איסור הסבת נחלה

מובא בפרשתנו, כסיכום לדרישת בנות צלפחד:

זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' לִבְנוֹת צְלָפְחָד לֵאמֹר לַטּוֹב בְּעֵינֵיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים אַךְ לְמִשְׁפַּחַת מַטֵּה אֲבִיהֶם תִּהְיֶינָה לְנָשִׁים. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִמַּטֶּה אֶל מַטֶּה כִּי אִישׁ בְּנַחֲלַת מַטֵּה אֲבֹתָיו יִדְבְּקוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. וְכָל בַּת יֹרֶשֶׁת נַחֲלָה מִמַּטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְאֶחָד מִמִּשְׁפַּחַת מַטֵּה אָבִיהָ תִּהְיֶה לְאִשָּׁה לְמַעַן יִירְשׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ נַחֲלַת אֲבֹתָיו. וְלֹא תִסֹּב נַחֲלָה מִמַּטֶּה לְמַטֶּה אַחֵר כִּי אִישׁ בְּנַחֲלָתוֹ יִדְבְּקוּ מַטּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

והתורה מציינת כי בנות צלפחד פעלו כנדרש:

כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד. וַתִּהְיֶינָה מַחְלָה תִרְצָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְנֹעָה בְּנוֹת צְלָפְחָד לִבְנֵי דֹדֵיהֶן לְנָשִׁים. מִמִּשְׁפְּחֹת בְּנֵי מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף הָיוּ לְנָשִׁים וַתְּהִי נַחֲלָתָן עַל מַטֵּה מִשְׁפַּחַת אֲבִיהֶן.

מכאן הוראה שלא משתמעת לשתי פנים שאסור לבת יורשת להינשא לגבר שלא שייך לשבטה.

סגולת השבטיות

מה טעם הוראה זו? הרש"ר הירש מסביר את העניין כדלהלן: בתקופת גיבוש עם ישראל על אדמתו, היה רצוי לשמור על המיוחד של כל שבט ושבט, באשר "דבר זה יסייע לקיום התפקיד הכללי האחיד של האומה בכל הרב-גוניות של הסגולות המיוחדות לכל שבט, ולשם כך יש צורך לאפשר לכל שבט להתפתח כהלכה בתחום נחלתו". לכן היה אז חשוב לשמור על שלמות הטריטוריאלית של כל שבט ושבט. אולם, מאוחר יותר – כפי שיבואר בהמשך – הוראה זו נהפכה ללא רלוונטית, במיוחד בזמן שבית המקדש היה קיים, שאז – לפי הרש"ר הירש – "תתכנס האומה בכללותה מסביב למקדש הכללי, ומצווה זו תביא לידי הגשמה בפועל של האיחוד הלאומי הגמור".[1]

למעשה, מתברר כי במשך זמן רב, הקפידו ושמרו על החלוקה לשבטים, אלא שלאט לאט חלוקה זו נעלמה והוחלפה לרעיון הלאומי המאוחד.

ההכרה בעיקרון חלוקת בני ישראל לשנים עשר שבטים, ראשיתה בברכת יעקב אבינו לבניו, באשר הפרשה מסתיימת בדברי הסיכום "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם" (בראשית מט כח). מדברי יעקב עולה כי לכל שבט תכונה מיוחדת ותפקיד ייעודי. גם משה רבנו, כאשר בירך את ישראל לפני מותו, עשה זאת לשבטיו[2].

על מגמת התורה לשמר את החלוקה הזאת ניתן גם ללמוד ממעמד הר סיני ומבניין המשכן כמסופר בספר שמות. לפני עלותו לסיני בפעם הראשונה מסופר כיצד משה רבנו בנה "מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" (שמות כד ד). בחושן שובצו שתים עשרה אבנים שונות, שבכל אחת מהן נחקק שמו של השבט התואם את האבן, כפי שנאמר "הָאֲבָנִים תִּהְיֶיןָ עַל שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עַל שְׁמֹתָם פִּתּוּחֵי חוֹתָם אִישׁ עַל שְׁמוֹ תִּהְיֶיןָ לִשְׁנֵי עָשָׂר שָׁבֶט" (שמות כח כא). חניית ישראל במדבר, וכן מסעו, היו לפי סדר קבוע ולפי חלוקה לשבטים, כנאמר "אִישׁ עַל דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִנֶּגֶד סָבִיב לְאֹהֶל מוֹעֵד יַחֲנוּ" (במדבר ב ב). כל שבט ושבט היה מיוצג על ידי נשיאו בעריכת המפקד, בחנוכת המשכן ובריגול הארץ המובטחת.

ספר יהושע כולו עוסק בכיבוש הארץ וחלוקתה לשבטים. בסיפור פילגש בגבעה מודגשת תחושת ישראל הקשה מן האפשרות של הכחדת שבט שלם מישראל, כנאמר: "וַיֹּאמְרוּ יְרֻשַּׁת פְּלֵיטָה לְבִנְיָמִן וְלֹא יִמָּחֶה שֵׁבֶט מִיִּשְׂרָאֵל". מכאן שוב עולה העיקרון של שימור השבטיות בעם ישראל.

אבל כאמור, תודעה זו הלכה ונעלמה עם הזמן. מאז יציאת ישראל לגלות בבל בסוף ימי הבית הראשון, לא רק בטלה חלוקת הארץ לשבטיו אלא עם ישראל איבד את הידיעה על ייחוסו השבטי.

הרב א.י. קוק ותלמידיו ניסו להתמודד עם עיקרון השבטיות בישראל, באשר עיקרון זה לכאורה סותר את אחדות האומה הישראלית האמורה לבוא לידי ביטוי דרך אחווה, שלום ורעות בין בני העם כולו. כך כותב בעניין זה הרב קוק:

שכחת השבטים לייחוסם היא הכנה לאחדות האומה. על ידי הזיכרון של חלוק השבטים הייתה הגלות גורמת, שכל שבט יחולק וייפרד לגמרי מכללות האומה, וארס הנוכריות היה חודר בחלקים המיוחדים והבדודים.[3]

הרב אבינר משמש כשופר נאמן לשיטת הרב קוק בסוגיה זו ובמספר מקומות בחיבורו "טל חרמון" הוא מתייחס לנושא. להלן סיכום דבריו:

יש חלוקה לשבטים, לכל שבט אבן משלו בחושן ודגל משלו ומקום משלו. אין לטשטש ואין לערבב. במרכז המחנה המשכן, לבם של ישראל. אין ערך לאברים ללא לב ואין ערך ללב ללא אברים, ביחד הם מצטרפים לשלמות. [4]

לכל שבט עניין מיוחד, תפקיד והדרכה מיוחדת, כפי שרואים בברכות של יעקב אבינו לבניו ושל משה רבנו לשבטים סמוך למותו… כל שבט מתאפיין בתכונה המיוחדת לו… כל שבט נמצא במקום המתאים לו על פי טבע נשמתו. זה הסדר הבריא והנורמלי שעתיד לחזור ולהתגלות באחרית הימים, כמבואר בנביא יחזקאל.[5]

לכל שבט תכונות מיוחדות… בתוך האחדות הישראלית יש גוונים, יש עניין רב שכל גוון יתפתח וישמור על ייחודו, ואין לטשטש את הגוונים על ידי איחוד מלאכותי… בגלות נתבטלה החלוקה השבטית. ביטול זה אינו אידיאלי, אלא כורח מציאות. לעתיד לבוא, בזמן הגאולה, תחזור החלוקה לשבטים… בזמן הגלות, סדרה ההנהגה האלקית שההבדלים יטושטשו וייעלמו, משום שבתנאי הגלות, כאשר אנו חסרים את האגד הלאומי של אומה בארצה, רבים הגורמים המפרידים בין חלקי העם מחמת הפיזור: תרבות שונה, אורח חיים שונה, שפה שונה, ועוד. ואם תתוסף גם ההבדלה הזו לשבטים ייווצר פירוד שאינו ניתן לאיחוד.[6]

זאת אומרת שלכל שבט יש תכונות אופי משלו והתורה רואה בחיוב כי אלה יפותחו באופן טבעי ומלא. התכונות יכולות לצאת מן הכוח אל הפועל רק בתנאי שכל אחד יכיר את ייחוסו השבטי ויישב במקום התואם את טבעו. שגשוגו הרוחני של העם יבוא לידי ביטוי מרבי רק כאשר כל המרכיבים של העם יפעלו במלוא הפוטנציאל שלהן באופן הרמוני ומתואם כתזמורת. מכאן עולה לכאורה קיומו של יחס חיובי לערכי הדמוקרטיה לפיהם כל פלג ופלג רשאי להביע את עמדתו ביחס לכל סוגיה ציבורית העולה על סדר היום של העם.

בכורח הנסיבות, חלוקה זאת נתבטלה בזמן הגלות, בשעה שבלאו הכי הפירוד בין חלקי העם היה רב, וחלוקה נוספת הייתה גורמת לפירוק האומה כולה לרסיסים.

הרב קוק ביטא רעיון דומה בעניין ריבוי המחלוקות בין תלמידי חכמים בענייני הלכה ועוד:

יש טועים שחושבים שהשלום העולמי לא יבנה כי אם על ידי צביון אחד בדעות ותכונות. ואם כן, כשרואים תלמידי חכמים חוקרים בחכמה בדעת תורה, ועל ידי המחקר מתרבים הצדדים והשיטות, חושבים שבזה הם גורמים למחלוקת והיפך השלום. ובאמת אינו כן, כי השלום האמיתי אי אפשר שיבוא לעולם כי אם דווקא על ידי הערך של ריבוי השלום. הריבוי של השלום הוא שיתראו כל הצדדים וכל השיטות ויתבררו איך כולם יש להם מקום, כל אחד לפי ערכו, מקומו ועניינו.[7]

השבטיות בהלכה

כאמור, קיימת חובה לשמר את רכוש כל שבט. החלוקה השבטית היא גם תנאי הכרחי לקיום מצוות היובל, כפי שמובא בגמרא:

משגלו שבט ראובן ושבט גד וחצי שבט המנשה בטלו יובלות, שנאמר: "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (ויקרא כה י), בזמן שכל יושביה עליה ולא בזמן שגלו מקצתן. יכול היו עליה והם מעורבים, שבט בנימין ביהודה ושבט יהודה בבנימין, יהא יובל נוהג? תלמוד לומר: "לכל יושביה", בזמן שיושביה כתיקונם ולא בזמן שהם מעורבים.[8]

השבטיות בתורת הסוד

מובא בשולחן ערוך בהלכות בית הכנסת: "צריך לפתוח פתחים או חלונות כנגד ירושלים, כדי להתפלל כנגדן, וטוב שיהיו בבית הכנסת י"ב חלונות".[9] מה טעם הוראה זו? בתורת הסוד נתפסו השבטים כהיבטים שונים של עם ישראל, כאילו לכל אחד מהם שער מיוחד להיכל ה'. כך עולה מהדברים שכתב הרב חיים ויטאל בניסיונו ליישב את ריבוי נוסחי התפילה המצויים בתפוצות ישראל:

בעיקרי המנהגים עצמם, שיש הפרשים רבים ושנויים רבים בענין נוסח התפלות בעצמם… בין מנהג ספרד ובין מנהג קאטלוניא ובין מנהג אשכנז וכיוצא בזה… בענין הזה אמר לי מורי ז"ל [האר"י] שיש ברקיע י"ב חלונות כנגד י"ב שבטים, וכל שבט ושבט עולה תפלתו דרך שער א' מיוחד לו… והנה אין ספק כי אם תפלות כל השבטים היו שוות לא היו צורך לי"ב חלונות ושערים וכל שער יש לו דרך בפני עצמו, אלא ודאי מוכרח הוא שכיון שתפלותיהם משונות לכן צריכים שערים מיוחדים לכל שבט ושבט, כי כפי שרש ומקור נשמות השבט ההוא כך צריך להיות סדר תפלתו. ולכן ראוי לכל אחד ואחד להחזיק כמנהג סדר תפלתו כמנהג אבותיו לפי שאין אתנו יודע מי הוא משבט זה ומי הוא משבט זה. וכיון שאבותיו החזיקו במנהג ההוא אולי הוא מן השבט ההוא הראוי לו אותו המנהג ועתה בא לבטלו ואין תפלתו עולה למעלה אם לא בדרך הסדר ההוא. אבל צריך שתדע שאין זה אלא בענין תיבות משונות באמצע התפלה וכיוצא בו כגון להקדים הודו קודם ברוך שאמר או אחר כך וכיוצא, אבל מה שהוא מיוסד על פי הדין המפורש בתלמוד, זה הוא דבר השווה לכל נפש ואין חילוק ביניהם כלל בכל השבטים.[10]

 

עיקרון השבטיות לעתיד לבוא

עם זאת, ספר יחזקאל מסיים בנבואה מפורטת, שכל תוכנה הנחלת הארץ מחדש לשנים עשר שבטי ישראל לעתיד לבוא: "כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' גֵּה גְבוּל אֲשֶׁר תִּתְנַחֲלוּ אֶת הָאָרֶץ לִשְׁנֵי עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל יוֹסֵף חֲבָלִים. וּנְחַלְתֶּם אוֹתָהּ אִישׁ כְּאָחִיו אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְתִתָּהּ לַאֲבֹתֵיכֶם וְנָפְלָה הָאָרֶץ הַזֹּאת לָכֶם בְּנַחֲלָה" (יחזקאל מז יג-יד). דברי יחזקאל הובנו על ידי חז"ל כי "עתידה ארץ ישראל שתתחלק לשלשה עשר שבטים"[11] בדומה למה שהיה בחלוקה הראשונה בימי משה ויהושע. וכך הרמב"ם מתאר את מה שיקרה בימות המשיח:

בימי המלך המשיח, כשתתיישב ממלכתו ויתקבצו אליו כל ישראל, יתייחסו כולם על פיו ברוח הקודש שתנוח עליו… ובני לוי מטהר תחילה ואומר זה מיוחס כהן וזה מיוחס לוי… ואינו מייחס ישראל אלא לשבטיהם, שמודיע שזה משבט פלוני וזה משבט פלוני.[12]

אולם עד אז, עיקרון השבטיות ייעלם לגמרי – חוץ משבט לוי – כמו שהמצב הוא בימינו.

 

ביטול האיסור של הסבת נחלה

בשלב מסוים, חז"ל ביטלו את האיסור לבת יורשת להינשא מחוץ לשבטה, כפי שמשתמע מהגמרא דלהלן:

לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב… חמשה עשר באב מאי היא? אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים לבוא זה בזה. מאי דרוש? "זה הדבר אשר צוה ה' לבנות צלפחד וגו'" (במדבר לו ו). דבר זה לא יהא נוהג אלא בדור זה.[13]

והשאלה המתבקשת היא מתי אירע יום זה "שהותרו השבטים לבוא זה בזה". לפי הרד"ק, בשם תרגום התוספתא, איסור זה היה עדיין תקף בזמן יפתח[14]. ואילו לפי הרשב"ם, ההיתר ניתן כבר לדור השני של כובשי הארץ, וחגגו את טו באב בעקבות זאת "שפסק אותו דור של באי הארץ שנאסר להם הסבת נחלה". כך גם משתמע מדברי רש"י: "לא תסוב נחלה: לא נצטוה אלא לאותו הדור בלבד"[15]. כך גם משתמע מהספרא[16].

הרב וולרשטיין[17] מקשה על הרשב"ם שאין טעם לשמוח על ההיתר אם מלכתחילה ידעו שהאיסור היה מוגבל לדור הכובשים. לכן, הוא סבור שהדבר היה אסור על פי התורה, עד שחז"ל דרשו את הפסוק "זה הדבר" והסיקו ממנו שאין איסור זה חל על הדורות הבאים. הוא אף רואה בזה עיקרון הלכתי חשוב: "שמע מינה דלאו כל פירושי התורה קיבלו מפי משה".[18] זאת אומרת כי לפי הרב וולרשטיין, יש סמכות לחז"ל לדרוש את פסוקי התורה ולהוציא דינים חדשים, ואף להקל.[19]

כך אמנם משתמע ממה שכותב הרמב"ם במשנה תורה:

בית דין גדול שדרשו באחת מן המידות כפי מה שנראה בעיניהם שהדין כך ודנו דין, ועמד אחריהם בית דין אחר ונראה לו טעם אחר לסתור אותו, הרי זה סותר ודן כפי מה שנראה בעיניו, שנאמר "אל השופט אשר יהיה בימים ההם", אינך חייב ללכת אלא אחר בית דין שבדורך.^[20]

זאת אומרת שבית הדין הגדול בתקופה כלשהי מוסמך לשנות את הוראות התורה במקרה שהוא יבין אותן בצורה שונה מקודמיו, ובתנאי שיעשה שימוש בכללים ההרמנויטיים המקובלים ועל פי הגיונו. לפי זה, יתואר למשל שבזמן כלשהו, יהיה בית דין שיפרש את ההוראה "עין תחת עין" כנטילת העין ממש! או שיקבע רשימת מלאכות אסורות בשבת שונה מזו המקובלת היום!

הרב אפשטיין אינו מקבל גישה זו ומתפלא על דרשה זו: "מניין לקחו להם לעיקר ויסוד לבטל מצוה שבתורה, כי בודאי על דיוק לשון "זה הדבר" לבד קשה לבנות יסוד לבטל מצוה מפורשת בתורה"[21]. אלא לדעתו:

• על פי המסורת שבעל פה, ידעו כי איסור הסבת נחלה לא היה תקף אלא לדור המדבר.
• בכל זאת, המשיכו לנהוג כך אחרי שבאו לארץ.
• בזמן מסוים, הסתמכו על הדרשה "וזה הדבר" וחזרו להיתר הראשון.

נישואי קרובים

מצד שני, בכל הזמנים – גם אחרי שהותרו השבטים לבא זה בזה –  נהגו להקפיד על נישואי קרובים. כך מעיד אלבק על מסורת זו:

מנהג קדום היה בישראל שיישא אדם אישה מבנות משפחתו. בייחוד הדגיש נוהג זה בעל ספר טוביה[22]. טוביה מתפאר שלקח אישה ממשפחת אביו (א ט) ולבנו הוא אומר: "קח לך אישה ממשפחת אביך, אל תיקח אישה נכריה שאינה משבט אביך. לפי שאנו בני נביאים, זכור, בני, כי נח, אברהם, יצחק ויעקב אבותינו נשאו נשים מבנות אחיהם ונברכו בזרעם והם ירשו את הארץ" (ד יב)… פילון אומר שייקחו לנערה איש מקרוביה, ואם לא יימצא כזה, ייקחו לה ממשפחתה ומשבטה, כדי שלא ייסובו נכסי הנדוניה משבט לשבט אלא יישארו בחלקם של אלו שנפלו להם בגורל (על המצוות ב קכו)… וכן סובר יוסיפוס פלביוס בספרו קדמוניות היהודים (ספר ד, סוף פרק ז, סעיף 175) שמשה ציווה שתישאר הנחלה בתוך כל שבט ושבט, ואם בנות צלפחד יינשאו לבני שבט אחר, תישאר נחלתן בתוך שבטן.[23]

ואכן חז"ל ראו בחיוב נישואים בקרב המשפחה. כך משתמע מהירושלמי: רבי יוסי בר בון סבור שאם כהן נשא בת ישראל, או אם בת כהן נישאה לישראל קנסו אותם חכמים "כדי שיהא אדם מידבק בשבטו ובמשפחתו"[24]. וכך גם מהבבלי: "הנושא את בת אחותו[25] עליו הכתוב אומר "אָז תִּקְרָא וַה' יַעֲנֶה" (ישעיהו נח ט)"[26]. המאירי מטעים את הוראה זו כך: "מפני שטבען שווה לטבעו ואהבתן מצויה ביניהם מתוך שווי הטבעים". וכך מובא במדרש: "נשא אדם אישה מקרובותיו, עליו הוא אומר עצם מעצמי"[27]. וכך הרמב"ם פסק: "מצות חכמים שישא אדם בת אחותו, והוא הדין לבת אחיו, שנאמר "ומבשרך לא תתעלם".[28] וכך המגיד משנה מטעים הוראה זו:

הענין שאהבת הקרובים היא טבעית, ואהבת האיש לאשתו באה מחמת מעשה שניהם שהוא מקרה להם, ובהתחבר שתיהן אז יהיה האוהל נכון, ויהיה שלום בבית, וידוע שאין לך קרובה שיכול אדם לישא יותר מבת האחות ובת האח.

וכך גם פוסק הרמ"א: "מצוה לאדם שישא בת אחותו ויש אומרים אף בת אחיו"[29].

הרב ולדנברג, בהסתמכו על פירוש רבנו בחיי על הוראת אברהם לעבדו למציאת אישה מתאימה ליצחק בנו, רואה בזה הוראה נורמטיבית, באשר "כשהבריות מזדווגות כל אחד ואחד אל מינו השלום מתקיים ומתרבה בעולם".[30] הרב מנשה קליין מצידו רואה בהוראה זו הוראה רצויה, באשר היא מבטיחה התקשרות עם משפחה מיוחסת – משפחתו של החתן – היות והתקשרות עם משפחה "זרה" טומנת בחובה חשש של הלא-נודע: קיים חשש שמשפחה זו איננה מיוחסת דיה.[31]

סכנת נישואי קרובים

אלא שבתקופה המודרנית, התעוררה בעיה חדשה: אנשים שמו לב לכך שנישואי קרובים מעלים את הסיכוי לפגמים תורשתיים. שאלה זו הועלתה על ידי ד"ר ידוואב, מנהל מחלקת עיניים בבית החולים ביקור חולים, שפנה בנידון לרב ולדנברג במילים אלה:

בעבודתנו אנו נתקלים במקרים של עיוורון בגיל רך או מבוגר שהוא כתוצאה מפגם תורשתי הרבה יותר שכיח בנישואין של קרוב משפחה, ובעיקר אצל בני דודים. אמנם מן התורה אין איסור לנישואי בני דודים, או לנישואין של דוד ואחיינית. אבל האפשרות של עיוורון תורשתי הרבה יותר שכיח בנישואין של קרובי משפחה כל כך קרובים. שאלתי היא, האם יש לאסור מבחינת הדין נישואין כאלה, בהם הסכנה על עיוורון היא הרבה יותר שכיחה.

הרב ולדנברג ענה לו כי לא יתכן לאסור נוהג מומלץ על ידי חז"ל, אלא לכל היותר ניתן להתריע על הסכנות הכרוכות בנישואים כאלה, כך שהציבור יימנע מעצמו. [32]

המעניין הוא שרבי יהודה החסיד אסר בצוואתו נישואי קרובים: "לא ישא אדם בת אחיו או בת אחותו".[33] רבים התרעמו עליו, היות והוראה זו היא בניגוד למה שנאמר על ידי חז"ל. למשל, הרב לנדא קבע נמרצות: "הכלל הגדול שאין לכל חכמים שאחר התלמוד רשות לומר דבר נגד התלמוד והאומר דבר לסתור קוצו של יו"ד מדברי התלמוד לא יחשב בכלל חכמי ישראל". אם כן, איך ניתן להבין את קביעה זו של רבי יהודה החסיד? לדעת הרב לנדא: "האמת יורה דרכו כי החסיד לזרעו אחריו צווה לדורי דורות כי ראה ברוח הקדש שזרעו לא יצליח בזיווגים כאלה ובזה אינו סותר דברי התלמוד". [34] הרב ולדנברג גם מוצא דרך אחרת ליישב את הוראתו של רבי יהודה החסיד: לדעתו, גם חז"ל וגם רבי יהודה החסיד ידעו שנישואי קרובים מהווים סכנה בריאותית[35], אלא שלא היה ממה לחשוש בתנאי שנישואים אלה היו לשם מצוה. ברם, רבי יהודה החסיד הרגיש בזה שמפאת ירידת הדורות הפסיקו לעשות זאת מפאת המצווה, כך שכן היה מקום להתחשב בסכנה שבדבר[36]. ברם, הרב עובדיה יוסף לא מקבל את דעה זו, באשר לדעתו "רבי יהודה החסיד לא אתי עלה מטעם נזק טבעי כדעת חכמי הרופאים. ויגיד עליו רעו שכולם סגולות, וחשש עין הרע נינהו". יחד עם זה, הרב יוסף ממעט בצורה מפתיעה בסכנה הבריאותית שבנישואי קרובים, באשר לדעתו כל הסיכון אינו אלא "מרוחק על צד הניחוש והפחד והתימהון… שינזקו בהן הגופות החלשים"[37].

הרב אליעזר מלמד – כנראה במטרה אפולוגטית – מיישב בצורה אלגנטית את הניגוד הקיים בין שתי הדרישות הסותרות הנ"ל:

נראה שבעבר, כשתנאי החיים היו קשים, ואדם היה חשוף יותר לסכנות רעב, מחלות, מלחמות ופרעות, היה ערך עצום ללכידות המשפחתית המורחבת, שבעזרתה התמודדו בהצלחה עם הסכנות השונות, ועל ידה קיימו תנאי חיים שעודדו המשכיות ויציבות. לפיכך, התועלת שבנישואין בין קרובי משפחה עלתה על הסיכון שבלידת בעלי מומים (שבדרך כלל נפטרו בשנתם הראשונה). אולם כשתנאי החיים השתפרו, כבר לא היה הכרח קיומי בלכידות המשפחתית ההדוקה, וממילא צריך להתחשב יותר בסכנה הגנטית שבנישואי קרובים. לכן מומלץ כיום שקרובי משפחה לא יינשאו כדי למנוע מחלות תורשתיות.[38]

למעשה, אין מקום לשום פליאה. חז"ל הבינו בצדק כי תרבות משותפת ומנהגים דומים תורמים בצורה ניכרת לשלום בית, כאשר אין להאשימם על כך שלא ידעו חוקי מנדל. מאז שתורת התורשה ידועה, על פי פסיקתו של הרב ולדנברג, יש להתחשב בסיכון שבנישואי קרובים.

[1] רש"ר הירש, פירוש על התורה, במדבר לו ו.

[2] דברים לג.

[3] הראי"ה קוק, אורות, ישראל ותחיתו, כז. שמונה קבצים, קובץ ה, קכא.

[4] שלמה חיים הכהן אבינר, טל חרמון: עיונים בתורה: שעורים שנתנו בשבת; רשם על פי הזכרון וערך: אהרן קליינשפיז ‫ ירושלים, (ספרית חוה, בית-אל), תשנ"ה, נשא א ב.

[5] שם, מסעי ד. החלוקה לשבטים, על פי הרב א.י. קוק, ישראל ותחיתו כז, בתוך: אורות, ירושלים תשנ"ג.

[6] שם, וזאת הברכה א שבטים.

[7] הרב א.י. קוק, עולת ראיה, ירושלים תשכ"ג, כרך א עמ' של. ראו גם הרב נ.צ.י. ברלין, העמק דבר, ירושלים תשכ"ז, בראשית יא א-ו המביע רעיון דומה בעניין דור הפלגה.

[8] בבלי ערכין לב ע"ב.

[9] שולחן ערוך אורח חיים צ ד.

[10] הרב חיים ויטאל, שער הכונות : השער הששי משמנה שערים  כפי מה שקבל מפי רבו רבי יצחק לוריא אשכנזי, שאלוניקי תרי"ב.

[11] על פי בבלי בבא בתרא קכב ע"א.

[12] רמב"ם הלכות מלכים יב ג.

[13] בבלי תענית ל ע"ב, בבא בתרא קכא ע"א.

[14] ראו רד"ק על שופטים יא א.

[15] רש"י במדבר כז ז.

[16] ספרא אמור פרשה ד ג.

[17] הרב אריה ליב וולרשטיין, מחבר "שאגת אריה" (ליטא:1695-צרפת:1785).

[18] גבורת ארי על תענית ל ע"ב.

^[19] כך הוא גם מבאר את ההיתר לבועז להינשא לרות המואביה: "כהאי גוונא מצינו במדרש רות שאמר לה בועז לרות: אילו באתה קודם לא היו מקבלים אותך שעדיין לא נתחדשה הלכה זו עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית".

[20] הלכות ממרים ב א.

[21] תורה תמימה במדבר לו הערה ד.

[22] ספר טוביה הוא חיבור יהודי מתקופת בית שני, שהשתמר במסורות נוצריות ונכלל במסגרת הספרים החיצוניים.

[23] חנוך אלבק: הנישואין בימים קדומים, סיני, גיליון מ"ח, 1961.

[24] ירושלמי כתובות פ"א, סוף ה"ה.

[25] לפירוש הרשב"ם בתוספות שם הוא הדין לבת אחיו. וראו גם משנה נדרים ח ז: "היו מסרבים (מפצירים) בו לשאת את בת אחותו".

[26] בבלי יבמות סב ע"ב.

[27] בראשית רבה (וילנא) פרשת בראשית פרשה יח.

[28] הלכות איסורי ביאה ב יד.

[29] אבן העזר ב ו.

[30] שו"ת ציץ אליעזר טו מד.

[31] שו"ת משנה הלכות ז ריא.

[32] שו"ת ציץ אליעזר שם.

[33] ספר חסידים (מרגליות) צוואת ר' יהודה החסיד, כב.

[34] רבי יחזקאל לנדא (1713-1793), שו"ת נודע ביהודה מהדו"ת אה"ע עט.

[35] יורשה לי לפקפק בקביעה זו של הרב ולדנברג.

[36] שו"ת ציץ אליעזר שם.

[37] שו"ת יביע אומר, חלק ב, אבן העזר סימן ז.

[38] הרב אלעזר מלמד, פניני ההלכה, ספר משפחה, פרק ג: שידוכים, ז: נישואים בין קרובי משפחה ובני העדה.