הצגת הבעיה
לדעתם של חז"ל, המצוה הראשונה שקבלו בני ישראל כאשר הם היו עדיין בארץ מצרים היא מצות קידוש החודש. כתוב: "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה" (שמות יב ב). ורש"י מביא את דרשת חז"ל[1]: "הראהו לבנה בחידושה ואמר לו: כשהירח מתחדש יהיה לך ראש חודש… נתקשה משה על מולד הלבנה באיזו שיעור תראה ותהיה ראויה לקדש, והראה לו באצבע את הלבנה ברקיע, ואמר לו כזה ראה וקדש".
על סמך איזה מידע מקדשים את החודש? עולה מהפרק הראשון של מסכת ראש השנה כי היו סומכים על עדות הרואים את הירח בחידושה. והדבר היה חשוב עד כדי כך שהיה מותר לחלל את השבת כדי לבוא לבית דין ולהעיד על חידוש הלבנה. וכך מסכם את העניין ספר החינוך: "ענין המצווה כן, שבאים שני ישראלים כשרים לפני הבית דין ומעידים בפניהם שראו הלבנה בחידושה, וקובעים ראש חדש על פיהם שאומרים, היום מקודש".[2]
האם זה אומר שבית הדין הסתמך אך ורק על העדות? מסתבר שלא: הרי בהמשך המסכת, המשנה מציינת שבית הדין חקר את העדים במטרה לברר אם עדותם תואמת את הידע האסטרונומי שהיה בידיהם:
כיצד בודקים את העדים? זוג שבא ראשון בודקים אותו ראשון ומכניסים את הגדול שבהם ואומרים לו: אמור כיצד ראית את הלבנה? לפני החמה או לאחר החמה? לצפונה או לדרומה? כמה היה גבוה, ולאין היה נוטה, וכמה היה רחב? אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. ואחר כך היו מכניסים את השני ובודקים אותו.
אם נמצאו דבריהם מכוונים עדותם קיימת… ראש בית דין אומר מקודש, וכל העם עונים אחריו מקודש מקודש.
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא ובכותל בעלייתו, שבהם מראה את ההדיוטות ואומר הכזה ראית או כזה?[3]
אם כן, נמצאנו למדים שבעיקרון בית הדין הסתמך על ראיית העדים כדי לקדש את החודש, אלא שקבלת עדותם הייתה מותנה בהתאמתה למה שידעו בעניין צורת הלבנה מה שהיא צריכה להיראות.
כך הדברים התנהלו עד זמנו של הלל "השני", נשיא הסנהדרין בדור החמישי לאמוראי ארץ ישראל. הלל חי בארץ ישראל, במקביל לזמן בו חיו ופעלו אביי ורבא בבבל, ומעט אחריהם. בתקופתו של הלל זכתה הנצרות בהכרתו של הקיסר קונסטנטינוס, ולהגמוניה באימפריה הרומית ששלטה בארץ ישראל. הדבר הביא לרדיפות נגד היהודים, המתוארות באיגרתו של רב שרירא גאון, לחורבן רבות מישיבות ארץ ישראל, להגירה יהודית החוצה מארץ ישראל ולפגיעה במעמדה של ההנהגה היהודית בארץ ישראל. בעקבות זאת, החכמים נאלצו לוותר על המנגנון שתואר לעיל לטובת חישוב מדעי של זמני ראשי חודשים, והלל תיקן את הלוח על פי החשבון המוכר לנו. הדבר אירע בשנת 359 לספירה. להלל הייתה סמכות לכך מכוח היותו נשיא הסנהדרין, בית דין של סמוכים, והלל קידש את החודשים והשנים מראש.
אם כן, נשאלת השאלה: מהו עיקר המצווה? האם המצב האידאלי הוא לקבוע את החודש על פי ראיית העדים, ורק מכורח המציאות נאלצו החכמים להסתמך על החשבון, או לחילופין ההזדקקות לעדים אינה נובעת אלא מאי-יכולתם של החכמים להשתמש בכלי יעיל יותר ואמין יותר: החשבון? בשאלה זו נחלקו הדעות, כאשר מחלוקת זו היא פרדיגמטית וקשורה ישירות לשאלת היחס של ההלכה למדע.
העיקר הוא החשבון
רבי סעדיה גאון סבור שמאז מתן תורה בהר סיני עיקר המצווה הוא החשבון. כך הוא כותב: "להראותך דאין הראייה עיקר לחדש"[4]. הרי הוא היה משוכנע ש-"סוד העיבור", היינו הבסיס המדעי ובעיקר משך הזמן המדויק של חודש הלבנה נמסר למשה רבנו בהר סיני, ולכן לא היה ממש צורך בראיית העדים. אם כן, מדוע סמכו עליהם? הוא מבאר כי "בני דורו של אנטיגנוס איש סוכו התקינו דין ראיית הלבנה בחידושה בראש חודש כדי לבטל דברי צדוק ובייתוס שהיו טוענים בהם על החכמים במדת זמן החודש"[5], זאת אומרת שהטילו ספק על נתוני "סוד העיבור", ולכן נאלצו כאילו לסגת למנגנון מורכב יותר ופחות מדויק ויעיל.
אולם, לפי הבנה זו, לא מובן מדוע יש לקיים שני ימים של יום טוב בחוץ לארץ, הרי ידעו את התאריכים באופן מדויק על פי החשבון. אלא מסתבר כי "רבינו סעדיה אמר בפירושו כי אין ספק מעיקרא אלא הקב"ה צווה את משה עבדו והוא אמר לישראל כי בארץ יהיה להם יום אחד ובחוצה לארץ שני ימים וכן היה מעולם"[6] , זאת אומרת שכבר נקבע בסיני שבחוץ לארץ יחגגו שני ימים של יום טוב, בניגוד לפשוטם של דברי חז"ל, ובניגוד להיגיון הבריא.
גם רבנו בחיי – בהסתמכו על דעתו של רבנו חננאל, ובהנחה ש-"סוד העיבור" נמסר למשה בסיני – סבור שעיקר המצווה הוא החשבון:
ענין "החדש הזה לכם ראש חדשים", אין כוונת הכתוב להזהיר אותנו… לקבוע חדשים על פי ראיית הלבנה, כי בקביעות החודשים אין עיקר בתורה לחוש לראיית הלבנה… כי לא נצטווינו בתורה לקבוע החודשים על פי ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון. וכתב רבינו חננאל: קביעות החודשים אינו אלא על פי החשבון לא על פי ראיית הלבנה, והראיה שכל ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר היה הענן מכסה אותם ביום ועמוד האש לילה ולא ראו בכולם שמש ביום ולא ירח בלילה… ומהיכן היו קובעים חודשים על פי ראיית הלבנה, אלא בוודאי עיקר המצווה בכתוב על פי החשבון.
והנה מסורת בידינו לעולם, כי… לכל חודש הלכה למשה מסיני כ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים, ומפורש תמצא בכתוב: "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" (דברי הימים א יב לב), ואין לך דבר שצריך חכמה ובינה לקבוע עתים ומועדים כי אם החשבון שהוא סוד העיבור, אבל ראיית הלבנה דבר ידוע, כי כשהלבנה נראית הכל יודעים שהוא ראש חודש… אבל החשבון אינו אלא לחכמים מחשבים ומודיעים לישראל והם עושים על פיהם… וכן תמצא מדברי דוד ליהונתן שאמר "הנה חדש מחר ואנכי ישב אשב עם המלך" (שמואל א כ ה), ומהיכן היה יודע דוד שמחר חדש לולא שעל פי החשבון היו קובעים, כי אולי לא תראה הלבנה ולא יקבעו מחר חדש, ולא עוד אלא שהדבר מוכיח שהיו קובעים שני ימים ראש חדש, שנאמר:"ויסתר דוד בשדה ויהי החדש וישב המלך על הלחם לאכול… ולא דבר שאול מאומה ביום ההוא כי אמר מקרה הוא… ויהי ממחרת החדש השני ויפקד מקום דוד" (שם כד כו-כז)… הלא הדבר מוכיח שהיו באותו החודש שני ימים של ראש חודש כמנהגנו עד עכשיו בהיות החודש יוצא. כך היו נוהגים כל ישראל לקבוע חדשים על פי החשבון אלף ומאה שנים מימות משה רבנו ועד אנטיגנוס ראש גולה וראש סנהדרין, והיו בכלל תלמידיו שנים והם: צדוק וביתוס… ויצאו לתרבות רעה והתחילו לעורר בזה בקביעות הירח, ואמרו כי אין עיקר המצווה לקבוע חדשים על פי החשבון כי אם בראיית הלבנה והוא הדבר הצודק והמכוון, והוצרכו חכמי הדור להכחיש דבריהם ולהודיע להם בראיות גמורות וכן אמרו ז"ל: כך אמר רבן גמליאל אל תחושו לראיית הירח החשבון הוא העיקר, כך מקובלני מבית אבי אבא שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום ומחצה ותשצ"ג חלקים[7]. והנה דבריו הללו מוכיחים שלא היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה כי אם על פי החשבון, ועוד משנה שלמה היא: "ראוהו בית דין וכל ישראל נחקרו העדים ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר"[8]. זו ראייה גדולה שלא הייתה בידם עיקר ראית הלבנה, שאילו הייתה בידם עיקר ובראיה היו מקדשים איך אחרי ראייתה מעברים אותו, ועוד גדולה מזו: "ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עבורו לא נראה וקבלן רבן גמליאל"[9], ואילו היה רבן גמליאל סומך על ראיית הלבנה ולא על החשבון, בוודאי שנתברר שכיון שלא נראה בליל עבורו שהם עדי שקר, אלא ודאי רבן גמליאל על החשבון סמך ולא על העדאת העדים. ומה שתמצא לרז"ל: "דמות צורות לבנות היו לרבן גמליאל בעלייתו על הטבלא בכותל שבהן היה מראה את ההדיוטות"[10], הכוונה בזה: כי רבן גמליאל עשה צורות הללו לבאר לתלמידי צדוק וביתוס ידיעתו במהלך הלבנה בכל חודש וחודש, וכי הוא יודע בכל חודש וחודש באיזו צורה תולד אם ארוכה אם קצרה וכמה תהיה גבוה בגלגל ולאיזה צד תהיה נוטה, והיה בכל חודש וחודש מבאר לתלמידים ואמר להם הלבנה בזה החודש צורתה כך וכך ונטייתה לצד כך וכך, וכאותה צורה שהיה מראה לתלמידיו בה היו מעידים העדים בכל חודש וחודש, וכיון שראו כך חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, נתברר להם שאין העיקר אלא החשבון ובטלו דברי החולקים, ואף על פי שהיו מקבלים העדים זכר לדבר, לא הייתה סמיכת בית דין כי אם על החשבון, ולדברי הכל… הלכה למשה מסיני, שהרשות ביד בית דין הגדול כשהוא גדול שאין למעלה ממנו בחכמה וביראת חטא ובקי בחדרי תורה ובקביעות השנים, הרשות בידו לקבוע ולעבר כפי מה שיראה לו מחקי סוד העבור, וזו היא הדת שצווה הקב"ה למשה "החדש הזה לכם", עד כאן בפירוש רבינו חננאל.[11]
רבנו חננאל מביא מספר הוכחות לשיטתו:
- בזמן שהותם במדבר סיני, עמוד הענן ביום ועמוד האש בלילה לא אפשרו לבני ישראל לראות את הירח.
- איך דוד ושאול יכלו לדעת מתי ראש חודש וכי היו שני ימים של ראש חודש אם לא שבזמנם הסתמכו על החשבון ולא על הראיה.
- מובא במשנה שעברו את החודש למרות שכל ישראל ראו את הלבנה, מכאן שלא סמכו על הראיה.
- מובא במשנה שרבן גמליאל קיבל עדים שטענו שראו את הירח ביום אחד ולא ראוהו ביום אחרי זה, למרות שהדבר איננו הגיוני.
ברם, הסבר זה לא מתקבל על הדעת. הרי לא משתמע מהמקורות החזליים שנעשה שימוש בחשבון, ההתייחסות למידע אסטרונומי הצטמצם לצורת הלבנה בלבד[12]. יתירה מזו, העובדה שחז"ל התירו אף לחלל את השבת כדי לבוא להעיד מוכיחה שהעיקר הייתה הראייה. גם הוכחותיו של רבנו חננאל אינן משכנעות, כדלהלן:
- אין סיבה לחשוב שעמוד הענן ועמוד האש מנעו מכל בני ישראל לראות את הירח.
- יש לשער שבזמן שאול ודוד קבעו את סעודת ראש חודש עשרים ותשע יום אחרי ראש חודש הקודם, למרות שהדבר לא היה וודאי.
- כוונת המשנה רק להדגיש כי דרוש תהליך פורמאלי של הצהרת מצד בית הדין, כפי שכתוב: "ראוהו… ולא הספיקו לומר מקודש עד שחשיכה הרי זה מעובר".
- כוונת המשנה היא שניתן לקבל את עדות החודש גם אם לכאורה ההיגיון סותר את טענת העדים.
העיקר הוא הראיה
יש הגורסים – כפי שמשתמע מפשוטם של דברי חז"ל – שבעיקרון יש לקבוע את ראש חודש על פי עדים, רק שנאלצו לנהוג על פי החשבון בגלל הרדיפות מהן סבלו היהודים וביטול הסמיכה.
נביא כאן דוגמה אחת של דעה כזאת. הרי ישנה מחלוקת בין הרמב"ם והרמב"ן אם יש גם צורך בסנהדרין כדי לקבוע לפי ראיית העדים, והרלב"ח[13] מצא בעובדה זו סיבה נוספת להתנגד לחידוש הסמיכה, באשר ברור לו שבזמנים כתיקונם עוזבים לגמרי את החשבון וחוזרים לקביעת ראש חודש על פי הראייה, כפי שכתב:
עתה יראו רבני צפת כמה הכניסו עצמם ואיך שמו ראשם בין שני הרים גדולים, הרמב"ם והרמב"ן, ובשתי מחלוקות גדולות, דיני קנסות וקביעת המועדות, כי אפילו במינוי שלושה סמוכים לבד יש חשש קלקול במועדות. וזה שאולי סמיכת השלושה היא קיימת כסברת הרמב"ם, שלא כדברי הרמב"ן, ולא ידענו עם זה אם קדוש החדש ועבור השנה צריך סנהדרין ונשיא כדברי הרמב"ם, ולדעתו קביעות המועדות הם כפי העיבור שבידינו, או אינם צריכים סנהדרין ונשיא כי אם שלושה סמוכים כדברי הרמב"ן, ויהיה קביעותם על פי הראיה… ולא די לנו הצער בכל שאר מצות התורה ומשפטיה, שבעונותינו הרבים נתקיימה בנו קללת הנביא שאמר "לָכֵן הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת הָעָם הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא וְאָבְדָה חָכְמַת חֲכָמָיו וּבִינַת נְבֹנָיו תִּסְתַּתָּר" (ישעיהו כט יד). ואין לנו כמעט הלכה פסוקה בלי מחלקת, אלא שגם בקשו להוסיף על צערנו צערא במעשה שרצו לעשות אם היה יוצא לפועל כי גם בקביעות המועדים היו מכניסים לנו הספק מה שלא היה לנו שום ספק קודם המעשה ההוא כי בודאי עיבור השנים וקביעות המועדים הוא כפי החשבון שבידינו היום.[14]
זאת אומרת שאם היו מחדשים את הסמיכה, יהיה בית דין של סמוכים, אבל סנהדרין טרם יהיה, ואז לפי הרמב"ן ובניגוד לדעת הרמב"ם חייבים לקדש את החודש על פי הראייה, וממילא ייתכן חילוק דין בנוגע לקביעת המועדות. מכאן שהרב לוי בן חביב לוקח כמובן מאליו שאם קיימת אפשרות לקדש על פי הראייה, חייבים לנהוג כך ולעזוב את החשבון.
שיטת הרמב"ם
יש לכאורה סתירה בדברי הרמב"ם. בפירוש המשנה הוא מבהיר בצורה שלא משתמעת לשתי פנים כי השיטה הדוגלת בבלעדיות החשבון איננה מתקבלת על הדעת:
אני מתפלא על אדם שמכחיש ומתווכח בדבר הברור ואומר שדת היהודים אינו בנוי על ראיית החדש אלא על החשבון בלבד והוא מאמין בכל הלשונות האלה, ואיני חושב שהאומר כן מאמין בכך, אלא הייתה מטרתו בדבר זה לנגח את יריבו באיזו צורה שתהיה שלא בצדק או בצדק כיון שלא מצא מפלט מלחץ הוויכוח. ומה שראוי שאתה תאמין שעיקר דתנו בנוי על הראייה, ואם לא ייראה החדש משלימים שלשים יום לחדש היוצא, ולשונות המשנה והתלמוד והמעשיות רבים שאירעו בעניין זה במשך כל השנים מעידים באמתות דבר זה. אמר ה' "החדש הזה לכם ראש חדשים", ובא בקבלה האמתית "מלמד שהראה לו הקב"ה למשה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש". ולא היו סומכים על החשבון אלא כדי לדעת אם ייראה או לא ייראה כמו שביארתי לך, לא שיסמכו על החשבון בלבד ויעשו ראש חדש על פי החשבון אם מחייב שייראה.[15]
אולם מצד שני הוא כותב בספר המצוות: "המצוה הקנ"ג היא שצונו ית' לקדש חדשים ולחשב חדשים ושנים"[16], ובמשנה תורה: "[המצווה] היא לחשב ולידע ולקבוע באיזה יום הוא תחילת כל חודש וחודש מחודשי השנה[17]". אבל מצד שני הוא גם כותב: "דבר זה הלכה למשה מסיני הוא, שבזמן שיש סנהדרין קובעין על הראייה ובזמן שאין שם סנהדרין קובעין על חשבון זה שאנו מחשבין בו היום ואין נזקקין לראייה".[18]
למעשה, משתמע מדברי הרמב"ם שהוא נוקט בשיטה "היברידית", כדלהלן:
בית דין מחשבים בחשבונות כדרך שמחשבים האצטגנינים שיודעים מקומות הכוכבים ומהלכם וחוקרים ומדקדקים עד שידעו אם אפשר שיראה הירח בזמנו שהוא ליל שלשים או אי אפשר, אם ידעו שאפשר שיראה יושבים ומצפים לעדים כל היום כולו שהוא יום שלשים, אם באו עדים ודרשום וחקרום כהלכה ונאמנו דבריהם מקדשים אותו, ואם לא נראה ולא באו עדים משלימים שלשים ויהיה החדש מעובר, ואם ידעו בחשבון שאי אפשר שיראה אין יושבים יום שלשים ואין מצפים לעדים, ואם באו עדים יודע בוודאי שהם עדי שקר או שנראית להם דמות לבנה מן העבים ואינה הלבנה הוודאית.
מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש, וישלחו ויודיעו את שאר העם באיזה יום הוא ראש חדש כדי שידעו באיזה יום הן המועדות, שנאמר אשר תקראו אותם מקראי קדש ונאמר ושמרת את החקה הזאת למועדה.[19]
ולהלן:
בית דין מחשבים בדרכים שהאצטגנינים מחשבין בהם ויודעין הלבנה כשתראה בחדש זה אם תהיה בצפון השמש או בדרומה ואם תהיה רחבה או קצרה ולהיכן יהיו ראשי קרניה נוטין, וכשיבאו העדים להעיד בודקים אותם כיצד ראיתם אותה בצפון או בדרום, להיכן היו קרניה נוטות, כמה הייתה גבוהה בראיית עיניכם וכמה הייתה רחבה, אם נמצאו דבריהם מכוונים למה שנודע בחשבון מקבלים אותם ואם לא נמצאו דבריהם מכוונים אין מקבלים אותם.[20]
וכך הרשב"א מסכם את העניין:
ענין החשבון וקידוש החדש, הלכה למשה מסיני, כדברי הרמב"ם[21]. דכל שיש מקום הועד, חייבים הם לקדש על פי הראיה, עם עדות החשבון… העיקר, הוא החשבון. אלא שבזמן שהיה בית דין בבית הועד, מצוה לקדש על פי הראיה… דאמר שמואל: יכילנא לתקוני לכולי גולא. אלמא: בלא עדות ראיה, היה יכול לדקדק בחשבון המולדות, ולתקן לגולה לקדש. והרי בבבל, היו מונים וקובעים ומקדשים מולדות על פי החשבון. ולפעמים, יעשו בהפך מה שהיו עושים בארץ, במקום הועד… אלמא: מקדשים וקובעים מועדות, שלא על פי הראיה.[22]
זאת אומרת שהעיקר הוא החשבון, אלא שחייבים להסתמך על העדות בארץ ישראל בנוכחות בית דין.
מבחינה הגותית, מדוע כל כך חשוב לרמב"ם להזדקק לעדים? ניתן לשער שהמוטיבציה של הרמב"ם לבכר את תפקיד העדים היא הרצון להעלות על נס את התערבות האדם בנידון, כפי שמתבטא הרב חיים נבון:
הגמרא בראש השנה קובעת שיש מצווה לקדש על פי הראייה, ולכן גם כשיודעים מתי עתידים לקדש את החודש, בכל אופן עדים שראו את הירח מחללים שבת כדי להגיע לבית דין, משום שמצווה לקדש על פי הראייה… ההבדל בין ראייה לחשבון מבחינה אנושית ברור. קודם כל, קידוש על פי הראייה מדגיש יותר את יוזמתו של האדם, שאינו מסתפק בכך שהוא עורך חשבון בלתי אישי, אלא צריך לקבוע שוב ושוב, בכל פעם מחדש, את קידוש החודש ומועדו. שנית, גם מבחינה פסיכולוגית יש כאן הבדל משמעותי. אמנם הקידוש על פי הראייה תלוי בראיית הירח, שהיא אירוע אסטרונומי, אך בכל אופן בקידוש על פי הראייה באה לידי ביטוי מובהק השליטה של האדם בטבע: אם במקרה היה ערפל, או סתם אנשים התעצלו לצאת למרפסת כי היה קר, החודש לא יתקדש, למרות שמבחינה אסטרונומית ברור שהירח נראה. כדי לקדש את החודש דרושה שרשרת של פעילויות אנושיות אקטיביות: צפייה, עדות, והכרזה.[23]
גם תפקיד של ארץ ישראל חשוב ביותר, כפי שכתב:
כל שאמרנו מקביעות ראש החדש על הראייה ועיבור השנה מפני הזמן או מפני הצורך, אין עושים אותו אלא סנהדרין שבארץ ישראל או בית דין הסמוכים בארץ ישראל שנתנו להם הסנהדרין רשות,
סוד העיבור
הראשונים חולקים אפוא בעניין העדיפות בין החשבון לראייה, אבל על נושא אחד יש תמימות דעים: תמיד ידעו את עקרונות האסטרונומיים של לוח העברי, ובעיקר הנתון שהוא הבסיס של כל החשבון: העובדה כי משך חודש הלבנה הוא בדיוק 29 יממות, 12 שעות ו-793 חלקים של השעה, כאשר "חלק" אחד שווה ל-1/1,080 של השעה, ומכאן ש-793 "חלקים" שווים ל-44 דקות ו 3שניות. ערך זה של מחזור הירח הממוצע שווה ל- 29.5305941 יממות, קרוב מאוד לחודש הסינודי שנמדד בימינו והוא ארוך ממנו רק בכ-0.456 שניות. בעת קביעת הלוח כמעט שלא היה הפרש כלל (ההפרש היה בערך 0.061 שניות). ההפרש בימינו גורם לתזוזת החודש העברי בכ-1.5679 שעות כל 1,000 שנים, הפרש שאיננו מביא לסטייה ניכרת בין קביעות הלוח העברי למציאות האסטרונומית. המקור לכך הוא הגמרא במסכת ראש השנה: "כך מקובלני מבית אבי אבא: אין חידושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ושבעים ושלשה חלקים" (בבלי כה ע"א).
מהו מקורו של ידע זה? יש המעריכים שהידע המדויק יחסית על אורך החודש הסינודי שהיה בידי קובעי הלוח העברי מקורו בבבל ויוון, שכן הערך של אורך החודש העברי המשמש את הלוח העברי מופיע בדייקנות מוחלטת אצל האסטרונום הכשדי קידינו במאה הרביעית לפני הספירה, ואחריו אצל היפרכוס היווני במאה השנייה לפני הספירה, שניהם מוקדמים יותר מ"בית אבי אבא" של רבן גמליאל המופיע בגמרא. שניהם ציינו את הערך כך: 29,31,50,8,20 בבסיס 60, שהוא ערך זהה לחלוטין לכ"ט י"ב תשצ"ג המופיע בגמרא[24]. אולם הראשונים היו משוכנעים שידע הזה היה בידי עם ישראל הרבה לפני ש"חידשו" אותו הבבליים והיוונים, אלא שנשכח ואבד כשגלינו מארצנו. כך מתבטא הרמב"ם בנידון: "דע כי המדעים הרבים שהיו באומתנו באמיתת הדברים הללו אבדו במשך הזמן ובשלטון העמים הסכלים עלינו".[25]
יוצא שיש כאן דעות שונות בעניין מקור הידע על משך חודש הלבנה, כדלהלן:
- רס"ג, רבנו חננאל, רבנו בחיי ועוד סוברים שהמידע שיש לנו היום בא מסיני, כאשר הגויים הנוקטים באותו ידע לקחו אותו מאתנו.
- הרמב"ם סובר שמידע זה היה בעבר הרחוק – בלתי מוגדר – נכס עם ישראל, אולם הוא נשכח בשלב כלשהו, וזו הסיבה שנאלצנו להיתלות בידיעות הנמצאות אצל חכמי הגויים.
- אפשרות שלישית – שלא מצאתי לה נציג מפורש – היא שעם ישראל קיבל את המידע מהחכמים הבבליים.
התבססות על המדע בקביעת ההלכה
נראה לי שיש להבין את כל העניין על פי האפשרות השלישית הנ"ל: קשה לקבל את הטענה הגורסת שמקור הידע המופיע בחז"ל הוא מהר סיני. הרי – עם כל הדיוק שבדבר – הוא לא ממש מדויק עד הסוף, כפי שמבואר לעיל. האמת נראית לי פשוטה יותר. התורה ביקשה לקבוע את זמן חידוש הלבנה, יהיה האמצעי אשר יהיה. בימים הקדמונים, בהיעדר הידע האסטרונומי הדרוש, לא הייתה כל ברירה אלא לקבוע את החודש על פי הראייה. בתקופה מסוימת, הידע האסטרונומי הדרוש הגיע לידי חז"ל, והם השתמשו בו כדי לבקר את העדות ובשלב מאוחר יותר כדי לבסס את הלוח העברי במלואו על פי החשבון בלבד.
אם כן, לפי אותו היגיון, ועכשיו שהגיעו לדיוק רב יותר, תהיה חובה בשלב מסוים לרענן את לוח העברי כדי שהוא יתאים למציאות. אם בנושא הנידון השגיאה היא רק כשעה וחצי כל אלף שנים, בעניין השאלה – היינו תאריך אמירת "ותן טל ומטר לברכה" – השגיאה היא שמונה ימים כל אלף שנים. אלא שרפורמה כזאת דורשת סנהדרין של סמוכים, והסכמת הציבור כולו להיענות להחלטותיו.
מכאן ניתן להכליל את עיקרון זה לתחומים נוספים, ולקבוע ככלל שכל נושא הלכתי הדורש ידע מדעי חייב להסתמך על המידע המעודכן ביותר. עיקרון זה אמור לחול על נושאים שונים:
- בעניין הלכות טריפות, תהיה לכאורה חובה להסתמך על מידע מדויק ככל האפשר כדי לקבוע איזו פגיעה מעמידה את הבהמה בסכנת חיים ואיזו לא.
- בדיני ספקות, יש להסתמך על תורת ההסתברות המודרנית כדי להכריע את ההלכה במקרה של ספק.
- בדיני איסור והיתר, יש לבחון עניינים כמו "כבולעו כך פולטו", "בטל בשישים" ועוד לאור מדע עדכני.
.
[1] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) שמות פרשת בא יב ב.
[2] ספר החינוך מצוה ד.
[3] ראש השנה ב ו-ח.
[4] אוצר הגאונים לראש השנה, ערוך על ידי ב. מ. לוין, ירושלים תרצ"ג, כ. עמ' 34.
[5] שם, עמ' 35.
[6] אוצר הגאונים על מסכת יום טוב, ערוך על ידי ב.מ. לוין, ירושלים תרצ"ב, ד: עמ' 3-4.
[7] על פי בבלי ראש השנה כה ע"א. אלא שרבנו בחיי נסחף: המשפט "אל תחושו לראיית הירח החשבון הוא העיקר" אינו נמצא בדברי רבן גמליאל!
[8] ראש השנה ג א.
[9] ראש השנה ב ח.
[10] בבלי ראש השנה כד ע"א.
[11] פירוש רבינו בחיי על התורה, שמות יב ב.
[12] לפי הרמב"ם, מה שכתוב במשנה "בזמנו" או "שלא בזמנו", הכוונה היא "זמנו, הוא ליל שלשים לחדש היוצא. ושלא בזמנו, ליל שלשים ואחד".
[13] רבי לוי בן חביב (1483 ספרד – 1545 ירושלים). הוא התנגד לחידוש הסנהדרין שניסה המהר"י בי רב להקים, ועקב התנגדותו דעך הניסוי ובטל.
[14] שו"ת מהרלב"ח קונטרס הסמיכה.
[15] פירוש המשנה ראש השנה ב ו.
[16] ספר המצוות מצות עשה קנג.
[17] רמב"ם הלכות קידוש החודש הקדמה.
[18] הלכות קידוש החודש ה ב.
[19] הלכות קידוש החודש א ו-ז.
[20] הלכות קידוש החודש ב ד.
[21] לא מצאתי איפה הרמב"ם כותב שידע זה מקורו מסיני.
[22] שו"ת הרשב"א ד רנד.
[23] https://www.etzion.org.il/he/halakha/studies-halakha/philosophy-halakha/sanctification-months
[25] מורה הנבוכים א:עא. ראו גם שם ב:יא באותו ענין.