על איסור שוחד

 

כתוב בתורה: "וְשֹׁחַד לֹא תִקָּח כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים" (שמות כג ח). וכן  גם כתוב במשנה תורה: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם" (דברים טז יט). איסור זה הוא אחד מתרי"ג המצוות[1]. והספרי מוסיף: "לא תקח שוחד, אפילו לזכות זכאי ולחייב חייב". זאת אומרת שאיסור זה איננו מותנה בכך שהשופט עיוות בפועל את הדין, אלא משמעו הוא מחשש שאכן יעוות אותו, כפי שאומר ספר החינוך: "נאסר עלינו ליקח השוחד אפילו לדון את הדין לאמיתו, כדי להסיר מבינינו ההרגל הרע פן נבוא מתוך כך לדון בשוחד דיני שקר". מהגמרא[2] משתמע שאיסור קבלת שוחד איננו מצטמצם לקבלת כסף, אלא אף חל על קבלת טובת הנאה כלשהי, שעלולה להשפיע על פסק דינו של השופט.

מצד שני, אין איסור זה חל אלא על זה המקבלו, כאשר הנותן אינו עובר אלא על האיסור "לפני עור לא תתן מכשול". הרב בכרך[3] דן בנושא זה, והוא שואל מדוע לא נאמר בתורה "ושוחד לא תיתן", כדרך שהזהירה התורה בעניין הריבית, שהיא אסורה הן למלווה הן ללווה? לדעתו, ההסבר לכך הוא שעיקרו של איסור השוחד, בניגוד לריבית, אינו בעצם הנתינה, אלא בהטיית המשפט שהוא עלול לגרום. ויש אפילו נסיבות בהן יש לכאורה הצדקה לשלם שוחד, למשל אם יהודי נתבע לדין על ידי גוי בטענות שווא, והוא חושש שיעוות הדיין את הדין ויפסוק נגדו, הוא אינו חוטא אם הוא משחד את הדיין, שהרי הוא יודע במעמקי לבו שהדין עמו: "אם יש ליהודי איזה דבר משפט עם הגוי… הנותן שלבו יודע מרת נפשו שהדין עמו פטור מדין שמים כי על ידי השוחד יצא משפט אמת ותצא העושק מיד מבקש לעושקו"[4]. לא כן הדיין, הלה הוא אינו יודע מראש עם מי הדין, וכל שוחד עלול לשבש את שיקול דעתו ולהביאו להחלטה מוטעית[5].

מן הסתם, משתמע מההקשר שהאיסור חל על השופט בבית הדין, ואין הבדל אם מדובר בריב בין שני אנשים או בדיון בעניין נאשם בודד. אלא שיש המרחיבים את האיסור לעניינים נוספים, כפי שכותב הרב אפשטיין: "ולאו דווקא דיין אסור בקבלת שוחד, אלא אפילו כל הממונים וכל העוסקים בצרכי ציבור, אף שאין דיניהם דין תורה, ואסורים להטות העניין בשביל אהבה או שנאה וכל שכן על ידי לקיחת שוחד"[6]. איסור זה חל גם על נוהג המתקרב למה שנקרא היום "שוחד בחירות", כפי שכותב הרב אפשטיין:

יש דבר שנוהגים העולם כהיתר, והוא איסור גדול, איסור שיש בזה קבלת שוחד והכשלת הרבים ומחלוקת וחלול שם שמים שאין קץ להעונש. והוא שכאשר נצרך לברור למנהיג באיזה ענין מענייני העיר על פי רשיון המלוכה, ומשתדלים להעמיד מקרוביהם או מאוהביהם או מחמת שנאה להאחר, ואף שיודעים בעצמם שהאיש שרוצים בו אינו הגון לכך כמו האחר, ומשתדלים להרבות דעות על מי שרוצים, ואף שאומרים שמי שרוצים בו הוא טוב והגון ומפתים לההמון. אמנם לפני יודע תעלומות גלוי שיש לו פנייה בזה, ומכשילים את העיר ורבים חללים הפילה עניינים כאלה. ולכן צריך האדם ליזהר בזה מאד מאד.[7]

החזון איש שואל בעניין זה שאלה עקרונית: איך יתכן שהתורה חוששת לעיוות דין מצד המקבל שוחד, הלוא מדובר מן הסתם בשופט תלמיד חכם וצדיק, שלעולם – על פי השקפתו של החזון איש – לא יוציא פסק דין שקרי. ובלשונו:

חובת התלמיד להאמין כי אין נגיעה בעולם בעלת כח להטות לב חכם לעוות משפט, כי מגמת החכם לזכות נפשו… ואיך ייתכן כי בשביל בצע כסף או לעגי חנף, יחבל נפשו לעוות משפט, נוסף לזה כי תכונת האמת היא אצל חכם תכונת נפשו ושרש מציאותה וכל אבקת שקר ממנו והלאה.[8]

והוא מיישב את העניין כך: הקב"ה בבוראו את העולם קבע כחוק טבע שמתן שוחד עלול להביא לידי עיוות דין:

ואמנם השוחד עניין מיוחד, והוא כי מקח שוחד הוא מן הגנויות במוחלט, שהתורה תיעבתו, ובעקבו בסוד כחות הנפשות לעוור עיני חכמים ולסלף משפט, ובהיות שאמרו שהסתכל הקב"ה בתורה וברא עולמו, חייבה התורה כח בשוחד לעוור ולסלף… והנה נוסף על כח הנגיעה שהוא ממנהג העולם כפי טבעת בני אדם, הוזמן כח טומאה בשוחד לטמטם הלב ולרדם את הבינה, להנעים בפי הדיין לזכות את משחדו, ואחרי שהתורה פסלתו לדיין זה לדון בין משחדו לרעהו, הוסר ממנו גם מחסה החכמה – אשר הובטח בה תמיד לבלי להיכשל בחטא ואשמה – אם יעבור על מה שהזהירה התורה.[9]

אולם, אל לנו להבין את האיסור על פי ההיגיון, מפני שחלותו היא מוגבלת מאוד, והוא מכלל החוקים:

והנה אין הזהרת השוחד מכלל המשפטים אלא מכלל חוקים, שהרי לא אסרה תורה הוראה לעצמו ואדם רואה טריפה לעצמו, אף אם הוא דל וכל חייו תלויים בו… ואנו בטוחים בחכמים שהנם מורמים מפחיתויות כאלה, ולא יחשדו בם אלא קטני הדעת נעדרי בינה אשר לא ידעו ולא יבינו נפש משכיל… ואף במשפט בין איש לרעהו, לא פסלה תורה רק בשוחד שבזמן המשפט, אבל לא אסרה תורה לשפוט את אהובו ואת שנואו… ואף שנטיה הטבעית יש במוחלט להטבת אהובו ולרעת שנואו, אך כח טומאת השוחד אין כאן והתורה האמינה בבטחה גמורה את הדיין כי יראה נכוחות, ולא יטה ליבו.[10]

כדי להוכיח שאין להבין את טעם האיסור על פי פשוטו – שהוא מחשש שהשופט יעוות את הדין מפני אינטרס צר – החזון איש מביא שני טיעונים, כדלהלן:

• לחכם מותר לפסוק לעצמו בעניין הלכתי כלשהו, למרות שיתכן שיש לו נגיעה בנידון.[11]
• אין כל מניעה לשפוט אוהבו או שונאו, למרות שלכאורה יש כאן נגיעה חמורה.

הטיעון הראשון לכאורה איננו משכנע. הרי יש להבחין בין פסיקה עצמית לשפיטה ציבורית: כמו שכל יהודי – על פי בחירתו החופשית – יכול בפועל לעבור עבירה כלשהי, כל חכם יכול להרשות לעצמו דבר שהוא בעצם אסור. ואם לבו נוקפו, וחושש מנגיעה כלשהי, הוא תמיד יכול להתייעץ עם חכם אחר. בכל מקרה, מדובר בעניין שבינו לבין מצפונו. מצד שני, כוונת התורה באוסרה את השוחד היא להגן על המתדיינים משופט משוחד, שעלול להזיק להם שלא בצדק.

גם הטיעון השני של החזון איש מפתיע. אמנם אין איסור מן התורה לשפוט את אהובו או את שונאו, אבל חז"ל אסרו זאת![12] הרי נפסק על ידי הרמב"ם בצורה שאיננה משתמעת לשתי פנים כדלהלן:

אסור לדיין לדון למי שהוא אוהבו אף על פי שאינו שושבינו ולא ריעו אשר כנפשו ולא למי ששונאו אף על פי שאינו אויב לו ולא מבקש רעתו אלא צריך שיהיו שני בעלי דינים שווים בעיני הדיינים ובלבם, ואם לא היה מכיר את אחד מהם ולא מעשיו אין לך דיין צדק כמוהו. כל שני תלמידי חכמים ששונאים זה את זה אסורים לישב בדין זה עם זה, שדבר זה גורם ליציאת משפט מעוקל, מפני השנאה שביניהם דעת כל אחד נוטה לסתור דברי חברו.[13]

עמדת החזון איש היא שבעצם, השופט אינו יכול לטעות. דעתו דומה למה שכותב הרב דסלר בדבר "אמונת חכמים":

אמרו לנו חז"ל לשמוע לדברי חכמים אפילו אומרים לנו על שמאל שהיא ימין, ולא לומר חס ושלום, שבודאי טעו מפני שאנכי הקטנטן רואה בחוש את טעותם, אלא החוש שלי בטל ומבוטל הוא כעפרא דארעא כלפי בהירות שכלם וסייעתא דשמיא שלהם… קרוב הוא אשר מה שידמו שהוא חוש אינו אלא דמיון ורעות רוח. זוהי דעת התורה בגדר אמונת חכמים.[14]

הרב דסלר גם מבאר מאַיִן שואבים החכמים את חכמתם ומהו מקורם:

גדולי דורותינו אשר עסק חייהם להמשיך, כתלמידים נאמנים, בדרכי מחשבתם של חז"ל, זוכים לישרות זו במידה עצומה, עד שחוות דעתם – אפילו בדברים שאין להם מקור מפורש, וגם סתם עצות במילי דעלמא – ברורה ואמתית "כאשר ישאל איש בדבר אלהים", כאשר רואים בעינינו גם בדור הזה.[15]

משתמע מדברי הרב דסלר שאין החכמים יכולים לטעות בשיקול דעתם כי "בלי ספק בכל משפטיהם ופסקי דיניהם היה ה' ניצב בעדת אל" ואם לשומעים נראה שהם טעו על השומעים תחילה לבדוק במעשיהם הם.

ברם, נראה שניתן להבין את הדברים לפי פשוטם. לדעת התורה, השופטים – יהיו צדיקים וחכמים אשר יהיו – הם בני אדם, והשוחד עלול להביא אותם לידי עוות הדין, באשר "הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר פִּקְחִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִים".

 

[1]  ספר המצוות להרמב"ם לא תעשה רעד. ספר החינוך מצוה פג.

[2]  בבלי כתובות קה ע"ב.

[3]  הרב חיים יאיר בכרך, גרמניה, 1638-1702.

[4]  שו"ת חוות יאיר סימן קלו.

[5]  ראו רחל שלו-גרטל, על טוהר השיפוט ועל פסלות שופט, "לא תטה משפט לא תכיר פנים ולא תקח שוחד", באתר דעת http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/40-2.htm.

[6]  ערוך השולחן, חושן משפט, ט א.

[7]  ערוך השולחן, חושן משפט, ט יב. וראו בהרחבה במאמרו של אליאב שוחטמן: טוהר השיפוט וטוהר המִנהל הציבורי, "כי השחד יעַור עיני חכמים ויסלף דברי צדיקים" באתר  http://www.daat.ac.il/mishpat-ivri/skirot/135-2.htm.

[8]  הרב אברהם ישעיהו קרליץ, ספר חזון איש, על עניני אמונה, בטחון, ועוד, יצא לאור על ידי הרב ש. גריינמן, תשנ"ו, ג ל, עמ' לט.

[9]  שם עמ' מ.

[10]  שם עמ' מא.

[11]  ובכל זאת, יש כנראה לחלק בין דיני איסורים לדיני ממונות. סופר לי שמורי ורבי הרב אהרון ווסטהיים זצ"ל הקפיד לשאול רב אחר כל פעם שהייתה לו התלבטות הלכתית כלשהי בדיני ממונות, מחשש שהוא נוגע בדבר.

[12]  וכמובן, אין בכוונת החזון איש להבחין הבחנה חמורה בין הלכה שבכתב להלכה שבעל פה. הרי הוא שכתב: "משרשי האמונה שכל הנאמר בגמרא, בין במשנה ובין בגמרא, בין בהלכה ובין באגדה, הם הם הדברים שנתגלו לנו על ידי כח נבואי שהוא כח נשיקה של השכל הנאצל, עם השכל המורכב בגוף… נרתעים אנחנו לשמוע הטלת ספק בדברי חז"ל בין בהלכה ובין באגדה, כשמועה של גידוף רחמנא לצלן, והנוטה בזה הוא לפי קבלתנו ככופר בדברי חז"ל, ושחיטתו נבילה, ופסול לעדות, ועוד" (הרב אברהם ישעיה קרליץ, אגרות א טו).

[13]  הלכות סנהדרין כג ו-ז.

[14]  הרב אליהו אליעזר דסלר, מכתב מאליהו, א, עמ' 75.

[15]  שם עמ' 59.