בפרשתנו מובא: "אֶת זֶה תֹּֽאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵֽלוּ" (ויקרא יא ט). נמצאנו למדים שדג מותר בתנאי שיהיו לו גם קשקשת וגם סנפירים. מכאן משתמע לכאורה שישנם דגים שיש להם קשקשת ולא סנפירים, וכן להיפך דגים שיש להם רק סנפירים ולא קשקשת, והתורה באה ללמד שדרושים שני סימנים האלה כדי להתיר אותם. והנה, המשנה מלמדת אותנו כלל: "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת" (נדה ו ט). כך שלא קיים דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. אם כן, מובנת תמיהת הגמרא: "ולכתוב רחמנא קשקשת ולא בעי סנפיר! אמר רב אבהו, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: יגדיל תורה ויאדיר" (בבלי נדה נא ע"ב).

מה משמעות הטיעון "יגדיל תורה ויאדיר"? מדובר בפסוק מקראי: "ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר" (ישעיהו מב כא), שמשמעו, לפי עמוס חכם: "ה' חפץ בעמו, ויביא לו את הגאולה שהבטיח לו, כדי לגלות ולפרסם לכל את צדקו (של ה')… ומשום כך הוא מגדיל את התורה… מרבה להפיץ אותה בעם ומחזק אותה – מאמת אותה ומעלה את ערכה וחשיבותה בעיני העם".[1] לפי פירוש זה, שגשוג התורה בקרב עם ישראל יאפשר את גאולתו וכך תתגלה גדולת הקב"ה בעיני העמים. אלא שחז"ל הבינו את הפסוק בצורה שונה, כפי שמשתמע מהמשנה: "רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'" (מכות ג טז). לפי רבי חנניא, "צדקו" מתייחס לעם ישראל, וכוונת הפסוק היא שריבוי ההוראות של התורה מספק הזדמנויות רבות לקיים את רצון ה' ובזה לזכות לתואר צדיק.

לפי פירושים אלה, לא מובן היחס בין הוספת הסנפיר לבין הביטוי "יגדיל תורה ויאדיר", ויש כנראה להסביר אותו בצורה שונה: נראה כי הוא מבטא ריבוי מסרים מצד התורה. במילים אחרות, הגמרא מסבירה שהתורה הזכירה את הסנפירים – על אף היותם סימן מיותר – בגלל שניתן ללמוד דברים נוספים מאזכורם. אלא שאין הגמרא מפרטת מה הם המסרים הנוספים האלה.

הפרשנים מכל התקופות השתדלו למלא את החסר, וניתן להבחין בין שתי מגמות: מגמה אחת רואה את ה"ערך המוסף" בתחום ההלכתי, ואילו המגמה השנייה רואה אותו בתחום ההגותי. נשתדל לסקור את הדעות השונות בעניין זה.

הרב מֵקלנבורג טוען כי הכלל של חז"ל אינו ממש מדויק, באשר יש דגים מעטים שיש להם קשקשת ולא סנפירים. אם כן, איך הגמרא יכולה לשאול מדוע התורה הזכירה את הסנפירים? הרי הסימן השני דרוש כדי שנדע שאותם דגים נדירים גם אסורים! אלא שיכולנו להסתמך על הרוב, ואולם "כאן יצאה התורה… מגדרה… ולא רצתה בזה לבחור בדרך קצרה אבל בחרה להאריך ולהגדיל בהוספת תיבת סנפיר, להיותו סימן לנו על המין אף דלא שכיחא כלל וללמדנו איסורו בהיותו חסר סימן זה"[2]. והדברים תמוהים: ניתן לסמוך על הרוב במקרה של ספק, כאשר עומדת בפנינו חתיכת דג לא מוכר עם קשקשת, אבל לא במקרה שיש דג שלם עם קשקשת אך בלי סנפירים!? במקרה הזה ברור שדרוש לנו הסימן השני.

החתם סופר[3] מביא פירוש אחר בשם הספר לחם חמודות[4], לפיו הכלל של חז"ל "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר" איננו גורף, והוא אינו חל אלא על דגים ממש, להוציא חיות שבים שאינם דגים. אבל גם הסבר זה איננו מספק, באשר מלשון הגמרא משתמע בעליל שאזכור הסנפירים היה מיותר על פי הכלל שקבעו חז"ל.

החתם סופר מוסיף פירוש אחר, שהתורה הזכירה את הסנפירים כדי לאסור דג מסוים הנקרא "שטיונקוס מורינים"[5] שיש לו קשקשים אבל אין לו סנפירים. דג זה בעיקרון לא אכיל, כך שתתוסף לנו זכות על כך שלא נאכל אותו, למרות העובדה שממילא לא היינו אוכלים אותו בהיותו מזיק לבריאות.

הרב אפשטיין מביא הסבר אחר:

זה שהתורה הוצרכה לכתוב גם סנפיר, כדי שלא לטעות לומר דקשקשת הוא סנפיר. ואף שידענו זה מקרא דנביאים דכתיב "ושריון קשקשים הוא לבוש" (שמואל א יז ה), מכל מקום לא רצתה התורה לסמוך על מה שבמקום אחר מבואר כן, ועל זה אמרו "יגדיל תורה ויאדיר", כלומר דבכאן עצמו גילתה התורה מהו קשקשת ובמה גילתה בזה שכתבה גם סנפיר.[6]

משמעות הדבר היא שהתורה טרחה להבהיר את העניין במקומו, למרות שהיה אפשר לעשות זאת בדרך עקיפה על ידי עיון במקום אחר במקרא.

לפי הרב חגיז, כוונת הביטוי "יגדיל תורה ויאדיר" היא הוראת דין מחודש, כדלהלן:

כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר, ואם יבא לפנינו דג שלם שנמצא בו קשקשת ואין לו סנפיר יש לחוש שמא נדבקה לו קשקשת ממקום אחר, לפיכך כתבה תורה סנפיר, דאם אין לו יש לחוש, וזהו יגדיל תורה שלמדנו דין מחודש.[7]

 

אבל ניתן להבין את הערת הגמרא כמצביעה על הפן ההגותי: התורה פירטה את שני הטעמים כדי שנדע שהם הסיבה לכך שהדג טהור, כפי שכותב הריטב"א: "מצד בדיקת המין, סגי לבחון רק אם יש קשקשת, אבל סיבת הטהרה, הם גם הקשקשת וגם הסנפיר". וכך גם כותב הרב קוק:

אם היה כתוב קשקשת הייתי אומר שכח הטהרה מונח בקשקשת לבד, ובסנפיר לא משכח טהרה. כתב רחמנא סנפיר להודיענו הידיעה המופשטת שכח הטהרה מונח בשניהם, וממילא ידענו שאין הסימנים עניינים הסכמיים, אלא שבהם מונחת הטהרה, ויש לבנות על ידיעה זו כמה רעיונות טובים שהם גופי תורה.[8]

כוונת הרב קוק היא שאין הסנפיר והקשקשת מהווים סימני טהרה בלבד – וכך גם בעניין מפרסת פרסה ושוסעת שסע – כי אז היה באמת מספיק סימן הקשקשת, אלא שמהות הטהרה נעוצה במציאות הסנפיר והקשקשת.[9]

ואם כן, מה טעמם של שני סימנים אלה? הרמב"ן כותב:

טעם הסנפיר והקשקשת, כי בעליהם שוכנים לעולם בעליון המים ובצלוליהם ויקבלו גידול באוויר הנכנס שם, ולכן יש בהם קצת חום דוחה מהם שפעת הליחות כאשר יעשה הצמר והשער וגם הצפרניים באדם ובבהמה, ושאין לו סנפיר וקשקשת ישכון לעולם בתחתיות המים ובעכוריהם ולרוב הלחות ואפיסת החום לא ידחה מהם דבר, ועל כן הם בעלי לחה קרה דבקה קרובה להמית, והיא ממיתה בקצת המימות כאגמים המעופשים.

נמצאנו למדים שלפי הרמב"ן הדגים בעלי סנפירים וקשקשת מסוגלים להתגורר במים העליונים, ומשום כך הם בריאים יותר לאכילה[10].

לפי רבי יהודה בן חנין, ישנה חשיבות מבחינה מיסטית שהדג יהיה "לבוש" כדי שיהיה מותר לאכילה:

הנה אדם וחוה, קודם שחטאו היו מלובשים בכתנות אור מההוא סטרא דקדושא, אבל כיון שחטאו מה כתיב? "וידעו כי ערומים הם"… מי שיש בו סימנים אלו… מכסה את כל גופו ורובו… בין בדגים שהם הסנפיר וקשקשת בין בחגבים שהם הכנפיים והקרסולין בידוע שהוא מסטרא דקדושא.[11]

האם פירושים הנ"ל משכנעים? זה עניין של טעם. החידוש המעניין הוא הבנת דברי חז"ל באומרם "יגדיל תורה ויאדיר". לפי פירושים אלה, חז"ל התכוונו לומר שהתורה איננה נמנעת להאריך במטרה לספק למי שלומד אותה חומרים המאפשרים לגלות את טעמי מצוותיה, כל אחד על פי הבנתו הוא.

לפי הרב חיים דוד הלוי, המסר המחודש הוא ההוכחה שהתורה מן השמיים:

ברור הדבר שכלל זה לא יכול להיקבע אפילו לא על ידי אנשי מדע שחקרו ביסודיות חיי דגים, כי הלא יתכן שימצא בעתיד מין דג שיסתור הנחה זאת… וזו אות אמת לתורת משה רבנו, כוונתנו לתורה שבעל פה, שגם היא ניתנה לו מפי הגבורה, תורה מן השמים, שהרי עד היום הזה, אחרי אלפי שנים מאז מתן תורה שאנשי מדע חקרו ודרשו על חיי הדגים ונתגלו ימים ואוקיינוסים חדשים בעולם, ובכל זאת לא נתגלה שום דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר. ומכאן שכלל זה לא יכול היה להיקבע אלא על ידי הבורא והיוצר בלבד. ואולי שזו כוונת הגמרא… "יגדיל תורה ויאדיר", כלומר, בכתיבת סנפיר וקשקשת בתורה שבכתב, ובביאורה מפי משה רבינו כתורה שבעל פה שאין דג שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר, מתגדלת ומתאדרת האמונה בתורה מן השמים.[12]

יש כאן הבנה מחודשת של הביטוי "יגדיל תורה ויאדיר": לפי הרב הלוי, התורה הזכירה שני סימנים, והמשנה ציינה כי בעצם סימן אחד מספיק, כדי שניווכח היום כי מקורה של התורה שבעל פה – המשנה – הוא טרנסצנדנטי. אלא שיש כאן קושי: לפי הרב הלוי, האדרת התורה היא בזה שהמשנה הציבה כלל שהתברר כנכון עד עצם היום הזה. אבל זה לא יכול להיות כוונת הגמרא: הרי היא משתדלת להסביר מדוע התורה שבכתב טרחה לציין סימן שלכאורה הוא חסר תועלת, ואז מסיקה שתוספת זו היא בגלל "יגדיל תורה ויאדיר". הבנה זו איננה תואמת את הסברו של הרב הלוי. חוץ מזה, לא מתקבל על הדעת שהתורה בכוונה הוסיפה סימן מיותר כדי שניווכח שהתורה שבעל פה צודקת עד עצם היום הזה.

 

ולסיכום: נראה לי – בהשראת דברי הרב קוק – שכוונת הגמרא היא להבהיר שהתורה שבכתב איננה חוברת הדרכה ליהודי שומר מצוות, אלא שיש למצוא בה מסרים תיאולוגיים שלא בהכרח נחוצים לקיום המצוות המעשיות. דג טהור מותר לאכילה מפני שיש לו קשקשת וסנפירים – יהיה הטעם אשר יהיה – והתורה מתהדרת בכך שאין לה עניין לקצר אלא לספק לנו את כל המידע הדרוש להבנה נכונה של ההלכה הישראלית.

ובשולי הדברים, כדאי להביא את דברי הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור, הרואה בסוגיה זו מתן מסר מעבר לפשוטו של מקרא, כדלהלן:

נקודת עול מלכות שמים צריכה להיות קבועה אצל כל אחד מישראל וזהו קשקשת, וסנפיר הוא התחדשות, כל יהודי יש בו נקודה קבועה מהאבות… האבות הכניסו בכל אחד ישראל נקודה קבועה שאינה נטמאת ואיה יכולה להתקלקל… אלו קשקשים… כשיש נקודה קבועה אפשר עוד להוסיף עליה, סנפיר אלו ששט בהם היינו שיוצאים חוץ לדרך הטבע להגדיל תורה ולהאדירה והאבות נטעו אלו שני הכוחות בבני ישראל.[13]

לפי הבנה זו, אין להסתפק בשמירה סטטית על מצוות התורה ועל הבנתה, אלא לצרף לה תובנות חדשות המעידות על רוח חדשה התואמת את רוח התקופה וזאת בכל דור ודור.

 

 

 

 

[1] דעת מקרא, ירושלים 1984.

[2] הכתב והקבלה, מאת הרב יעקב צבי מֵקלנבורג (1785-1880 גרמניה).

[3] חתם סופר על חולין סו ע"ב.

[4] מאת רבי יום טוב ליפמאן, (1579-1654, גרמניה).

[5] או "סטינקס מרינוס" במקורות אחרים. לא הצלחתי לגלות באיזה דג מדובר.

[6] ערוך השולחן יורה דעה פג ד.

[7] רבי יעקב חגיז (1620 פאס – 1674 קושטא), שו"ת הלכות קטנות א רנה .

[8] אגרות הראי"ה, ירושלים תשכ"ב, א קג.

[9] כל זה בניגוד לדעת הרמב"ם: "דע שסימנים אלה, כוונתי להעלאת גרה ושסיעת פרסה בבהמה, וסנפיר וקשקשת בדגים, אין מציאותם סיבת ההיתר ולא העדרם סיבת האיסור, אלא הם סימנים שבעזרתם ניתן להבדיל בין מין משובח למין מגונה" (מורה הנבוכים ג מח).

[10] פירוש הרמב"ן על ויקרא יא ט, וראו גם דרשות החתם סופר, סערעטה, רומניה תרפ"ט, חלק ב דף ת ע"ב. לא ברור מדוע סנפיר וקשקשת מאפשרים לדג להתגורר במים העליונים, וכן מדוע עובדה זו גורמת לכך שהדג בריא יותר.

[11] רבי יהודה בן חנין, ספר עץ חיים ואשל אברהם, ליוורנו 1783, מצווה סא-סב.

[12] שו"ת עשה לך רב חלק ה, קונטריס תורה מן השמים.

[13] אמרי אמת, שמיני, תר"צ.