כתוב בפרשתנו:

וְאִישׁ כִּי יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה שִׁכְבַת זֶרַע וְהִוא שִׁפְחָה נֶחֱרֶפֶת לְאִישׁ וְהָפְדֵּה לֹא נִפְדָּתָה אוֹ חֻפְשָׁה לֹא נִתַּן לָהּ בִּקֹּרֶת תִּהְיֶה לֹא יוּמְתוּ כִּי לֹא חֻפָּשָׁה. וְהֵבִיא אֶת אֲשָׁמוֹ לַה' אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֵיל אָשָׁם. וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן בְּאֵיל הָאָשָׁם לִפְנֵי ה' עַל חַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא וְנִסְלַח לוֹ מֵחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא (ויקרא יט כ-כב).

קטע זה מעורר בעיות רבות, וקודם כל בעיה לשונית, באשר מופיעות שם מילים שאין להן דמיון במקרא כולו. מהי המשמעות של "נחרפת", של "ביקורת"? ובאיזה מקרה מדובר? משתמע שם שנעשתה עבירה שהיה מקום לחשוב שהעוברים עליה חייבים מיתה, אלא שהתורה מחדשת שאין זה המצב, אלא הגבר רק צריך להביא קרבן אשם. במה מדובר?

 

הסבר המילה "נחרפת"

על פי ההקשר, המילה "נחרפת" מבטאת קשר מסוים בין השפחה ל-"איש". הפרשנים הציעו הסברים שונים למונח הזה, כדלהלן:

• לפי חז"ל, זו מילה נרדפת ל-"מאורסה", לפחות בארץ יהודה. כך עולה מהברייתא הבאה:

האומר [לאישה: הרי את] חרופתי, מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה הויא רובא דעלמא? הכי קאמר: האומר חרופתי – מקודשת, שנאמר: "והיא שפחה נחרפת לאיש"; ועוד, ביהודה קורין לארוסה חרופה. ויהודה ועוד לקרא? אלא הכי קאמר: האומר חרופה ביהודה, מקודשת, שכן ביהודה קורין לארוסה חרופה.[1]

זאת אומרת שבהשפעת הפסוק נהגו ביהודה להשתמש במילה "חרופה" במשמעות של "ארוסה". אבל הגמרא גם מצליחה למצוא הסבר אטימולוגי למונח זה, המביע את העובדה ששפחה זו בעולה, כדלהלן:

מאי משמע דהאי נחרפת לישנא דשנויי הוא [רש"י: שנשתנית מברייתה]? דכתיב: "וַתִּקַּח הָאִשָּׁה וַתִּפְרֹשׂ אֶת הַמָּסָךְ עַל פְּנֵי הַבְּאֵר וַתִּשְׁטַח עָלָיו הָרִפוֹת וְלֹא נוֹדַע דָּבָר" (שמואל ב יז יט) [הריפות – דבר שנשתנה על ידי כתישה וכאן נמי על ידי אבר שמש דש]. ואי בעית אימא: "אִם תִּכְתּוֹשׁ אֶת הָאֱוִיל בַּמַּכְתֵּשׁ בְּתוֹךְ הָרִיפוֹת בַּעֱלִי לֹא תָסוּר מֵעָלָיו אִוַּלְתּוֹ" (משלי כז כב).[2]

• לפי רש"י: "נחרפת לאיש – מיועדת ומיוחדת לאיש, ואיני יודע לו דמיון במקרא". רש"י מסביר את העניין בהשראת חז"ל, אולם לא הצליח למצוא הסבר אטימולוגי לפרשנות זו.
• לפי הרשב"ם: "נחרפת – מסורה ומיוחדת לעבד עברי, כדכתבו "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה". ודומה לו "זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשׁוֹ לָמוּת" (שופטים ה יח), מסר נפשו. וגם בתרגום".
• לפי אבן-עזרא: "המלה מגזרת חרפה, בעבור היותה שפחה". זאת אומרת, מפאת הבושה שיש בקשר עם שפחה כנענית, עצם המונח המבטא את הקשר מביע את החרפה שיש בקשר הזה.
• לפי הרמב"ן:

הנראה אלי כי הוא מלשון "כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי בִּימֵי חָרְפִּי" (איוב כט ד), בימי נעורי, וכן "לֹא יֶחֱרַף לְבָבִי מִיָּמָי"  (שם כז ו), שלא יהיה לי לב נער. ויקראו ימי הנעורים ימי חורף כי החורף בראשית השנים, וימי הזקנה כנגד הקיץ שהם ימי האסיף. יאמר הכתוב, שהיא שפחה נערה לאיש ידוע, כי הפילגש אשר היא משרת את האיש וישכב עמה תקרא נערה לו, כי גם כל משרת האדם יקרא נערו, ומורגל בלשון חכמים לאמר על השוכבת עם האיש משמשת עמו. והיא נחרפת, שנעשית נערה לאיש וידועה לו מנסיפד"ה בלע"ז, וכן בלשון חכמים (סנהדרין נח ע"ב) "דקרו לה רביתא דפלניא". והענין, שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קדושין והיא לו לנערה משמשת.

פירוש המילה "נחרפת" הוא "נערה", זאת אומרת משרתת מין, פילגש.

עכשיו יש לברר את פרטי המעשה: באיזו עבירה מדובר, ומה עונשה?

 

פרשנות חז"ל

כך כתוב במשנה:

מה בין השפחה לבין כל העריות שלא שוותה להן לא בעונש ולא בקרבן?… כל העריות אחד האיש ואחד האישה שווין במכות ובקרבן, ובשפחה לא השווה את האיש לאשה במכות ולא את האישה לאיש בקרבן.[3]

והגמרא מבארת:

תנו רבנן: "והפדה" – יכול כולה? תלמוד לומר: "לא נפדתה". יכול לא נפדתה? תלמוד לומר: "והפדה". הא כיצד? פדויה ואינה פדויה, חציה שפחה וחצייה בת חורין ומאורסת לעבד עברי, דברי רבי עקיבא. רבי ישמעאל אומר: בשפחה כנענית הכתוב מדבר ומאורסת לעבד עברי. אם כן, מה תלמוד לומר "והפדה לא נפדתה"? דברה תורה כלשון בני אדם.[4]

לפי רבי ישמעאל, מדובר כאן בשפחה כנענית המקיימת חיי אישות עם עבד עברי של אותו אדון. נוהל זה מופיע בתורה: "אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ" (שמות כא ד), ורש"י מפרש: "מכאן שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית להוליד ממנה עבדים". התורה באה ללמד אותנו שאם ישראלי אחר בא עליה, אין כאן עבירה על איסור אשת איש, ולכן אינם חייבי מיתה, אלא הגבר חייב להביא קרבן אשם. כך הרב הופמן מסביר את העניין:

רבי ישמעאל סבור שהתורה מטפלת כאן במקרה אחר שכבר נזכר פעם… היה המנהג שהאדון נתן לעבדו העברי שפחה כנענית לאשה, שנשארת אחרי יציאת העבד בבית האדון. נישואין כאלה נקראים כאן "נחרפת", משום שאינם קיימים לתמיד, אלא השפחה מסורה לעבד עברי רק לזמן עבדותו. והנה דעת רבי ישמעאל היא, שאף על פי שתוקף הנישואין מוגבל רק לזמן מסוים, מכל מקום יש לנהוג בהם כבדבר שהוא קודש, והפרתו טעונה כפרה, ורבי עקיבא היה סבור, כנראה, שאין כאן דין נישואין כלל, משום שקידושי שפחה אין תופסים.

ואכן רבי עקיבא סובר שמדובר בשפחה השייכת לשני שותפים, שאחד מהם שחרר אותה, ואז עבד עברי אירס אותה. היות והיא חצי שפחה חצי בת חורין, במקרה שאיש ישראלי בא עליה, יש אמנם עבירה, אבל אין כאן חיוב מיתה.

על פי המסורת, השפחה חייבת מלקות, וזה נלמד מהמילה האניגמטית "ביקורת", במשמעויות שונות כדלהלן:

• לפי רש"י: "יש על בית דין לבקר את הדבר שלא לחייבו מיתה, כי לא חפשה, ואין קידושיה קידושין גמורים". וכן הרשב"ם: "כמו "לא יבקר הכהן" (ויקרא יג לו וכן ויקרא כז לג). כן פתרוהו דונש ומנחם. יחקרו בית הדין אם לא חופשה לא יחייבו מיתה כאשת איש".

אבל הרמב"ן לא אוהב את הפירוש הזה, למרות שכך "אמרו כל המפרשים", שטענו כי "היא דומה לאשת איש אולי יטעו בה". הרמב"ן כותב: "אין פירושם מתוק בפי, כי בידוע שיבוקר הדבר ולא ימיתו האדם חנם, וכן יבקרו בכל חייבי המיתות". לדעתו, אין התורה צריכה להזהיר את השופטים שלא להטיל עונש מוות בלי להיות בטוחים שהדין כך.

• לפי הרמב"ם: "הוציא את המלקות בלשון בקרת לפי שאין אדם לוקה אלא אחר שמבקרים גופו ויכולתו ורואים כמה הוא סובל"[5]. עונש מלקות מכונה "ביקורת" מפאת הבדיקה הפיזית של הנאשם שיש לערוך לפני הטלת העונש.
• לפי הרע"ב: "לשון בקורת, בקריאה, לפי שקורין על הלוקה "אם לא תשמור לעשות והפלה ה' וגו'"".[6] שורש המונח הוא הפועל ק-ר-א.
• אבן עזרא כותב: "יש עליו מלקות ברצועה של בקר".
• לפי הרמב"ן:

היא מלה יחידית בכתוב אבל היא מורגלת בלשון ארמית ובדברי רבותינו, מלשון הפקר… כמו שאמרו "בית שמאי אומרים: "הבקר לעניים הבקר, ובית הלל אומרים עד שיבקיר אף לעשירים כשמיטה" (פאה ו א)… וכן בכל מקום במשנה הלשון בבי"ת. אבל הרגילו בגמרא לומר ממנו הפקר, כי האותיות האלה מתחלפות אצלם תמיד. ופירוש הפסוק הזה… כי בקרת תהיה לו, כלומר מופקרת תחשב אצלו, ולא יומתו כמשפט הנואף והנואפת.

ברם, כל הפירושים האלה אינם מצליחים להסתיר את העובדה כי לפי פשוטו של מקרא אין כל עונש לשפחה החוטאת. ואם כן נשאלת השאלה: מדוע חז"ל הטילו עונש מלקות על האישה הזאת? הספורנו עונה לשאלה זו כך:

בהיות הפעל הזה נגד כבוד האיש הפועל לא נגד כבוד האישה המתפעלת אין ספק שהיא הרגילתו וראויה ללקות. והנה המזיד בזה שעשה זה הסכלות לחלל את עצמו, הוא קרוב לשוגג, ומקריב אשם על חלול הקדש.

שפחה כנענית זו, שהייתה מסורה לעבד עברי, קיימה יחסים עם איש ישראלי. מפאת המרחק המעמדי בין הגבר לאישה, מדובר במעשה שאינו מכבד את הגבר בלשון המעטה, ולכן יש להניח כי זאת השפחה שהסיתה את הגבר, ולכן היא אמורה להיענש. מצד שני, הגבר הוא כעין קרבן של אישה זו, ולכן הוא רק מביא אשם כדי להתכפר.

 

אבל בירושלמי קיימת גרסה אחרת, לפחות בדעתו של רבי עקיבא: "רבי עקיבה אמר: בשחצייה שפחה וחצייה בת חורין במאורסת לבן חורין הכתוב מדבר… רבי ישמעאל אמר: שפחה כנענית הנשואה לעבד עברי הכתוב מדבר".[7] והרב הופמן מבאר את העניין כך:

הסברה, כי הכתוב שלפנינו מדבר על נערה חציה שפחה וחציה בת חורין, נראית לכאורה דחוקה מאד, שהרי בשום מקום בתורה לא נזכר מצב כזה של עבדות למחצה, אולם אחרי עיון מעמיק נכיר בביאורו של רבי עקיבא את הביאור הנכון ביותר. היחס הוא כך: בן חורין רוצה לשאת שפחה ולמטרה זו רוצה הוא לפדותה ולשחררה; אולם עוד לא השיג את דמי הפדיון בשלימותם, ולכן הוא מוסר את חלק הפדיון לאדון שלה, ומארס לפי שעה את השפחה בכוונה לפדות אותה כעבור זמן מה. הסכום הנפרע נחשב לחלק מדמי הפדיון; לפי זה הנערה פדויה בחלקה וכך היא חציה שפחה וחציה בת חורין. מצב זה צוין במלים "שפחה נחרפת לאיש": "נחרפת" משורש חרף לשון וויתור והפקר, וכאן הוראתה: מסורה בסכום זעום… הסכום המלא … לא שולם עוד. והנה יכול האדון לשחרר אותה גם קודם שמקבל את כל הסכום בשטר שיחרור… אולם גם זה לא קרה… ולכן הנישואין אינן נישואין גמורים ו"לא יומתו". כך היא דעת רבי עקיבא.

 

פרשנות בתר-חזלית

הרשב"ם מסביר את העניין כמו רבי ישמעאל: "לא נפדתה – שאינה משוחררת ואינה כאשת איש לידון בחנק". אבל בניגוד לדעות שנאמרו בגמרא, אבן-עזרא מסביר את העניין כך:

הנכון על דרך הפשט שהיא הנזכרת בפרשת "וכי ימכור איש את בתו לאמה" (שמות כא ז) והיא ישראלית. והטעם שהוא יעדה שיקחנה אדוניה, או בנו, ואיננה מאורסה. וזה טעם, כי לא חפשה – איננה חפשית עד שתהיה מאורסה כמשפט הבנות.

כך שלדעתו מדובר בבת קטנה שנמכרה לאמה לאיש ישראלי, שבעיקרון הוא או בנו אמור לשאת אותה בשלב כלשהו. אם כן, קיים קשר מסוים בין האמה לאדונה, המכונה "יעוד", ומכאן אסור שאדם זר יקיים יחסים אתה. אלא שעבירה זו איננה בגדר גילוי עריות.

הרב הופמן מתנגד לפירוש זה, מטעמים הבאים:

א. שפחה עברית אינה נקראת בשום מקום בתורה "שפחה" אלא תמיד "אמה".

ב. מה שמכריע ביותר: לפי שמות שם, הקשר שבין האדון ובין הנערה יינתק כליל על ידי פדיון ("והפדה") או על־ידי יציאה לחפשי ("ויצאה"), באופן שאחרי כן היא שולטת על עצמה כבת חורין: ואילו כאן יוצא, שדווקא השחרור או שטר החופשה היו מהדקים את הקשר בין האיש ובין השפחה, כי הרי גם הוא וגם היא היו מומתים. ולכן: האיש שלו מסורה השפחה אינו בשום פנים האדון שלה, אלא, אדרבה, האיש הוא זר, שנישואיו אינן נישואין גמורים, משום שהאישה אינה חופשית במלוא מובן המלה. ואם כן, אי אפשר שכאן מדובר על אמה עבריה, שרק האדון או בן האדון יכולים ליעד לעצמם, אלא שמוכרחים אנו לפרש ששפחה זו היא כנענית.

לכן הרב הופמן אימץ כאמור את פרשנותו של רבי עקיבא, אלא שלדעתו לא מדובר בשפחה השייכת לשני שותפים – מקרה שלפי הבנתו אינו תואם את סגנון התורה – אלא בשפחה שהיא בתהליך מתמשך של פדיון, שטרם הסתיים. היא התארסה לאדם חופשי, אלא שאין כאן אירוסין ממש תקפים היות והיא לא ממש שוחררה. לכן הבא עליה איננו חייב מיתה.

לפי הרמב"ן, כאמור, מדובר בפילגש "שאינה אשתו לגמרי אבל נתן לה קידושין והיא לו לנערה משמשת".

 

סיכום

פרשה זו, על כל בעיותיה, היא אופיינית בעניין היחסים בין תורה שבכתב לתורה שבעל פה, במובנים הבאים:

• לא ברור במה מדובר, ורק התורה שבעל פה מאפשרת הבנת העניין.
• אולם, אין הסבר אחד ויחיד בתורה שבעל פה, אלא שתי דעות חולקות. דבר זה דורש הכרעה, ועל פי כללי הפסיקה, אכן הרמב"ם קבע את ההלכה כרבי עקיבא[8].
• חז"ל, על סמך דרשה מפוקפקת, "המציאו" עונש מלקות לשפחה.
• פרשנים רבים מבארים את העניין בניגוד לדברי חז"ל. הם אמנם יודעים שמבחינה הלכתית, רק דברי חז"ל תקפים, אבל אין בזה כדי למנוע מהם לפרש את התורה כפי שנראה להם, כל עוד פרשנות זאת לא באה לידי מעשה.

סוגיה זו מציגה באופן בולט את סמכותם של חז"ל בתרגומם את דברי התורה שבכתב לידי הלכה למעשה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

[1] בבלי קידושין ו ע"א.

[2] בבלי כריתות יא ע"א.

[3] כריתות ב ד.

[4] בבלי כריתות יא ע"א.

[5] פירוש הרמב"ם על משנה כריתות ב ד.

[6] רבי עובדיה מברטנורא כריתות ב ד.

[7] ירושלמי (ונציה) קידושין א א.

[8] הלכות אישות ד יז.