התורה מסתייגת מאכילת בשר

התורה מתייחסת לאכילת הבשר כדלהלן:

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת גְּבֻלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר כִּי תְאַוֶּה נַפְשְׁךָ לֶאֱכֹל בָּשָׂר בְּכָל אַוַּת נַפְשְׁךָ תֹּאכַל בָּשָׂר. כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ וְאָכַלְתָּ בִּשְׁעָרֶיךָ בְּכֹל אַוַּת נַפְשֶׁךָ (דברים יב כ-כא).

והדבר טעון הסבר: מדוע התורה מציינת שיהיה מותר לאדם הישראלי לאכול בשר כאשר הוא יתאווה לכך? מסגנון הפסוקים הנ"ל משתמע לכאורה שאכילת בשר היא רק היתר בדיעבד, מהסוג "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע"[1], בדומה למה שנאמר בעניין אשת יפת תואר. האם לכתחילה קיימת בעיה לאכול בשר? אם כן, מהי?

רש"י הרגיש בקושי זה, והוא מפרש: "למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאווה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידיים ועושר". לפי רש"י, יש בדברי התורה הנ"ל עצה כלכלית: בשר הוא מוצר יקר, ובגדר מותרות. מומלץ לאדם לאכול בשר רק אם מעמדו הכלכלי מאפשר לו את זה. רש"י הסתמך על מה שמובא בגמרא כדלהלן:

מה תלמוד לומר "אשר יצוד"? למדה תורה דרך ארץ, שלא יאכל אדם בשר אלא בהזמנה הזאת (רש"י: כאילו הוא צד שאינה מזומנת לו כלומר לא יאכל בשר תדיר שלא יעני). תנו רבנן: "כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך", למדה תורה דרך ארץ שלא יאכל אדם בשר אלא לתאבון, יכול יקח אדם מן השוק ויאכל? תלמוד לומר: "וזבחת מבקרך ומצאנך", יכול יזבח כל בקרו ויאכל, כל צאנו ויאכל? תלמוד לומר "מבקרך", ולא כל בקרך, "מצאנך", ולא כל צאנך. מכאן אמר רבי אלעזר בן עזריה: מי שיש לו מנה, יקח לפסו [רש"י: לקדרתו לשון אילפס] ליטרא ירק, עשרה מנה, יקח לפסו ליטרא דגים, חמשים מנה, יקח לפסו ליטרא בשר[2], מאה מנה, ישפתו לו קדרה בכל יום. ואינך אימת? מערב שבת לערב שבת.[3]

אבל הדברים תמוהים. האם זה תפקיד התורה לספק לנו עצות כלכליות? לכן יש כנראה להבין את הוראה זו בעיקר מבחינה מוסרית, בגדר "דרך ארץ": הבשר הוא חלק מהמותרות, והתורה מלמדת אותנו שמן הסתם יש להימנע מאכילתו. רש"י מפורש יותר, כאשר הוא כותב בעניין דרישת בני ישראל לאכול בשר:

בשר לאכול, ולא לשובע, למדה תורה דרך ארץ שאין אוכלים בשר לשובע. ומה ראה להוריד לחם בבוקר ובשר בערב, לפי שהלחם שאלו כהוגן, שאי אפשר לו לאדם בלא לחם, אבל בשר שאלו שלא כהוגן, שהרבה בהמות היו להם. ועוד, שהיה אפשר להם בלא בשר, לפיכך נתן להם בשעת טורח, שלא כהוגן.[4]

לאדם הראשון לא הותרה אכילת בשר

מתברר שקיימות במקורות סיבות נוספות לשלול את אכילת הבשר. אחרי שהקב"ה ברא את האדם, הוא הורה לו כדלהלן: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים הִנֵּה נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה (בראשית א כט). ואילו אחרי המבול, הקב"ה הורה לנח כדלהלן:

וּמוֹרַאֲכֶם וְחִתְּכֶם יִהְיֶה עַל כָּל חַיַּת הָאָרֶץ וְעַל כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם בְּכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה וּבְכָל דְּגֵי הַיָּם בְּיֶדְכֶם נִתָּנוּ. כָּל רֶמֶשׂ אֲשֶׁר הוּא חַי לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה כְּיֶרֶק עֵשֶׂב נָתַתִּי לָכֶם אֶת כֹּל (בראשית ט ב-ג).

מכאן הגמרא לומדת:

אדם הראשון לא הותר לו בשר לאכילה, דכתיב "לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", ולא חית הארץ לכם (רש"י: לא הותר בשר באכילה דכתיב "הנה נתתי לכם את כל עשב וגו'", לכם ולחיות נתתי העשבים והאילנות ואת כל ירק עשב לאכלה, אבל לא חית הארץ נתונה לכם). וכשבאו בני נח התיר להם, שנאמר "כירק עשב נתתי לכם את כל" ("כירק עשב", שהפקרתי לאדם לאכול, נתתי לכם מעכשיו את כל, אפילו בהמות וחיות)… מיתיבי: "ורדו בדגת הים", מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ודגים בני מלאכה נינהו? אין, כדרחבה. דבעי רחבה: הנהיג בעיזא ושיבוטא מאי? (קשר קרון לדג שבים ולעז ביבשה על שפת הים, ושניהם מנהיגים אותו) תא שמע: "ובעוף השמים", מאי לאו לאכילה? לא, למלאכה. ועופות בני מלאכה נינהו? אין, כדבעי רבה בר רב הונא: דש באווזין ותרנגולין… מיתיבי: היה רבי יהודה בן תימא אומר: אדם הראשון מיסב בגן עדן היה, והיו מלאכי השרת צולים לו בשר (אלמא, הותר לו לאכול בהמות וחיות), ומסננים לו יין. הציץ בו נחש וראה בכבודו, ונתקנא בו. התם בבשר היורד מן השמים. מי איכא בשר היורד מן השמים? אין, כי הא דרבי שמעון בן חלפתא הוה קאזיל באורחא, פגעו בו הנך אריותא דהוו קא נהמי לאפיה, אמר: "הכפירים שאגים לטרף". נחיתו ליה תרתי אטמתא [ירכות של בשר], חדא אכלוה וחדא שבקוה. איתיה ואתא לבי מדרשא, בעי עלה: דבר טמא הוא זה או דבר טהור? אמרו ליה: אין דבר טמא יורד מן השמים.[5]

לכן רש"י מסכם:

"לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ", השווה להם הכתוב בהמות וחיות למאכל, ולא הרשה לאדם ולאשתו להמית בריה ולאכול בשר, אך כל ירק עשב יאכלו יחד כלם, וכשבאו בני נח התיר להם בשר, שנאמר "כל רמש אשר הוא חי וגו'", כירק עשב שהתרתי לאדם הראשון, נתתי לכם את כל.[6]

משתמע מדברי חז"ל הנ"ל שיש כאן תיאור של התדרדרות מוסרית: המצב האידאלי היה זה של אדם הראשון וצאצאיו, שנמנעו מלאכול בשר. רק אחרי המבול, כאשר הקב"ה הגיע למסקנה שיש לצמצם את הדרישות מאת האדם, הוא הרשה לו לאכול בשר, על אף הבעיה המוסרית שבנוהג זה.

באיזו בעיה מדובר? כנראה, חז"ל מסתייגים מאכילת בשר בגלל ששחיטת הבהמות הוא מעשה אכזרי: כך מסופר על רבי:

אמר רבי: חביבין יסורין [רש"י: שראה שהועילו יסורין של רבי אלעזר שלא שלטה בו רימה]… יסורי… דרבי, על ידי מעשה באו… מאי היא? דההוא עגלא דהוו קא ממטו ליה לשחיטה, אזל תליא לרישיה בכנפיה דרבי, וקא בכי. אמר ליה: זיל, לכך נוצרת. אמרי: הואיל ולא קא מרחם, ליתו עליה יסורין.[7]

רבי לכאורה צודק: ייעוד העגל הוא להישחט על ידי האדם. ובכל זאת, יש בזה מעשה אכזרי, שאין להתכחש אליו.

הביקורת על דעת חז"ל כי לאדם לא הותרה אכילת בשר

האם יש אמת היסטורית באגדה הטוענת כי בשר היה אסור לאכילה עד אחרי ימי המבול? יש כנגדה טיעונים פרשניים וגם מדעיים[8].

הרלב"ג אומר שה' לא אסר מעולם אכילת בשר, באשר אין להעלות על הדעת שהקב"ה שינה את רצונו. הוא גם טוען שאין חובה לקבל את מה שנאמר על ידי חז"ל בעניין זה:

מבואר מצד העיון ומצד התורה שהרצון האלוהי לא ישתנה… וזה שכבר יחשב שה' מנע בזה המאמר אכילת בשר לאדם ואחר כך התירו לנח, במאמרו "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה", וזהו שקר עצום, ראוי שיברח ממנו כל בעל דעת, וכבר אמרו זה בדרש קצת חז"ל. אלא שבאלו העניינים ובכיוצא בהם , לא נביט למאמר אומר, כמו שהורנו הרב המורה[9], אבל נמשך אל מה שיאות על שרשי התורה והעיון. והוא מבואר שאין ההאמנה בכל מה שאמרוהו רז"ל, כי כבר ימצאו להם דברי סותרים קצתם קצת. ולזה לא נרחיק היות בהן דברים בלתי צודקים בכמו אלו הדברים.[10]

שד"ל מפרט כדלהלן:

יש לשאול למה לא הזכיר אכילת הבשר לא אצל האדם ולא אצל החיות? וכבר האמינו רבים, שלא הותרה שחיטת הבהמות קודם המבול, וזה רחוק מאוד, מאחר שהאדם בטבעו ובהרכבת גופו ובצורת שיניו הוא מוכשר לאכילת הזרעים והבשר בשווה, ואם לא היה רצון הבורא שיאכל בשר, לא היה יוצר גופו מוכשר לכך. ונראה לי כי היתר אכילת הבשר נכלל בלשון "ורדו בדגת הים וגו'", כי כן לנח אחר שאמר "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו' בידכם נתנו", פירש ואמר "כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה". אלא שלאדם לא הוצרך לפרש יותר, ולנח מפני שהוצרך להזהיר על שפיכות דם האדם, הקדים לומר שאינו אוסר שחיטת הבהמות… ועתה נראה לי כי לא רצה הקב"ה לומר לאדם בפירוש, כי הרשות בידו להרוג נפש חיה, כדי שלא ללמד ידיו לשפוך דם, ורק אמר לו, שיהיה מושל ורודה בכל בעלי חיים, והיתר הריגתם לצורך אכילתם לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר; אבל אחר המבול, אחר שמלאה הארץ חמס והשחית כל בשר את דרכו, ורבו שופכי דמים, אז פירש ה' לנח ולבניו שהרשות בידם להרוג ולאכול בעלי חיים, אך אין להם רשות להרוג איש את אחיו, אבל יש להם להרוג הרוצחים.[11]

שד"ל סובר:

• לא יתכן כי פעם היה אסור לאדם לאכול בשר, הרי מבחינה פיזית הוא בנוי לכך.
• היתר אכילת בשר כלול בהוראה "וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ".
• אחרי המבול, בעקבות התדרדרותה של האנושות לידי חמס ורצח, היה צורך לפרט ולהבהיר שאסור להרוג בני אדם אלא שמותר לשחוט בעלי חיים לצורך אכילתם.

ובכל זאת, למרבה הפלא, קיימת הקבלה מסוימת בין דברי חז"ל אלה לבין חוקרי האבולוציה האנושית. לדעתם, במשך זמן רב, האדם הסתפק בפירות וירקות טבעיים, שרק היה צורך לקטוף אותם. בשלב מאוחר יותר, הוא למד לצוד חיות, פעילות הדורשת מאמץ פיזי ובעיקר אנטלקטואלי הרבה יותר מתקדם. כך שהמעבר מתזונה צמחונית לתזונה בשרית הוא ביטוי להתפתחות שכלית של האדם הקדמון. כך כותב בעניין זה ברנארד וורבר:

ציד הבשר הפך אותנו לדינמיים, שריריים, עוצמתיים. דרושה הרבה אנרגיה כדי לרדוף אחר אוכלי עשב, בין אם מדובר בצבאים או בארנבים. הוא פיתח תכונות חדשות. ראייה חדה יותר. שמיעה עדינה יותר. כדי להרוג חיה ניידת צריך להבין את התנהגותה ולכן לחזות את תגובותיה. הציד מכריח להתבונן, לחשוב, לצפות … יש להמציא מלכודות.[12]

המסר של אגדת חז"ל בעניין אכילת הבשר

יחד עם זה, אף אם יש לפקפק בערכו ההיסטורי של אגדה זו, יש להבין את המסר שלה: משתמע ממנה שקיים פגם מסוים באכילת בשר, ויש להבין מדוע. להלן פירושים שונים, שנאמרו על ידי פרשנים והוגי דעות שהאמינו שאמנם אכילת בשר הותרה לדורו של נח בלבד.

לדעת הרב ריישר[13], מובן מאליו שאין היתר לפגוע ביצירה האלוהית: "כיון שהם נבראים מששת ימי בראשית לא הותר לו להמית בעל חי ולאכלה".[14] אולם, כל הבריאה התדרדרה והייתה מיועדת לכליה אלא שהיא ניצלה בזכות נח, כך שהוענקה לו זכות לנצל אותה לצרכיו הוא: "אך בני נח מותר להם, לפי שנח מצא חן וניצל בדור המבול, ואילולי נח היה נמחה כל היקום ונאסף כל בהמה וחיה, ולפי שבזכותו ניצל הכלל, כך הותר לו להמיתם ולאכלו".[15] על פירוש זה יש להקשות שאם בעיקרון יש פגם מוסרי לאכול בשר, לא מובן מדוע הדבר יהפוך להיתר גם עבור מי שבזכותו בעלי חיים ניצלו מכליה. בנוסף לכך, פירוש זה מסתמך על אגדה אחרת הטוענת שהמבול גם בא להעניש את בעלי חיים שחטאו, כפי שמובא בפירוש רש"י על הפסוק: "וַיַּרְא אֱלֹהִים אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה נִשְׁחָתָה כִּי הִשְׁחִית כָּל בָּשָׂר אֶת דַּרְכּוֹ עַל הָאָרֶץ" (בראשית ו יב): "כי השחית כל בשר – אפילו בהמה חיה ועוף נזקקים לשאינם מינם". אלא שלא מובן איך אפשר לטעון טענה מוסרית נגד בעלי חיים נטולי בחירה חופשית!

הרש"ר הירש סבור שהמבול גרם לכך שחוקי הטבע השתנו לרעה:

תחילת מזונו של האדם היה רק ממין הצומח; וגם ממין הצומח הותר לו רק זרע העשב (תבואה, קטניות וכו') ופירות עצי הפרי; ואילו לבעלי החי ניתן "ירק עשב": העלים והעשבים. כך השכין הקב"ה שלום בין אדם לבין בהמה. והנה, האדם נצטוה כאן "למלא את הארץ", אך ניזון מתחילה רק ממין הצומח: מתבואה ופירות. מכאן, שמזון זה היה מצוי בכל מקום, וטיבה האקלימי של הארץ שונה מטיבה היום. על כך יעידו גם שרידי הפירות הטרופיים, שנתגלו בצפון הרחוק. רק אחרי המבול הותר להמית את החי ולאכל ממאכל הבהמה. שכן, המבול השחית גם את עצם טבע הארץ: "הנני משחיתם את הארץ" (בראשית ו יג); ואולי משום כך היה צורך להתיר את מאכל הבהמה. משהותר האדם במזון מן החי, הוא נצטוה על אבר מן החי, שהוא האיסור הראשון מהלכות מאכלות אסורות. ואכן, כל הלכות מאכלות אסורות חלות רק על מזון מן החי. ואם נבין את מושג המזון הצמחוני, נבין גם את המבחר שהתורה התירה כמזון האדם מן החי.[16]

לפי הרב הירש, לפני המבול הפירות היו זמינים בכל מקום בשפע, כך שלא היה כל צורך לאכול בשר. רק בעקבות המבול משאבים אלה הצטמצמו, ולכן האדם נאלץ למצוא מקורות מחיה אלטרנטיביים, ומתוכם בשר. אלא שלא ברור מדוע הקב"ה מצא לנכון לשנות לרעה את חוקי הטבע. בנוסף לכך, אם היה שינוי כזה, משתמע מהמקרא שהוא התחולל מיד אחרי חטא הקדמון, כפי שנאמר:

וּלְאָדָם אָמַר, כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ, וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ, בְּעִצָּבוֹן תֹּאכְלֶנָּה, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה. בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ. כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב (בראשית ג יז-כ).

 

שיטת הרב קוק: חזון הצמחונות והשלום

מדוע האנושות כולה לא יכולה יותר להרשות לעצמה לאסור אכילת הבשר? הרב קוק עונה לשאלה זו כדלהלן:

אלו היה איסור הריגת בעלי חיים מפורסם פרסום דתי ומוסרי, מצד הרגש הטהור של הצדק האלוהי הראוי להתפשט על כל היצורים עד כדי להכיר קדושה של מתנות אלוהים בכל חיי החיים, בכל האנושות כולה, לעת עתה, שאין המצב המוסרי מתוקן כלל, ורוח הטומאה טרם עבר מן הארץ, אין ספק שהיה הדבר גורם תקלות רבות, התאווה הבהמית לאכול בשר, כשהייתה מתגברת, לא הייתה אז מבחנת בין בשר אדם לבהמה, כיון שעל כל פנים גם את נפש הבהמה היה קובע בדרך איסור והפרת חוק, וחזון נפרץ היה אז הריגת וזביחת בני אדם כדי לאכול את בשרם. אכילת בשר אדם היתה כל כך טבעית עד שלא היה בשום אופן מוצא את הגיעול הטבעי, שהאנושות המתוקנת מוצאת בה עכשיו, בשעה שנפרץ פרץ רחב בין האדם לבהמה, בערך חייהם ושיווים.[17]

במצבה הירוד של זמן המבול ואחריו, האנושות לא יכולה לשמור על איסור אכילת הבשר. הרי אם אין הבחנה ברורה בין בני אדם ובעלי חיים, האנשים עלולים לבוא לידי הריגת בני אדם כדי לאכול אותם. לכן עדיף שהאדם יאכל בשר, רק כדי שהוא ירגיש בהבדל בין אדם לחיה: "צריך הוא למצוא את עצמו עומד בספירה מרוחקת מחברת בעלי החיים השפלים מרחק עצום ועמוק, שלא ירגיש את עצמו שהוא כאחד מהם".[18]

יחד עם זה, הוטלו על עם ישראל מצוות רבות המצמצמות את אכילת הבשר ומזכירות לנו שאכילת הבשר היא היתר זמני בלבד:

כיסוי דם החיה והעוף היא כמו מחאה אלוהית, לעומת ההיתר, התלוי ביסודו במצב הנפש המקולקלת של האדם, כי יצר לב האדם רע מנעוריו… מצד רגש הטוב והצדק, אמרה תורה, כסה הדם, הסתר בושתך ופיון מוסריותך… הפעולות האלוהיות, המצוות, תעשינה דרכן, לעשות את ההכנה המוסרית, שתוכל לצאת אל הפועל בבא עתה… השחיטה עצמה צריכה להתקדש… במיעוט צערו של החי, למען השריש על ידי זה בלבו של אדם… להיות לו עסק… עם בריה חיה ומרגשת, שצריך להתחשב עם חושיה, ואפילו עם רגשי… חיי המשפחה שלה וחמלתה על צאצאיה, באיסור אותו ואת בנו, מחוסר זמן, ושילוח הקן.[19]

ובאחרית הימים, האנושות כולה תהפוך לצמחונית, כאשר לא רק האדם אלא גם בעלי חיים ישיגו מעלה רוחנית שלא הכירו בעבר: "ובקול דממה דקה אומרת חכמת ישראל הקבלה (שער המצוות לאר"י ז"ל): "מדרגת החי דלעתיד לבא תהיה כבחינת המדבר דעכשיו על ידי עליית העולמות"".[20]

סיכום

בהשראת דברי חז"ל והוגים נוספים, ניתן להציג את הדברים כדלהלן:

בעיקרון, יש פגם מוסרי באכילת בשר. בעלי חיים הם יצורים חיים ומרגישים, וזו פעולה אכזרית כלפיהם לשחוט אותם כדי לאכול את בשרם. בשחר תולדות האנושות, האדם חי בגן עדן, שהעניק לו תנאים אידאליים ונוחים, ואז לא היו כל צורך וכל הצדקה להרוג ולאכול את בעלי החיים שנבראו ביחד עם האדם. אולם, אדם הראשון חטא וגורש מגן העדן, ובהמשך בני אדם התדרדרו עד שהקב"ה קבל החלטה להשמיד אותם כליל, חוץ מנח ומשפחתו. עד אז, לא הותר לאדם לאכול בשר.

אחרי המבול, האנושות התבססה על כללים חדשים: היא לא הייתה מסוגלת לשמור על איסור אכילת הבשר, ולכן עדיף היה שבינתיים יותר לה להרוג בעלי חיים כדי ליהנות מבשרם. כל זה בתקווה שהיתר זה יהיה זמני בלבד, ושבסופו של תהליך היא תחזור לרמתה המקורית שבה אכילת בשר תהיה פסולה.

אלא שהאנושות שוב נכשלה, ואז הקב"ה קבל החלטה לבחור עם מיוחד שיהיה אחראי על יישום תוכניתו של הקב"ה, בתקווה שהוא יביא את האנושות כולה לידי הכרה בשלטונו ואימוץ עקרונותיו המוסריים. עד שזה יקרה, עם ישראל, שקיבל את משימה הזאת, לא חזר לאיסור המקורי לאכול בשר, אלא קיבל מצוות רבות שמטרתן להשריש בתודעתו את הרעיון שיש בעצם פסול עקרוני בשחיטת בעלי חיים.

באחרית הימים, כאשר האנושות כולה, בהדרכת עם ישראל, תחזור לרמתה המקורית ותכיר בעקרונות הטוב והצדק, היא שוב תימנע מאכילת בשר בעלי חיים. מדובר בעולם חדש, אוטופי,  שבו אף בעלי חיים יימנעו מלאכול אחד את השני, כפי שמתבטא הנביא:

וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ וְעֵגֶל וּכְפִיר וּמְרִיא יַחְדָּו וְנַעַר קָטֹן נֹהֵג בָּם. וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן. וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן וְעַל מְאוּרַת צִפְעוֹנִי גָּמוּל יָדוֹ הָדָה. לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה' כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים (ישעיהו יא ו-ט).*

[1] בבלי קידושין כא ע"ב. כך מתבטא הרב א.י. קוק (חזון הצמחונות והשלום, המלקט והמעריך הרב דוד כהן, ירושלים תשכ"א, עמ' כ). לפני כמאה שנה הרב קוק כתב מאמר בשם 'אפיקים בנגב'. המאמר, שהודפס לראשונה בכתב העת 'הפלס', נערך ששים שנה לאחר מכן על ידי תלמידו הרב דוד כהן ('הנזיר'), והפך לחיבור הידוע כיום בשם "חזון הצמחונות והשלום".

[2] על כך תוספות מעירים (ד"ה עשרה מנה יקח ליטרא דגים חמישים מנין יקח ליטרא בשר): "במקומם היו דגים בזול יותר מן הבשר, כדפירש בקונטרס, אבל במדרש אומר: אורחים יום ראשון אווזין ותרנגולים, יום שני דגים, יום שלישי בשר, יום רביעי קטנית".

[3] בבלי חולין פד ע"א.

[4] רש"י שמות טז ח.

[5] בבלי סנהדרין נט ע"ב.

[6] רש"י בראשית א כט.

[7] בבלי בבא מציעא פה ע"א.

[8] ראו סקירה רחבה בנידון במאמרו של ארי צבי זיבוטפסקי, זה טבעו של אדם ודרכה של התורה – קצת בשר בצלחת, דף שבועי, אוניברסיטת בר-אילן, פרשת ראה, תשע"ה, מספר 1132

[9] מורה הנבוכים ב ל. וכן בנוגע למאמר חז"ל "שתא אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" שם ב כט.

[10] פירוש רלב"ג על התורה בראשית א כט.

[11] שד"ל על בראשית א ל.

[12] Bernard Werber, Le Père de nos pères, Paris 1998, p. 158

[13] רבי יעקב ריישר (פראג 1661- מץ 1733) מרבני גליציה.

[14] עיון יעקב, סנהדרין נט ע"א.

[15] שם.

[16] רש"ר הירש על בראשית א כט.

[17] חזון הצמחונות והשלום, המלקט והמעריך הרב דוד כהן, ירושלים תשכ"א, עמ' יד.

[18] שם עמ' טז.

[19] שם עמ' כג.

[20] שם עמ' מג.