בפרשתנו מוזכר האיסור: "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל וְיָרֵאתָ מֵּאֱ-לֹהֶיךָ אֲנִי ה'" (ויקרא יט יד). איסור זה חוזר בצורה קצת שונה בספר דברים: "אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן" (דברים כז יח). מהו גדר האיסור? רש"י מבאר, בעקבות המדרש תורת כוהנים, כי יש להבין את פסוקים אלה באופן אלגורי: "לפני הסומא בדבר לא תתן עצה שאינה הוגנת לו, אל תאמר מכור שדך וקח לך חמור, ואתה עוקף עליו ונוטלה הימנו". הגמרא מוסיפה עוד גדר לאיסור, כאשר לדעתה גם מדובר במי שמסית את חברו לעבור על איסור כלשהו: "רבי נתן אומר, מניין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר ואבר מן החי לבן נח, תלמוד לומר: לפני עור לא תתן מכשול".[1]

אם כן נשאלת השאלה: האם זהו פשוטו של מקרא, ואין להבין את האיסור אלא כך, או שיש גם להעניש את מי שמניח ממש מכשול חומרי לפני עיוור אמיתי?

לפי רבי שלמה אפרים מלונטשיץ, מחבר ה"כלי יקר", יש הוכחה לכך שאין להבין את האיסור כפשוטו המילולי. הרי כתוב בסוף הפסוק: "ויראת מאלהיך", דבר המעיד על כך שרק הקב"ה, הבוחן כליות ולב, יודע אם אמנם הייתה כאן הפרת האיסור[2]. דבר זה תואם את ההבנה האלגורית של האיסור, ולא את זו הפשוטה. ובלשונו: "אין לפרש עוור ממש ומכשול ממש שהרי נאמר "ויראת מאלהיך", וזה מדבר בדבר המסור ללב דווקא". אלה שמבינים את האיסור כפשוטו המילולי הם "הכותים" [קרי השומרונים], על פי עדותו של רש"י בעניין שחיטתם:

מוסרים לו [לכותי כאשר ישראל עומד על גביו] בהמה לכתחילה לשחוט, דמצווה שהחזיקו בה היא, אבל ישראל יוצא ונכנס לא ימסור לו לשחוט, דאף על גב דהוחזקו בה לעצמם, אין מקפידים אם יאכלו ישראל נבילות, דלית להו "לפני עור לא תתן מכשול" אלא כמשמעו, שלא יתן אבן בדרך עוור להפילו.[3]

וכך מבאר הרמב"ם את גדר האיסור בספר המצוות (לא-תעשה רצט). לפי הרמב"ם, זהו פשוטו של מקרא, או לפחות ה"פירוש המקובל" שיש לייחס לאיסור זה על פי המסורת, היות ולדעתו אין מן הסתם תוקף מן התורה לדינים הנלמדים על ידי דרשות חז"ל שאינן תואמות את פשוטו של מקרא.[4] ספר החינוך, ההולך בעקבותיו, אף מדייק מכאן שאין העובר על איסור זה חייב מלקות, היות ואין בו מעשה.[5]

לעומת זאת, לפי הרב אפשטיין, האיסור גם כולל את מי שמניח אבן לפני עיוור ממש[6], באשר ברור לו שזה גם כוונת ה"ארור", כך שלכאורה יתכן מלקות במקרה שיעברו על האיסור במעשה. הרב אפשטיין אינו רואה בפירושו אלגורי של הפסוק את פשוטו של מקרא, אלא מתייחס אליו כדרשת חז"ל, המתווספת להבנה הפשוטה של האיסור:

אין הדרשות מוציאות את כוונת הכתוב מפשטה, אלא דמוסיפות שגם עניני מכשול ועבירה גם כן כלולים בזה, משום דמה לי מכשול הגוף ומכשול הנפש, וכיון דמצינו דשם עוור מורה על עוור עיניים ועל עוור השכל, לכן כולל הפסוק כולם.[7]

ואכן יש הרואים באיסור זה גם איסור על מכשול חומרי, המתייחס גם ל"נזקי הבור". כך כותב רבי מאיר שמחה מדווינסק:

הכותים מפרשים כמשמעו, שלא יתן אבן לפני עור בדרך להפילו… וכן הוא אמת. ומזה אזהרה לפותח או כורה בור ברשות הרבים… והלאו כולל גם אם מכשיל חברו בדרך שהוא עיוור בדעתו, או מחמת תאוותו וזדון לבבו. ואם מייעצו לפי דרכו וכיוצא בזה הוי כמו לאו שבכללות, לכן אין לוקים עליה.[8]

מחלוקת זו היא בעצם מחלוקת בהבנת המושג: פשוטו של מקרא. לפי הדעה הראשונה – זו של הרמב"ם והכלי יקר – משמעותו איננה הבנת המקרא על פי ההסבר המילולי של דבריו[9], אלא, כפי שפירש פרופ' ארנד, "אפיק המקרא, הערוץ שבו הוא "מתהלך וזורם"… מבחינת הקשר התחבירי שבין המלים ומבחינת הקשר הענייני התוכני שבין המשפטים"[10]. מתברר כי אין המקרא נרתע משימוש במליצות שתהיה טעות להבין אותן על פי הפירוש המילולי שלהן. ישנן דוגמאות נוספות שהתורה[11] משתמשת במליצות. למשל, משמעות הפסוק: "וְהִנֵּה הוּא שָׂם עֲלִילֹת דְּבָרִים לֵאמֹר לֹא מָצָאתִי לְבִתְּךָ בְּתוּלִים וְאֵלֶּה בְּתוּלֵי בִתִּי וּפָרְשׂוּ הַשִּׂמְלָה לִפְנֵי זִקְנֵי הָעִיר" (דברים כב יז) היא לפי רש"י:  "הרי זה משל, מחוורים הדברים כשמלה".[12] או: "אִם זָרְחָה הַשֶּׁמֶשׁ עָלָיו דָּמִים לוֹ" (שמות כב ב) שגם שם רש"י מבאר: "אין זה אלא כמן משל. אם ברור לך הדבר שיש לו שלום עמך, כשמש הזה שהוא שלום בעולם, כך פשוט לך שאינו בא להרוג, אפילו יעמוד בעל הממון כנגדו, כגון אב החותר לגנוב ממון הבן, בידוע שרחמי האב על הבן, ואינו בא על עסקי נפשות".[13] כאשר התורה כותבת: "וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם" (דברים י טז), ברור שאין להבין הוראה זו על פי ההסבר המילולי הפשוט. מכאן שמליצה היא אמצעי ספרותי שהתורה משתמשת בו, על פי פשוטו של מקרא, אף בנושאים הלכתיים מובהקים.

גם בנושאים שאינם הלכתיים התורה מרבה להשתמש במליצות, ובעיקר במלים המהווים "האנשה" של הקב"ה. כך מתבטא הרמב"ם בהתייחסו לפסוק: "וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ" (שמות לג כג):

פירוש הדבר, לפי דעתי ולפי מה שנראה לי, שמשה ביקש השגה מסוימת. וזה הדבר אשר כינה אותו על דרך המליצה ראית פנים באומרו: "ופני לא יראו". והובטחה לו השגה פחותה מזאת שביקש, והוא אשר כינה אותה על דרך המליצה ראית אחור באומרו: "וראית את אחרי".[14]

ולפי הדעה השנייה – זו של הרב אפשטיין והמשך חכמה –  אין המליצה עוקרת את המשמעות המילולית של הפסוק.

ולסיכום: מתברר כי אין לראות בתורה ספר חוקים כתוב בלשון משפטית יבשה כמו ספרי חוקים אחרים, אלא כיצירה שאינה נמנעה מלהשתמש באמצעים ספרותיים התורמים להבנת רוח המצוות וכוונתן. הרי אין מחלוקת בין הפרשנים המסורתיים – להוציא דעת הכותים – שכוונת האיסור "לִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" לא מוגבלת להסבר המילולי של הפסוק, הם רק חלוקים אם יש לכלול באיסור זה גם את מי שמניח מכשול חומרי לפני עיוור, כאשר כל הנפקא מינא תהיה אם אדם כזה יקבל מלקות או לא.

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי פסחים כב ע"ב.

[2] על פי בבלי קידושין לב ע"ב ועוד.

[3] רש"י על חולין ג ע"א ד"ה ואפילו כותי.

[4] ספר המצוות, שורש ב. ראו בהרחבה במאמרינו: יצחק איזק ואלכסנדר קליין, תורה שבעל פה: גדרה, מקורה וגורלה על פי הרמב"ם, ב.ד.ד., 25, אלול תשע"א, עמ' 120-123.

[5] ספר החינוך, מצווה רלב.

[6] וראו מנחת חינוך רלב ד.

[7] תורה תמימה, ויקרא יט הערה פ.

[8] משך חכמה ויקרא יט יד. וראו עמדה זהה בשו"ת נודע ביהודה, מהדורא קמא, אבן העזר פא, שו"ת אגרות משה אורח חיים ה יג, שו"ת אגרות משה יורה דעה א ג.

[9] אולם הרב יהושע שקדי רואה בשימוש בפועל "לתת" במקום "לשים" רמז לכך שכוונת הפסוק לפי פשוטו היא "לתת" עצה רעה ולא "לשים" מכשול לפני עוור (על פי דרשה שנאמרה בבית כנסת "בית יהודה" בליל שבת קדושים תשפ"ד).

[10]  משה ארנד, פרשנות המקרא והוראתו, ירושלים תשס"ו, עמ' 16.

[11] כאן נתייחס רק לתורה. ברור כי ישנן דוגמאות רבות נוספות בנביאים ובכתובים, ואף ספר שלם – שיר השירים – שיש להבינו לפי חז"ל אך ורק על פי הסברו האלגורי, יהיה אשר יהיה.

[12] אלא שהרמב"ן חולק עליו, ראו שם.

[13] הרשב"ם חולק על רש"י.

[14] מורה הנבוכים א כא.