בלבד, אולם למספר זה המקרא מגיע על ידי חיבור סכומי הביניים של צאצאי כל אחת מן האימהות ואי-הדיוק איננו בעיגול ששים ותשע לשבעים אלא במניין 33 צאצאי לאה בעוד שברשימה מופיעים 32 בלבד.
[12] רא"ש פסחים פרק ערבי פסחים סימן מ.
[13] המחקר המודרני מייחס תרגום זה לתקופת הגאונים.
[14] הרב צבי אלימלך שפירא מדינוב (1783-1841, פולין), בני יששכר ח"ב, חודש תשרי, מאמר ח, אות ה.
[15] ראו מלבי"ם פ' כי תצא (פרק כה) אות קנג ד"ה וזה שפירש כך.
[16] מנחת חינוך מצוה תקצד.
[17] הלכות ממרים א ג.
[18] ספר המצוות, שורש ב.