כתוב בגמרא:

אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא: רבי נטע נטיעה בפורים, ורחץ בקרונה של צפורי בשבעה עשר בתמוז, ובקש לעקור תשעה באב, ולא הודו לו. אמר לפניו רבי אבא בר זבדא: רבי, לא כך היה מעשה. אלא: תשעה באב שחל להיות בשבת הוה, ודחינוהו לאחר השבת, ואמר רבי: הואיל ונדחה – ידחה, ולא הודו חכמים. קרי עליה "טובים השנים מן האחד" [רש"י: אילו לא שמעתי הייתי טועה בדבר, עכשיו טוב לי שלימדתני האמת].[1]

זאת אומרת שלפי רבי, אין איסור רחיצה – וכנראה כנ"ל לגבי האיסורים האחרים הנהוגים ביום כיפור ובתשעה באב: סיכה, נעילת הסנדל ותשמיש המיטה – בשבעה עשר בתמוז. בעניין תשעה באב, לפי הגרסה הראשונה שבגמרא רבי רצה לבטלו מכל וכול, אולם לפי הגרסה השנייה, כל מה שהוא רצה לעשות הוא לבטלו במקרה שהוא חל בשבת.

על היוזמה הראשונה של רבי – לרחוץ בשבעה עשר בתמוז – תוספות שואלים כדלהלן: "מאי איריא לרחוץ? אפילו לאכול נמי מותר, כדתניא "אין צרה ואין שלום, רצו מתענין, לא רצו אין מתענין"". תוספות מתכוון לסוגיה שבמסכת ראש השנה. כתוב במשנה:

על ששה חדשים השלוחין יוצאין: על ניסן מפני הפסח, על אב מפני התענית, על אלול מפני ראש השנה, על תשרי מפני תקנת המועדות, על כסליו מפני חנוכה, ועל אדר מפני הפורים. וכשהיה בית המקדש קיים – יוצאין אף על אייר מפני פסח קטן.[2]

והגמרא שואלת:

וליפקו נמי אתמוז וטבת? דאמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא: מאי דכתיב "כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת צוֹם הָרְבִיעִי וְצוֹם הַחֲמִישִׁי וְצוֹם הַשְּׁבִיעִי וְצוֹם הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה לְבֵית יְהוּדָה לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה וּלְמֹעֲדִים טוֹבִים" (זכריה ח יט)? קרי להו צום, וקרי להו ששון ושמחה. בזמן שיש שלום [רש"י: שאין יד הגויים תקיפה על ישראל], יהיו לששון ולשמחה. אין שלום, צום. אמר רב פפא: הכי קאמר: בזמן שיש שלום, יהיו לששון ולשמחה. יש שמד [גזרת המלכות], צום. אין שמד ואין שלום, רצו – מתענין, רצו – אין מתענין [וכיון דרשות הוא, לא מטרחינן שלוחים עלייהו]. אי הכי, תשעה באב נמי! אמר רב פפא: שאני תשעה באב, הואיל והוכפלו בו צרות. דאמר מר: בתשעה באב חרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה ביתר, ונחרשה העיר.[3]

ואם כן, היות ובתקופת רבי מצב היהודים היה סביר, הצום עצמו היה תלוי ברצון הציבור. אולם, לפי תוספות, אותו ציבור כבר קיבל את הצום בלי עוררים: "כיון דקבלוהו כבר אבותינו על עצמם מסתמא גם הם קבלוהו".

על היוזמה השנייה של רבי לפי הגרסה הראשונה של הגמרא – לבטל כליל את תשעה באב – תוספות שואלים שתי שאלות, כדלהלן:

• "היכי סלקא דעתך… דרבי היה רוצה לעקור תשעה באב לגמרי, והא אמרינן "כל האוכל ושותה בתשעה באב אינו רואה בנחמה של ירושלים" (בבלי תענית ל ע"ב)".
• "ועוד דהא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו אלא אם כן גדול הימנו בחכמה ובמניין".

ותוספות מסבירים – בניגוד לפשוטם של הדברים – שכוונתו של רבי הייתה "דרצה לעקרו מתשיעי ולקבעו בעשירי, כדאמר רבי יוחנן: "אילו הואי התם קבעתיה בעשירי" (בבלי תענית כט ע"א)".

הרשב"א חולק על תוספות, הרי משתמע מהתגובה של רבי אבא בר זבדא שהיה מדובר בביטול ממשי, ולא בשינוי תאריך בלבד. ולדעתו, כן הייתה אפשרות לבטל את תשעה באב, באשר:

אין זה מבטל דברי בית דין חברו, דאלו תקנה ראשונה בתנאי הייתה, דהא קרי להו צום וקרי להו שמחה… והא דמחמרינן בתשעה באב הנהגת הדורות הייתה הואיל והוכפלו בו צרות… והלכך אלו רצה רבי לעקרו לא מבטל דברי בית דין שגדול ממנו הוא.

גם הריטב"א חולק על תוספות, וטוען שאם מתעוררת בעיה בעניין הסמכות של רבי לבטל תקנה שהתקבלה על ידי בית דין אחר, גם שינוי תאריך היה נמנע ממנו. אבל לדעתו כל מה שרבי רצה לחדש – על פי הגרסה הראשונה שבגמרא – היה לבטל את האיסורים הנוספים שבו, ובלשונו:

רבי היה רוצה לעקור תשעה באב כגון שבעה עשר בתמוז, דשורת הדין אין הפרש ביניהם בגזירת נביאים, ושלא כדברי הראשונים שרצה לעוקרו שלא להתענות בו כלל, אלא רצה לעוקרו לבטל ממנו רחיצה וסיכה וכולהו דיני דחומרי דתענית, וחכמים לא הודו לו בזה לפי שהוכפלו בו צרות ואין ראוי לנו להקל בו אף על פי שאפשר כן מגזירת נביאים ברצו, אלא שישראל חסידים לא רצו להקל בו מטעם זה.

אבל שוב, פירוש זה איננו תואם את פשוטם של דברי הגמרא.

אלא שכנראה ניתן להבין את הדברים כמו שהציג אותם הרב אביהוד שורץ[4], ולהלן פרשנותו.

כתוב בגמרא: "מימות משה ועד רבי לא מצינו תורה וגדולה במקום אחד". לא מדובר רק בעושר, אלא גם בכוח מדיני, באשר השלטון הרומאי בארץ ישראל באותם ימים הכיר בנשיאותו של רבי, וראה בו את הסמכות הבכירה לכל ענייני היהודים. היה ברבי יהודה הנשיא שילוב של גדולה תורנית, חוסן כלכלי וסמכות הנהגתית.

על רקע זה יובנו דברי הגמרא הנ"ל, שרבי יהודה הנשיא ביקש לעקור את תשעה באב, אלא שלא הודו לו חבריו. מדוע ביקש רבי לבטל את צום תשעה באב? הלוא המקדש עודנו חרב! אלא ייתכן שרבנו הקדוש סבר שאמנם בית המקדש עודנו בחורבנו, אך סוף סוף חזרה לעם ישראל הנהגה יציבה, ושמא די בזה להכריז על סיום הגלות. חבריו של רבי לא הודו לו, וצום תשעה באב נותר על כנו, אך אין עוררין על ההישג הכביר שהשיג רבנו הקדוש, שייצב והעצים את מוסד הנשיאות.

מה חשבו חבריו של רבי?  לדעתם, שלטון יהודי עצמאי בארץ ישראל הוא תופעה חיובית ומבורכת, אך לא ניתן לראות בה גאולה ממש. גאולה היא אך ורק מאורע מושלם, הכולל בניין בית המקדש ועצמאות מדינית. שלטון אוטונומי מצומצם בחסות רומאית אינו יכול להיחשב כשלטון של גאולה.

דומה שהמחלוקת בין רבי יהודה הנשיא וחכמים מלווה את עם ישראל גם במאה השנים האחרונות, מאז שב לארצו. יש טוענים: גם אם מדינת ישראל אינה מושלמת, יש בה משום שינוי לטובה והתחלה חדשה. לעומתם מצדדים אחרים בגישת "הכול או כלום":  או גאולה של ממש על ידי משיח בן דוד, או ביטול כליל של המדינה שבארץ ישראל.

[1] בבלי מגילה ה ע"א-ב.

[2] ראש השנה א ג.

[3] בבלי ראש השנה יח ע"א-ב.

[4] סנהדרין דף לח – הנהגתו של רבי יהודה הנשיא | תורת הר עציון.

https://www.etzion.org.il/he/talmud/seder-nezikin/massekhet-sanhedrin/ סנהדרין-דף-לח-הנהגתו-של-רבי-יהודה-הנשיא