הבועל ארמית קנאים פוגעים בו

 

לפי המדרש, בלעם "נתן לו [לבלק] עצה היאך להפיל את ישראל. אמר לו: א-לוהיהם של אלו שונא זימה הוא, והם מתאווים לכלי פשתן. עשה להם קלעים והושיב בהם זונות שנאמר "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם" (במדבר לא טז) [1]. ואכן מסופר מיד אחרי הניסיון הכושל של בלעם לקלל את עם ישראל איך בני ישראל התחילו לזנות עם בנות מואב, ואיך פינחס הרג את זמרי, נשיא שבט שמעון, ביחד עם כזבי המואבית (במדבר כה א-טו).

מהמעשה של פינחס חז"ל למדים את דינו של מי שבא על גויה: "ישראל הבא על הגויה, הלכה למשה מסיני היא, דאמר מר: הבועל ארמית, קנאים פוגעים בו… דאורייתא בפרהסיא וכמעשה שהיה[2]. וכך מסכם הרמב"ם את הדין הזה:

כל הבועל גויה בין דרך חתנות בין דרך זנות, אם בעלה בפרהסיה, והוא שיבעול לעיני עשרה מישראל או יתר, אם פגעו בו קנאים והרגוהו הרי אלו משובחים וזריזים, ודבר זה הלכה למשה מסיני הוא. ראיה לדבר זה מעשה פינחס בזמרי.[3]

והשולחן ערוך פוסק כמו הרמב"ם, ואף מוסיף שהאיסור לשאת גויה דינו כדין שאר העריות:

הבא על הגויה בפרהסיה, שדינו שקנאים פוגעים בו… הוא בכלל עריות ודינו ליהרג ולא יעבור, כמו בשאר עריות.[4]

הרמ"א מציין כי דין זה תקף אף היום, למרות ביטול ארבע מיתות בית דין, כדלהלן:

כל חייבי מיתות בית דין בזמן הזה, אין בידנו להלקותם או להגלותם או להרגם… ודווקא בדיני נפשות הצריכים בבית דין, אבל הנהרגים בלא בית דין נידונים גם עתה… הבא על הגויה בפרהסיה לעיני עשרה ישראלים, קנאים פוגעים בו ומותרים להרגו.[5]

לפי הרב מאיר בן יהודה לייב[6], מחבר הספר "אמרי אש", לנישואים בין יהודים לגויים יש בהם דין של פרהסיה, והוא מביא ראיה מדברי הגמרא על אסתר: "והרי אסתר בפרהסיה"[7], כאשר הוא מציין: "ברור דלא בא עליה לפני עשרה מישראל, רק צריך לומר כיוון דרבים ידעו שהיא נלקחה לביאה מקרי פרהסיה". וממילא, לדעתו, מן הסתם נישואים עם גויה יש בהם דין של פרהסיה.[8]

למעשה, הדין של בועל גויה הוא לא המקרה היחיד שחל עליו הכלל "קנאים פוגעים בו". המשנה מביאה מקרים נוספים לכך, כדלהלן:

הגונב את הקסוה (רע"ב: אחד מכלי שרת. מלשון "קשות הנסך" (במדבר ד ז)) והמקלל בקוסם (המברך את ה' בשם עבודה זרה) והבועל ארמית קנאים פוגעים בו. כהן ששמש בטומאה אין אחיו הכהנים מביאים אותו לבית דין אלא פרחי כהונה (בחורים שמתחיל שער זקנם לפרוח בהם) מוציאים אותו חוץ לעזרה ומפציעים את מוחו בגזירים (בקעיות של עצים).[9]

נראה כי הצד השווה לארבע העברות הנקובות במשנה הוא חילול ה' וחילול הקודש הכרוכים בהן. 

 

דברים אלה תמוהים ביותר:

• איך יתכן שההלכה היהודית תיתן לכל אחד את הסמכות לקחת את החוק בידיים?
• המשפט העברי לא בקלות מאפשר עונש מוות: לא רק דרושים עדים והתראה, אלא הדרישות הן כאלה שהטלת עונש מוות הייתה נדירה ביותר, כפי שמובא במשנה: "סנהדרין ההורגת אחד בשבוע נקראת חובלנית. רבי אלעזר בן עזריה אומר אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים אילו היינו בסנהדרין לא נהרג אדם מעולם".[10]
• העבירות שעליהן "קנאים פוגעים בה" הן עבירות קלות יחסית, שלפי דין תורה אין עונש עליהן.

כדי ליישב את הקשיים האלה, יש לחלק בין המשפט הרגיל לבין המשפט במקרה חירום. במשפט ה"רגיל", שתפקידו לשמר חברה תקינה ואדוקה, לא דואגים רק על שמירת החוק, אלא גם על זכויות האשם. לא יתכן שחף מפשע ייענש, ולכן נזהרים מאוד בהטלת העונשים, ובמיוחד בעונשי מוות. אולם, זהירות זו בעייתית, באשר היא עלולה להקל על העבריינים. וכך כותב אנקר:

אין בכוחו של המשפט העברי הפלילי להגן על החברה מפני רעתם ונזקם של פושעים באמצעות אכיפת החוק בבתי המשפט. התנאים המוקדמים של הדין המהותי להרשעת עבריין על פי ההלכה ולענישתו, ודרישותיהם הקיצוניות של דיני התורה במישור סדרי הדין ודיני הראיות הנוהגים בבתי הדין, אינם מותירים מקום של ממש ליישום מעשי של הדין בבתי המשפט. [11]

לכן בנסיבות מסוימות, לא מתחשבים בכל ההגבלות שנקבעו על ידי ההלכה, ולמעשה קיימות מערכות מקבילות למערכת המשפטית הרגילה, הפועלות על פי כללים אחרים:

• בית הדין מוסמך בשעת חירום להטיל עונשים בניגוד לכללים הרגילים, תוך דרשת הפסוק "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" (תהלים קיט קכו). וכך מובא בגמרא: "רבי נתן אומר: הפרו תורתך משום עת לעשות לה'".[12] גם נעשה שימוש במה שמכונה "הוראת שעה". וכך פוסק הרמב"ם בעניין זה:

יש לבית דין לעקור אף דברים אלו לפי שעה… אפילו דברי תורה יש לכל בית דין לעקרו הוראת שעה, כיצד? בית דין שראו לחזק הדת ולעשות סייג כדי שלא יעברו העם על דברי תורה, מכים ועונשים שלא כדין… וכן אם ראו לפי שעה לבטל מצות עשה או לעבור על מצות לא תעשה כדי להחזיר רבים לדת או להציל רבים מישראל מלהיכשל בדברים אחרים עושים לפי מה שצריכה השעה, כשם שהרופא חותך ידו או רגלו של זה כדי שיחיה כולו, כך בית דין מורים בזמן מן הזמנים לעבור על קצת מצות לפי שעה כדי שיתקיימו כולם.[13]

• למלך יש סמכויות רחבות להטיל עונש מוות על כל אלה שנחשבים כמורדים בו. וכך פוסק הרמב"ם בעניין זה:

כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו, אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך או שלא יצא מביתו ויצא חייב מיתה, ואם רצה להרגו יהרג, שנאמר "כל איש אשר ימרה את פיך", וכן כל המבזה את המלך או המחרפו יש למלך רשות להרגו, כשמעי בן גרא… ויש לו לאסור ולהכות בשוטין לכבודו.[14]

• יתכן שעל פי דין תורה, לא מדובר בעבירות חמורות, אבל בנסיבות כאלה שהן גורמות לחילול ה'[15], חז"ל ראו צורך להתערב בצורה מידית ולמגר אותן.

יחד עם זה, למעשה זה יש הגבלות חמורות. כך הנושא מסוכם באנציקלופדיה תלמודית:

• אין הקנאי רשאי לפגוע בבועל אלא בשעת מעשה, כזמרי, אבל אם פירש אין הורגים אותו, ואם הרגו אחר כך דינו כרוצח ונהרג עליו.
• בא הקנאי ליטול רשות מבית דין להרגו, אין מורים לו, אפילו בשעת מעשה, שלא נאמר דין זה אלא למקנא מעצמו ואינו נמלך.
• בא הקנאי להרוג את הבועל ונשמט הבועל והרג את הקנאי כדי להציל עצמו מידו, אין הבועל נהרג עליו, לפי שהוא רודף.[16]

לפי זה, ניתן להבין שהדינים בהם נאמר "קנאים פוגעים בו" גם שייכים לקטגוריה של הוראות בשעת חירום, ובתוך שכזה ניתנו כהלכה למשה מסיני.

אבל אפשר גם לבאר כי הלכה זו ניתנה לעם ישראל רק אחרי מעשה פינחס. לפי פירוש זה, יש להבין את המונח "הלכה למשה מסיני" בצורה רחבה יותר, כהוראה שניתנה על ידי ה' בזמן שהותם של בני ישראל במדבר סיני לפני כניסתם לארץ ישראל. בזה שהקב"ה אישר בדיעבד ואף שיבח את יוזמתו נלמד העיקרון שישנן נסיבות בהן קיימת חובה להפר את הכללים הרגילים של המשפט. אם מעיינים במה שמובא במקרא, מתברר שמהלך הדברים היה כך: העם התחיל לזנות עם נשי מדין, ואף עבדו עבודה זרה. מעשים אלה הבעירו את חרון ה', שהתבטא במגפה חמורה שקטלה אנשים רבים במחנה ישראל. משה נשאר פסיבי, ואז הקב"ה הורה לו להקים בתי-דין כדי לשפוט את אלה שעבדו עבודה זרה. משה התחיל בביצוע, אלא שכמובן היה מדובר בתהליך מורכב ואיטי, ובינתיים המגפה המשיכה להכות בעם. אז, הגיע זמרי ביחד עם כזבי ונעמד לפני משה בצורה פרובוקטיבית. בעוד שמשה ואהרון ראו את עצמם כחסרי אונים, פינחס במעשה ספונטני הרג אותם, וכתוצאה מכך המגפה נעצרה.

מפשוטו של מקרא נמצאנו למדים שמעשה פינחס בא למעשה להחליף את הוראת הקב"ה להקים בתי-דינים והוא פעל בצורה יעילה יותר. כנראה, הטראומה הנגרמת על ידי מעשה נועז זה החזירה את העם לדרך הטובה, כך שהמגפה יכלה להיעצר. ובכל זאת, מעשה פינחס נחשב כבעייתי. כך מובא בגמרא:

"ויעמד פינחס ויפלל", אמר רבי אלעזר: ויתפלל לא נאמר, אלא ויפלל. מלמד כביכול שעשה פלילות עם קונו. בקשו מלאכי השרת לדחפו, אמר להם: הניחו לו, קנאי בן קנאי הוא (רש"י: משבט לוי שקינא במעשה דינה דכתיב "הכזונה יעשה את אחותנו"), משיב חימה בן משיב חימה הוא (אהרן במעשה דקרח, דכתיב "כי יצא הקצף" וכתיב "ויתן את הקטורת"). התחילו שבטים מבזים אותו: ראיתם בן פוטי זה, שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה (דאלעזר אבי פנחס לקח מבנות יתרו דכתיב "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה"), והרג נשיא שבט מישראל! בא הכתוב ויחסו: "פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". אמר לו הקב"ה למשה: הקדם לו שלום, שנאמר "לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום". וראויה כפרה זו שתהא מכפרת והולכת לעולם.[17]

כך שהקב"ה הצדיק בדיעבד את המעשה הנועז וההרואי של פינחס, ומכאן ההוראה "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו", בתנאי שהנסיבות תהיינה כך שזה מעשה ראוי ומשובח. כך אמנם מתבטא בעניין זה הרב קוק:

פעולת הקנאות 'הבועל ארמית קנאים פוגעים בו' היא הלכה ואין מורים כן. אין היא יכולה להתבצע אלא בכוונה שלמה, טהורה ונקיה מכל פניה אישית. הכרח שלא יהיה מעורב בה כל ניצוץ של רציחה, שהרי היא נעשית שלא על פי בית דין השוקל דיני נפשות, שלא על פי עדים, ורק בשעת מעשה, וכל כולה רק במטרה לבער את הרע לשם שמים. רק בתנאים אלה נהפך המעשה האסור, המטמא, למעשה מותר , למעשה קדוש. השבטים שביזו את פינחס חשדו שאין הוא נקי מפניות פרטיות, שאין הוא ראוי לדרגה של 'הלכה ואין מורין כן'. סבורים היו שייחוסו המשפחתי מצד אמו, זו שאביה פיטם עגלים לעבודה זרה, אינו מאפשר קנאות טהורה, זו הנזקקת לכוונה שלמה ואמיתית. מורשת אבות כזו עשויה להפריע למעשה כל כך מורכב, הכרוך באיזון דק מן הדק, של דחיית לאו של "לא תרצח", של איסור כל כך חמור, שאמור לההפך לקדושה כל כך נאצלת.[18]

לא כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול.

 

 

 

 

[1] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) במדבר פרשת בלק דף קכט עמוד א-ב.

[2] בבלי עבודה זרה לו ע"ב.

[3] הלכות איסורי ביאה יב א-ד.

[4] שולחן ערוך אבן העזר טז א-ב.

[5] שולחן ערוך חושן משפט תכה א,ד.

[6] נפטר ב-1852 בהונגריה.

[7] בבלי סנהדרין עז.

[8] ראו גם הרב יצחק הרצוג, שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א יט.

[9] משנה סנהדרין ט ו.

[10] משנה מכות א י.

[11] אהרן אנקר, עיקרים במשפט הפלילי העברי, הוצאת אוניברסיטת בר אילן, ירושלים תשס"ז, עמ' 24.

[12] בבלי ברכות נד ע"א.

[13] הלכות ממרים ב ד.

[14] הלכות מלכים ג ח.

[15] חילול ה' נחשב כעבירה החמורה ביותר, כפי שכותב הרמב"ם בהלכות תשובה (א ד).

[16] אנציקלופדיה תלמודית, ערך בועל ארמית.

[17] בבלי סנהדרין פב ע"ב.

[18] הראי"ה קוק, שמועות ראיה , פר' פינחס (עורך: הרב ישעיהו הדרי, הוצאת המחלקה לתרבות תורנית בגולה, ירושלים), עמ' 23.