שמשון

 

הצגת הבעיה

שמשון היה השופט האחרון המוזכר בספר שופטים לפני ייסוד המלוכה. אולם, עצם אישיותו מעלה שאלות נוקבות. מצד אחד, המקרא מרבה לספר על התערבותו של הקב"ה בכל מה שנוגע אליו, ומצד שני הוא לא התנהג כצדיק – בלשון המעטה. כך כותב הרב לוברט:

זה ברור שאין לנו השגה בשמשון, שהרי איתא בגמרא שהיתה שכינה עמו, אף אחרי שנשא את הפלישתית, והרי הקב"ה שונא זימה, ועל כרחך שאין לנו הבנה בזה. ומה שנענש מכיון שעשה זאת מרצונו אף שמשמים סבבו זאת, על כל זה כיון שכיוון לעצמו נענש.[1]

מי היה שמשון, ומה עמדת פרשני המקרא וחז"ל על מעשיו?

בעיה נוספת עם שמשון היא שבניגוד לשופטים האחרים, הוא תמיד פעל לבדו, ולשם אינטרסים פרטיים שלו, כך כותב יהודה איזנברג:

בניגוד לכל השופטים שקדמו לו, שמשון נלחם לבדו. הוא לא ארגן צבא, הוא לא שלח שליחים לשבטים לבוא ולהצטרף למלחמה, והוא לא הוכיח את השבטים שלא באו להילחם. איש בודד היה שמשון. איש גיבור באופן לא רגיל, שחי לבדו, לחם לבדו, ומת בבדידותו.[2]

הרי מרבית השופטים במקרא היו מנהיגים שבטיים או לאומיים, שלחמו בראש צבאות עבריים והביאו ישועה לישראל. חלק מן השופטים אמנם מוצגים גם כגיבורים שנודעו במעשי גבורה אישיים, כמו למשל אהוד שהרג את עגלון מלך מואב (שופטים ג יא-כב), אבל מיד לאחר מכן אסף אליו אהוד את ישראל כמנהיג ומצביא, ויחדיו הביסו את מואב. גם על שמגר בן ענת מסופר שהכה שש מאות פלישתים במלמד בקר (שופטים ג לא), אולם אחר כך מצוין כי "וַיֹּשַׁע גַּם הוּא אֶת יִשְׂרָאֵל".

מבחינה זו שמשון הוא שופט חריג במספר בחינות. לא רק שהוא לא שפט, לא הנהיג ולא היה מצביא, אלא שגם לא הביא ישועה לעמו. שמשון אמנם הכה בפלישתים והרג בהם, אבל פגיעותיו בהם נעשו כולן כנקמה אישית ולא כמבצעים לאומיים או שבטיים. כזו הייתה גם מלחמתם בו.

עובדה היא שבני שבט יהודה לא ראו בשמשון מנהיג או מושיע, ואף מחו באוזניו על הנזק שהוא גורם להם: "וַיֵּרְדוּ שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ מִיהוּדָה אֶל סְעִיף סֶלַע עֵיטָם וַיֹּאמְרוּ לְשִׁמְשׁוֹן הֲלֹא יָדַעְתָּ כִּי  מֹשְׁלִים בָּנוּ פְּלִשְׁתִּים וּמַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ" (שופטים טו יא). שמשון אמנם נקם בפלישתים ובלחי חמור הרג אלף איש, אולם גם בכך הוא לא הביא ישועה לעמו, לא בפרשה זו ולא בהמשך הפרשיות, ובסופה של העלילה הוא התגלה כיחיד מכל שופטי ישראל שנפל בשבי אויביו ומת בשבי.

 

שמשון היה שליח ה'

יש סימנים רבים לכך שהקב"ה ייעד את שמשון ואף תמך בו ובמעשיו, כדלהלן:

• לפני לידתו, ה' שלח מלאך להוריו כדי להורות להם איך להתנהג עמו. שמשון אמור להיות נזיר כל חייו, ונזיר פירושו קדוש. אף לפני לידתו אמו נצטווה לשמור בעצמה על איסורי נזירות. כך כתוב:

וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים (שופטים יג ד-ה).

• המקרא מעיד על כך שהוא זכה בדרגה מסוימת של נבואה:

וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'. וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל (שופטים יג כד-כה).

והגמרא מוסיפה: "חלתה נבואתו של יעקב אבינו, דכתיב: "יהי דן נחש עלי דרך"… הייתה שכינה מקשקשת לפניו כזוג, כתיב הכא: "לפעמו במחנה דן", וכתיב התם: "פעמון ורימון".[3] יחד עם זה, הרמב"ם סבור שמדובר ברמת הנבואה הנמוכה ביותר, שאיננה אלא סיוע מאת ה' לבצע מעשים מסוימים.[4] הכוונה כנראה לכוחו הפיזי העל-טבעי ששמשון זכה בו עד שגזרו שערותיו.

• כאשר שמשון רוצה לשאת אישה פלישתית, הכתוב מבהיר שלמעשה, ה' סיבב את זה, במטרה לפגוע בעם הפלישתי:

וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד ד).

• אחרי ששמשון הרג אלף פלישתים עם לחי חמור, הוא היה צמא מאוד, שמשון אז התפלל אל ה' שיספק לו מים לשתות, וה' נעתר לו, כפי שכתוב:

וַיִּצְמָא מְאֹד וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר אַתָּה נָתַתָּ בְיַד עַבְדְּךָ אֶת הַתְּשׁוּעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְעַתָּה אָמוּת בַּצָּמָא וְנָפַלְתִּי בְּיַד הָעֲרֵלִים. וַיִּבְקַע אֱלֹהִים אֶת הַמַּכְתֵּשׁ אֲשֶׁר בַּלֶּחִי וַיֵּצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם וַיֵּשְׁתְּ וַתָּשָׁב רוּחוֹ וַיֶּחִי עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ עֵין הַקּוֹרֵא אֲשֶׁר בַּלֶּחִי עַד הַיּוֹם הַזֶּה (שופטים טו יח-יט).

• מיד אחרי מעשה זה, הפסוק מעיד עליו שהוא שפט את ישראל תקופה ממושכת: "וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל בִּימֵי פְלִשְׁתִּים עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טו כ). פסוק זה בעייתי כשלעצמו, באשר הוא לכאורה מעיד על כך ששמשון הנהיג את העם במשך זמן רב, בניגוד למה שמשתמע ממה שנאמר בעניינו. לכן הרד"ק מבאר את העניין כך: "טעם בימי פלשתים הימים שפלשתים מושלים בישראל והוא הושיעם מהם אף על פי שלא היתה תשועתם שלימה". והרלב"ג: "להורות שבימי שמשון בכללם היו פלשתים מושלים בישראל אלא שהוא הושיעם מידם תשועת מה".

ברם, לפי חז"ל, שמשון כן הנהיג את העם. כך מובא בגמרא: "אמר רב, אמר שמשון לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, זכור לי עשרים שנה ששפטתי את ישראל, ולא אמרתי לאחד מהם העבר לי מקל ממקום למקום"[5]. ובהמשך: "אמר רבי יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר: "דן ידין עמו". ואמר רבי יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: "כי שמש ומגן ה' אלהים"… מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל".[6]

• ה' נענה לשמשון כאשר הוא ביקש לקבל את כוחו המופלא בחזרה:

וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל הַנַּעַר הַמַּחֲזִיק בְּיָדוֹ הַנִּיחָה אוֹתִי וַהֲמִשֵׁנִי אֶת הָעַמֻּדִים אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וְאֶשָּׁעֵן עֲלֵיהֶם. וְהַבַּיִת מָלֵא הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְשָׁמָּה כֹּל סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וְעַל הַגָּג כִּשְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אִישׁ וְאִשָּׁה הָרֹאִים בִּשְׂחוֹק שִׁמְשׁוֹן. וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים.  וַיִּלְפֹּת שִׁמְשׁוֹן אֶת שְׁנֵי עַמּוּדֵי הַתָּוֶךְ אֲשֶׁר הַבַּיִת נָכוֹן עֲלֵיהֶם וַיִּסָּמֵךְ עֲלֵיהֶם אֶחָד בִּימִינוֹ וְאֶחָד בִּשְׂמֹאלוֹ. וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן תָּמוֹת נַפְשִׁי עִם פְּלִשְׁתִּים וַיֵּט בְּכֹחַ וַיִּפֹּל הַבַּיִת עַל הַסְּרָנִים וְעַל כָּל הָעָם אֲשֶׁר בּוֹ וַיִּהְיוּ הַמֵּתִים אֲשֶׁר הֵמִית בְּמוֹתוֹ רַבִּים מֵאֲשֶׁר הֵמִית בְּחַיָּיו (שופטים טז כו-ל).

• שמשון זכה לקבורת ישראל : "וַיֵּרְדוּ אֶחָיו וְכָל בֵּית אָבִיהוּ וַיִּשְׂאוּ אֹתוֹ וַיַּעֲלוּ וַיִּקְבְּרוּ אוֹתוֹ בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל בְּקֶבֶר מָנוֹחַ אָבִיו וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טז לא).

 

שמשון איש מאמין היה

המקרא – וחז"ל בעקבותיו – מדגיש כי שמשון על אף חולשותיו היה איש מאמין. כאשר הוא מגלה את סוד כוחו המופלג לאשתו, נאמר:

וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַיֹּאמֶר לָהּ מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי אִם  גֻּלַּחְתִּי וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם. וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לה לִי אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם (שופטים טז יז-יח).

ומובא בגמרא: "ידעה בו (דלילה) באותו צדיק, שאינו מוציא שם שמים לבטלה".[7]

גם בתפילתו האחרונה מתגלה שמשון כאיש מאמין: הוא מזכיר את שם ה' פעמים רבות, כאחד הנביאים: "וַיִּקְרָא שִׁמְשׁוֹן אֶל ה' וַיֹּאמַר אֲדֹנָי ה' זָכְרֵנִי נָא וְחַזְּקֵנִי נָא אַךְ הַפַּעַם הַזֶּה הָאֱלֹהִים וְאִנָּקְמָה נְקַם אַחַת מִשְּׁתֵי עֵינַי מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים טז כח).

בסוף פרשת שמשון, מובא שוב: "וְהוּא שָׁפַט אֶת יִשְׂרָאֵל עֶשְׂרִים שָׁנָה" (שופטים טז לא). הגמרא דורשת את הכפילות כך: "היו הפלשתים יראים ממנו עשרים שנה לאחר מותו, כדרך שהיו יראים ממנו עשרים שנה בחייו".[8] יש כאן שתי ספירות: עשרים שנה שפט בחייו, ועוד עשרים שנה, כאילו שפט, לאחר מותו. הרושם של מותו היה עז כל כך, עד כי עשרים שנה לאחר מותו עדיין היה מקור פחדם של פלשתים.

 

שמשון הלך אחר עיניו

מצד שני, קשה לראות בשמשון איש למופת. ובעיקר, מסופר בהרחבה איך הוא התחבר עם שלוש נשים פלישתיות – והשנייה הייתה זונה. כפי שיבואר להלן, הפרשנים חלוקים עם הוא נשא אותן בגויותן, או אם הוא גיירן תחילה. בכל מקרה, לא מדובר בשידוכים ראויים לאדם הנבחר על ידי ה' כדי לשפוט את ישראל. חז"ל מגנים את שמשון על כך, ומעירים שעל מעשים אלה הוא נענש. כך כתוב במשנה: "שמשון הלך אחר עיניו, לפיכך נקרו פלישתים את עיניו". וכך מובא בגמרא: "שמשון בעיניו מרד, שנאמר: "ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני", לפיכך נקרו פלישתים את עיניו, שנאמר: "ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו"".[9] שמשון מכונה "הגיבור", אלא שאין חז"ל יכולים לקבל כינוי כזה, באשר לדעתם "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".[10]

אלא שמתעוררת שאלה חמורה. כאמור, כאשר שמשון רצה לשאת אישה פלישתית, הכתוב מבהיר שבאמת ה' סיבב את המעשה, במטרה לפגוע בעם הפלישתי: "וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים" (שופטים יד ד). אם כן, איך ניתן להאשים את שמשון? את שאלה זו המאירי מיישב כך:

אף על פי שנאמר במקרא "כי מה' הוא כי תואנה הוא מבקש מפלשתים", פירשו בגמרא מכל מקום כי אזל בתר ישרותיה אזל, כלומר שבבחירתו חטא.

ומוסיף המהרש"א: "על דבר שאמרו בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו".

זאת אומרת ששמשון פעל על פי בחירתו החופשית, ולכן היה אחראי על מעשיו, אלא שכביכול הקב"ה "ניצל" פרשה זו כדי שהפלישתים ייפגעו. לפי הבנה זו, אין המקרא בא להצדיק את שמשון, אלא רק לציין כי מעשה זה, רע כשלעצמו, שימש בידי הקב"ה לקדם את אינטרסים של עם ישראל.

שאלה דומה נשאלה בעניין שעבוד בני ישראל במצרים. ה' גזר בברית בין הבתרים שבני ישראל ישתעבדו. אם כן, רצון ה' היה שיהיה כזה שעבוד, ואז מדוע המצריים נענשו? הרי הם קיימו את רצון ה'! כך שואל הרמב"ן:

לא נתכנו דבריו [של הרמב"ם בהלכות תשובה ו ה] אצלי, שאפילו גזר שאחד מכל האומות יריע להם בכך וכך, וקדם זה ועשה גזרתו של הקב"ה זכה בדבר מצוה, ומה טעם בדבריו, כאשר יצוה המלך שיעשו בני מדינה פלונית מעשה מן המעשים, המתרשל ומטיל הדבר על האחרים חומס וחוטא נפשו, והעושה יפיק רצון ממנו, וכל שכן שהכתוב אמר "וגם את הגוי אשר יעבודו", שיעבדו הגוי כולו.

והרמב"ן מיישב את העניין כך בתירוצו השני: אם המבצע את גזירת ה' אינו מתכוון לקיים את רצון ה' אלא את רצונו הוא, מגיע לו עונש על זממו:

כאשר תצא הגזירה על פי נביא, יש בעושה אותה דינים, כי אם שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו כנגזר אין עליו חטא אבל יש לו זכות בו… אבל אם שמע המצווה והרג אותו לשנאה או לשלול אותו, יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון, ועבירה הוא לו.[11]

כך שמשון: גם אם הוא קיים בנישואיו עם האישה מתמנתה את רצון ה', יש במעשה זה חטא, היות והוא רק התכוון למלא את תאוותו.

השפת אמת מרחיק יותר, ולדעתו שמשון קיים במעשיו צווי מפורש מה', כאשר כל חטאו היה שהוא נהנה ממעשים אלה:  "דשמשון ידע כי מה' הוא, שהרי כבר החל רוח ה' לפעמו, ובוודאי עשה על פי הדיבור, וכל החטא היה מה שאזיל בתר ישרותיה דעיניו ולא קיים המצוה לשמו ית'". לפי השפת אמת, המקרה של שמשון דומה לזה של הנביאים שהתבקשו לבצע דבר אסור מן התורה באופן חד-פעמי, והדבר לגיטימי כפי שפוסק הרמב"ם:

אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה או על מצות הרבה בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו, וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל אם יאמר לך הנביא עבור על דברי תורה כאליהו בהר הכרמל שמע לו חוץ מעבודת כוכבים, והוא שיהיה הדבר לפי שעה, כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולה בחוץ וירושלים נבחרת לכך והמקריב בחוץ חייב כרת, ומפני שהוא נביא מצוה לשמוע לו וגם בזה נאמר "אליו תשמעון", ואילו שאלו את אליהו ואמרו לו היאך נעקור מה שכתוב בתורה "פן תעלה עולותיך בכל מקום", היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם חייב כרת כמו שצוה משה, אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש נביאי הבעל, ועל הדרך הזאת אם צוו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם.[12]

 ברם, המקרה של שמשון שונה, מכמה בחינות:

• כאמור, לפי הרמב"ם, שמשון לא זכה לדיבור מאת ה', אלא לכל היותר לסיוע פלאי במעשיו.
• אין כל רמז במקרא שה' ציווה על שמשון באופן מפורש לשאת את האישה מתמנתה.
• כאמור, חז"ל ראו במעשה זה עבירה, וציינו ששמשון נענש על כך.
• ובכלל, מדוע אסור להנות מקיום מצווה? אמנם "מצוות לאו להנות ניתנו"[13], אבל זה לא אומר שאסור להנות מהם. אבל יתכן שהשפת אמת מתכוון לומר שאם נביא עובר עבירה על פי ציווי ה', במקרה הזה אסור להנות מהמעשה.

 

האם שמשון נשא גויות?

עולה מפשוטו של מקרא ששמשון נשא את האישה מתמנתה ואת דלילה בגויותן. הדבר תמוה, מה עוד שהוריו אינם מתייחסים לעבירה שבדבר, אלא רק מעירים לו כי לא יאה להעדיף אישה זרה על פני אישה ישראלית, כפי שכתוב: "וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים" (שופטים יד ג). לכן הרלב"ג מפרש, כעקבות חז"ל[14]:

הנה אמרו ז"ל שהוא גיירה תחלה, כי חלילה למי שהוא שופט ישראל שיתגאל בבנות הפלשתים ויהיה עובר על מה שהזהירה התורה מלהתחתן בם, כל שכן הוא שהיה נזיר אלוהים.

גם הרמב"ם – המתייחס גם לשלמה המלך – סבור ששמשון גייר את נשיו הפלישתיות, אלא שלדעתו מדובר בגיור גרוע, על אף העובדה שמבחינה פורמאלית הוא בר תוקף:

אל יעלה על דעתך ששמשון המושיע את ישראל או שלמה מלך ישראל שנקרא ידיד ה' נשאו נשים נוכריות בגויותן, אלא סוד הדבר כך הוא, שהמצווה הנכונה כשיבא הגר או הגיורת להתגייר בודקים אחריו שמא בגלל ממון שייטול או בשביל שררה שיזכה לה או מפני הפחד בא להיכנס לדת, ואם איש הוא בודקים אחריו שמא עיניו נתן באשה יהודית, ואם אישה היא בודקים שמא עיניה נתנה בבחור מבחורי ישראל, אם לא נמצא להם עילה מודיעים אותם כובד עול התורה וטורח שיש בעשייתה על עמי הארצות כדי שיפרשו, אם קבלו ולא פירשו וראו אותם שחזרו מאהבה מקבלים אותם שנאמר "ותרא כי מתאמצת היא ללכת אתה ותחדל לדבר אליה".[15]

ולפי שגייר שלמה נשים ונשאן, וכן שמשון גייר ונשא, והדבר ידוע שלא חזרו אלו אלא בשביל דבר, ולא על פי בית דין גיירום, חשבן הכתוב כאילו הן גויות ובאיסורן עומדים, ועוד שהוכיח סופן על תחילתן שהן עובדות עבודה זרה שלהן ובנו להן במות והעלה עליו הכתוב כאילו הוא בנאן שנאמר אז יבנה שלמה במה.[16]

גר שלא בדקו אחריו או שלא הודיעוהו המצות ועונשן ומל וטבל בפני שלושה הדיוטות הרי זה גר, אפילו נודע שבשביל דבר הוא מתגייר הואיל ומל וטבל יצא מכלל גוי וחוששים לו עד שיתבאר צדקותו, ואפילו חזר ועבד עבודה זרה הרי הוא כישראל מומר שקידושיו קידושין, ומצוה להחזיר אבדתו מאחר שטבל נעשה כישראל, ולפיכך קיימו שמשון ושלמה נשותיהם ואף על פי שנגלה סודן.[17]

לעומת זאת, אברבנאל סובר – על פי פשוטו של מקרא – ששמשון לא גייר אותן. יחד עם זה, הוא מנסה ללמד עליו זכות:

אין ראוי שנסתפק במה שאמרו חז"ל (עיין רלב"ג) שהיה מגייר אותן ושהשיבן לדת ישראל, כי זה לא נזכר בכתוב, וגם סיפורי הנשים ומעשיו עמהן ומעשיהן עמו לא יסבול שיאמר זה… וכן ראוי שנאמר בעניין שמשון שעשה דברים אשר לא כדין לפי שימצא תואנה להנקם מפלישתים, כל שכן שלא היה הרוח האלהי אשר בו מיושב ומסודר לעשות תשועות כשאר השופטים ולא היה דעתו שלם… וידמה שבתום לבבו היה חושב שלעניין נזירותו לא היה מחויב כי אם בדברים שהזהיר המלאך עליהם, והם איסור כל אשר יצא מגפן היין ושלא יאכל כל טומאה ומורה לא יעלה על ראשו, ושאר הדברים היה נמשך בהם אחרי תאוותו, והאל ית' הספיק בידו לעשותם כן, לפי שעם היותם פעולות משובשות מפאת עצמם, הנה ימשך מהם הנקמה מפלישתים… אמרו לו אביו ואמו האם אין בבנות אחיך ובכל עמי אישה כי אתה הולך לקחת אישה מפלישתים הערלים? ושמשון לא חשש מזה כלל ולא אמר שיגייר אותה, אבל אמר לבד לאביו אותה קח לי לאשה כי היא ישרה בעיני, רוצה לומר שלא חשש אל האיסור אבל הלך לבד אחר מחמד עיניו.[18]

 

סיכום

עמוס חכם מסכם את העניין כולו בצורה קולעת, כדלהלן:

בשורת לידתו של שמשון טעונה אווירה של קדושה והבטחה לישועה. אך חייו של שמשון היו מלאי הוללות ולא הביאו את הישועה המובטחת. הרושם הוא, שספר שופטים מבקש להציג את שמשון כגיבור שהכזיב. מכות שמשון בפלישתים לא הביאו את הישועה השלמה, אלא היו מעין התחלה לשרשרת ארוכה של התנגשויות בין הפלישתים המשעבדים לבין ישראל המבקשים למרוד הם. והישועה הסופית עתידה הייתה לבוא רק בימי דוד.[19]

זאת אומרת שהקב"ה העניק לשמשון כוחות על-טבעיים במטרה להושיע את ישראל מעול הפלישתים. אולם, שמשון לא מילא את שליחותו, הוא נכנע לתאוותיו ולא השתמש בכוחו אלא לשמש את צרכיו האישיים.

אם כן, מהו המסר של מעשי שמשון? לפי הרב שטיינזלץ:

כל סיפורו של שמשון מהווה איפוא מראשיתו ועד סופו גם הצדקה רבת עוצמה על עיקרון יסודי של המקרא והוא שהמקור של כל הכוחות החיוביים בעולם, מכל הסוגים ובכל הצורות, מצוי בכוח האלוהי האחד.[20]

שמשון פעל לבדו, ולשם צרכיו האישיים, אלא שהמקרא בא להזכירנו כי מקור סגולותיו היה ה' בלבד.

[1] על פי "דף על הדף", סוטה ט ע"ב.

[2] יהודה איזנברג, שמשון: שופט או גיבור?

 http://www.daat.ac.il/he-il/tanach/iyunim/neviim/rishonim/shoftim/prakim/melech-shoftim13.htm

[3] בבלי סוטה ט ע"ב.

[4] מורה הנבוכים ב מה.

[5] בבלי סוטה י ע"א.

[6] שם.

[7] בבלי סוטה ט ע"ב.

[8] ירושלמי סוטה א ח.

[9] בבלי סוטה ט ע"ב.

[10] אבות ד א.

[11] רמב"ן בראשית פרק טו.

[12] משנה תורה הלכות יסודי התורה ט ג.

[13] בבלי ראש השנה כח ע"א.

[14] לא מצאתי.

[15] משנה תורה הלכות איסורי ביאה יג יד.

[16] שם טז.

[17] שם יז.

[18] אברבנאל שופטים יד.

[19] עמוס חכם, אנציקלופדיה העברית, ע' שמשון.

[20] הרב עדין שטיינזלץ, דמויות מן המקרא, תל-אביב 1980, עמ' 55.