בתורה עצמה צום אחד בלבד מוזכר: זה של יום הכיפורים, כפי שנאמר: "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם" (ויקרא טז לא). בנוסף לכך, הנביא זכריה מתייחס לארבעה צומות נוספים: "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית  יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים וְהָאֱמֶת וְהַשָּׁלוֹם אֱהָבוּ" (זכריה ח יט). מכאן שבשלב כלשהו, ארבעה צומות נוספים נוסדו בעקבות האסונות שפקדו את עם ישראל[1], והנביא מבשר שבאחרית הימים הם יבוטלו. במה מדובר? מתברר שיש מחלוקת תנאים בעניין "הצום העשירי", שהוא נושא המאמר הנוכחי:

תניא, אמר רבי שמעון: ארבעה דברים היה רבי עקיבא דורש, ואני אין דורש כמותו. צום הרביעי, זה תשעה[2] בתמוז שבו הובקעה העיר… ואמאי קרי ליה רביעי? רביעי לחדשים. צום החמישי, זה תשעה באב, שבו נשרף בית אלהינו… צום השביעי, זה שלשה בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם… צום העשירי, זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים [רש"י: התחיל לצור עליה]… והלא היה ראוי זה לכתוב ראשון. ולמה נכתב כאן? כדי להסדיר חדשים כתיקנן [שהצומות יהיו מסודרים לפי סדר החדשים שהם חלים בהם]. ואני איני אומר כן, אלא: צום העשירי, זה חמשה בטבת שבו באת שמועה לגולה [לגלות יכניה, שגלו לבבל אחת עשרה שנה לפני החורבן] שהוכתה העיר… ועשו יום שמועה כיום שריפה. ונראין דברי מדבריו, שאני אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון [לפורענות, בתחילה הובקעה העיר, ואחר כך נשרף הבית בתשעה באב, ובתשרי שלאחריו נהרג גדליה, ובטבת שלאחריו באתה השמועה], והוא אומר על ראשון אחרון, ועל אחרון ראשון. אלא שהוא מונה לסדר חדשים, ואני מונה לסדר פורעניות.[3]

בעניין הצום שבחודש טבת, רבי עקיבא מסתמך על מה שמסופר במקרא: "וַיְהִי בִשְׁנַת הַתְּשִׁיעִית לְמָלְכוֹ בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ בָּא נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל הוּא וְכָל חֵילוֹ עַל יְרוּשָׁלִַם וַיִּחַן עָלֶיהָ וַיִּבְנוּ עָלֶיהָ דָּיֵק סָבִיב (מלכים ב כה א)[4]. לעומתו, רבי שמעון לומד את העניין מספר יחזקאל: "וַיְהִי בִּשְׁתֵּי עֶשְׂרֵה שָׁנָה בָּעֲשִׂרִי בַּחֲמִשָּׁה לַחֹדֶשׁ לְגָלוּתֵנוּ בָּא אֵלַי הַפָּלִיט מִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר הֻכְּתָה הָעִיר" (יחזקאל לג כא).

אם כן, לפי רבי עקיבא הצומות הוזכרו בסדר הופעתם בלוח השנה, ואילו לפי רבי שמעון עליהם להיזכר על פי הסדר הכרונולוגי של הטרגדיות שהם מייצגים. ההלכה נקבעה לפי רבי עקיבא.[5]

 

"טרגדיה" נוספת אירעה בתאריך קרוב לעשרה בטבת: סיום עריכת תרגום התורה ליוונית, המכונה "תרגום השבעים", ובלועזית "Septuaginta". כך מסופר בתלמוד בבלי:

מעשה בתלמי המלך שכינס שבעים ושנים זקנים, והכניסן בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסן. ונכנס אצל כל אחד ואחד ואמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם. נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד עצה, והסכימו כולן לדעת אחת.[6]

ובהמשך מופיעה רשימה מפורטת של שתים-עשרה תיקונים שהזקנים הכניסו בתרגומם כדי לפתור בעיות פרשניות שעולות מהטקסט המקורי.

לכאורה, חז"ל ראו ביוזמה זו מעשה מבורך, ואף ציינו שהקב"ה התערב בו כך שבאופן ניסי כולם כתבו אותו תרגום.[7] ככלל, התנאים התייחסו בחיוב לשפה היוונית, כפי שעולה מהמשנה: "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות אלא שהספרים נכתבים בכל לשון, ותפילין ומזוזות אינן נכתבות אלא אשורית. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יונית".[8] והגמרא מפרשת כך את גישת רבן שמעון בן גמליאל:

אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. ואמר רבי יוחנן: מאי טעמא דרבן שמעון בן גמליאל? אמר קרא: "יַפְתְּ אֱלֹהִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם" (בראשית ט כז), דבריו של יפת יהיו באהלי שם… יפיותו של יפת יהא באהלי שם.[9]

סיפור התרגום מופיע בפרוטרוט באיגרת אריסטיאס[10], ולהלן תקצירה:

תלמי השני פילדלפוס, שליט מצרים במאה ה-3 לפנה"ס, שוכנע על ידי דמטריוס מפלרום, מנהל הספרייה הגדולה של אלכסנדריה, להעשיר את אוסף הספרייה על ידי תרגום התורה מעברית ליוונית. כהוכחה לרצונו הטוב כלפי היהודים, המלך הורה על שחרורם של יותר ממאה אלף שבויים יהודים. אנדריאס ואריסטיאס נשלחו אל אלעזר הכהן הגדול בירושלים כדי לבקש את עזרתו ביוזמה, ובידיהם מתנות רבות ויקרות ערך עבורו. תשובתו הייתה חיובית והוא הרכיב רשימה של שבעים ושניים זקנים שיעסקו במלאכת התרגום, שישה מכל אחד משנים עשר השבטים. בהמשך בא תיאור הגעת שבעים ושניים הזקנים-המתרגמים אל המלך באלכסנדריה, ושל קבלת הפנים מלאת הכבוד אשר נערכת להם. במשך שבעה ימים רצופים ערך המלך סעודות, בהן התקיימו דיונים של שאלות ותשובות בינו לבין הזקנים.

בתום שבעים ושניים ימים סיימו הזקנים את מלאכת התרגום, והוא הוקרא ליהודי אלכסנדריה. כולם שיבחו את התרגום ואף השמיעו דברי קללה המאיימים על מי שיעיז לשנות את הנוסח. לאחר מכן הוקרא התרגום גם בפני המלך, אשר התרשם מחוכמתו והתפלא שדברי התורה לא מוזכרים בספרות היוונית. בסופו של דבר שבעים ושניים הזקנים חוזרים לירושלים בכבוד גדול ועם מתנות רבות עבורם ועבור אלעזר הכהן הגדול.

גם פילון, בספרו "על חיי משה", מספר שעד ימיו "חוגגים מדי שנה חג ועצרת באי פארוס, ואליו מפליגים לא רק יהודים אלא גם גויים בהמוניהם החולקים כבוד למקום שבו נגה לראשונה אורו של התרגום"[11].

אולם  מצד שני לא חסרים מקורות המצטערים על מעשה זה. במסכת סופרים כתוב כדלהלן:

מעשה בחמשה זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יוונית, והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל, שלא הייתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה. שוב מעשה בתלמי המלך, שכינס שבעים ושנים זקנים, והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כינסם, נכנס אחר כל אחד ואחד מהם, אמר להם, כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד, והסכימה דעתן לדעת אחת.[12]

לא ברור מדוע התרגום נערך בשני שלבים. בכל אופן, רואים כאן במעשה זה אסון לעם ישראל, אלא שיחד עם זה מציינים שהקב"ה התערב ודאג לכך שכל הזקנים הסכימו לדעה אחת. אם כן נשאלת השאלה: אם הדבר לא היה רצוי בעיני ה', מדוע הוא סייע להצלחת ביצועו? גם הגאונים מתייחסים לאירוע זה בצורה שלילית: "בשמונה בטבת נכתבה התורה בימי תלמי המלך יונית והחשך בא לעולם שלשה ימים"[13].

מדוע יש מקום להצטער על התרגום? ניתן להצביע על מספר חששות, כדלהלן:

• כל עוד התורה היא אך ורק בלשון הקודש, והיא חלקו ונחלתו של עם ישראל, היא נשמרת לפי המסורת היהודית.
• התורה, אחרי שתורגמה ללועזית, עלולה ליפול לידיים לא נאמנות שיפרשוה בצורה הנוגדת את המסורת.
• קיים חשש שהיהודים עצמם ישתמשו יותר מדי בתרגום ויזניחו את המקור.

לכן נחשב היום בו הושלם התרגום ליום צרה וגזירה ליהודי ארץ ישראל.

ספראי מתייחס לבעיה זו וכך הוא משתדל להסביר את סלידתם של חכמי ישראל כלפי תרגום השבעים:

ההתנגדות עשויה לנבוע מקנאה לשפת הקודש, מהתנגדות לבורותם של יהודים שאינם מתמצאים בעברית או מהחשש שמא יעיינו הנכרים בכתבי הקודש היהודיים. לא מן הנמנע כי ההתנגדות לתרגום יווני נתגבשה רק בתקופה מאוחרת יותר, בשעה שהתרגום היווני שימש כספר הקודש של הכנסייה הנוצרית.[14]

ובהמשך, ספראי מבהיר שבעקבות כיבוש המזרח על ידי היוונים דעכו שפות הכתיבה המקומיות והשפה היוונית משלה בכיפה. יתכן אפוא כי היחס האמביוולנטי כלפי תרגום התורה ליוונית הוא אחד הביטויים למלחמת תרבות זו. מצד אחד, היו סיבות טובות לשמוח על כך שהגויים מוצאים עניין בכתבי הקודש ומעוניינים להכיר אותם. הרי ליהדות יש גם ייעוד אוניברסאלי והיא רואה את עצמה כ-"אור לגויים". הדבר גם נעשה תוך מתן כבוד רב לחכמים היהודיים והוסיף יוקרה לקהילה הישראלית כולה. אולם מצד שני, חששו מפני האימפריאליזם התרבותי היווני, וראו ביוזמה זו של תלמי המלך ניסיון להשכיח את השפה העברית ובזה לפגוע בתרבות היהודית בכללה.

הדים ליחס דו-משמעי זה נמצאים בתלמוד. מצד אחד, כאמור, רבן שמעון בן גמליאל מתיר לכתוב ספרי תורה ביוונית, ואף התירו לאנשים של בית רבן גמליאל הקרובים למלכות ללמוד חכמה יוונית[15]. מצד שני, חז"ל גזרו בתקופת חורבן בית שני: "ארור האדם שילמד את בנו חכמת יוונית"[16]. מתקבל אפוא הרושם שחז"ל כבדו והוקירו את החכמה ואת השפה היווניות, אלא שבשלב מסוים הם הבחינו בסכנה שהן מהוות עבור המסורת היהודית.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] עליהם התווספה אחרי חתימת התלמוד תענית אסתר.

[2] להלכה, התקבל התאריך שבעה-עשר בתמוז ולא תשעה בו.

[3] בבלי ראש השנה יח ע"ב.

[4] וכן בירמיה נב ד כמעט מילה במילה.

[5] רמב"ם, הלכות תעניות, ה ב, טור ושולחן ערוך אורח חיים תק"פ.

[6] בבלי מגילה ט ע"א.

[7] המעניין הוא שאבות הכנסייה הראשונים אימצו את האגדה הזאת וראו בתרגום השבעים מעשה אלוהי, וזאת עד ועידת טרנטו בה הוחלט בשנת 1546 כי נוסח וולגטה הלטיני, פרי תרגומו של הירונימוס, זכה למעמד מקודש (ראו מיריי הדס-לבל, פילון האלכסנדרוני, ישראל 2020, עמ' 214-216).

[8] מגילה א ח.

[9] בבלי מגילה ט ע"ב.

[10] איגרת אַרִיסְטֵיאַס או איגרת אריסטיאס אל פילוקראטס (ביווניתΕπιστολή τοῦ Αριστέα ) היא חיבור יהודי-הלניסטי שמחברו לא ידוע, אשר נכתב בשפה היוונית במצרים, ככל הנראה באמצע תקופת בית שני, במאה השנייה לפנה"ס, וככזה היא נמנית עם "הספרים החיצוניים". החיבור מתאר מספר אירועים מתקופת תלמי השני פילדלפוס מלך מצרים, כמו את מעשה תרגום התורה ליוונית הנקרא תרגום השבעים, את רשמי ביקורו של "אריסטיאס" בבית המקדש שבירושלים בהקשר לכך, ומספר אירועים נוספים מתקופתו.

[11] כתבי פילון האלכסנדרוני בעריכת סוזאן דניאל־נטף, כרך ראשון, על חיי משה, ספר ב, סעיפים 25–44, עמ' 281-277, ירושלים 1986. ראו גם יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 12.

[12] מסכת סופרים א ז.

[13] סדר רב עמרם גאון (הרפנס) סדר תענית.

[14] שמואל וזאב ספראי, משנת ארץ ישראל, מסכת מגילה, ירושלים תש"ע, עמ' 268.

[15] בבלי בבא קמא פג ע"א.

[16] בבלי בבא קמא פב ע"ב.