המאבק בין יעקב ועשיו, המתואר בפרשתנו וכן בפרשיות הבאות, ניסוב כולו על בעיית זכות הבכורה: מבחינה ביולוגית עשיו הוא הבכור, אלא שיעקב אבינו אינו שלם עם עובדה זו, כך שבאמצעות פעולות שונות הוא משתדל לשלול זכות זו ממנו ולזכות בה הוא עצמו. יש לברר מהו תוכנה של זכות הבכורה, שעליה נאבקו שני האחים בצורה כה עיקשת ,ומהי חשיבותה בעיניהם. כמו כן יש לברר מה באה התורה ללמדנו, כאשר היא מתארת לנו את השלבים השונים של מאבק דרמטי זה.

רש"י[1] מסביר את העניין שמצא יעקב בבכורה כך: "לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה". לפי פרשנותו, גם כך הבין עשיו את משפט הבכורה, כאשר הוא אומר[2]: "הנה אנכי הולך למות!": "אמר עשיו: מה טיבה של עבודה זו? אמר לו: כמה אזהרות ועונשים ומיתות תלויים בה, כאותה ששנינו אלו הם שבמיתה: שתויי יין, ופרועי ראש. אמר: אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה".

ברם, אין דברי רש"י כפשוטם מתקבלים על הדעת. הרי אחת משתיים: או שיעקב ועשיו נאבקו על זכות זו בשביל עצמם, או לטובת זרעם. אלא שלטובת זרעם אי אפשר, הרי בכורה היא מעצם הגדרתה זכות שלא ניתנת להעברה מדור לדור למשפחה שלמה, ולכן, מה תועיל זכות הבכורה ליעקב אם לא מדובר בו עצמו? מצד שני, גם לא יתכן שהעניין שמצאו בבכורה היה עבור עצמם, הרי בזמנם של יעקב ועשיו טרם הוקם המשכן.

כדי להבין את הכוונה האמיתית של רש"י, מסתבר שיש לבאר את המאבק בין יעקב לעשיו בצורה אחרת, ויש קודם כל לברר מהי משמעותה של זכות הבכורה בעיני האחים. בבירור הזה יש להימנע מכל אנכרוניזם – היינו להבין את משפט הבכורה על פי זכויותיה ודיניה המאוחרים הבאים לידי ביטוי בתורה שבכתב ושבעל פה – ויש להבהיר מה ראו בו יעקב ועשיו בהתאם להשקפותיהם ולתקופתם.

ר' אברהם אבן עזרא מבין את רצונו של יעקב לזכות בבכורה כעניין אישי, כדלהלן: "שיקח פי שנים בממון אביו. ויש אומרים שיש לבכור לעולם מעלה על הצעיר לקום בפניו ולשרתו כבן לאב"[3]. ההסבר הראשון רומז לזכויות הבכור על פי מה שנקבע בתורה, ומדובר אפוא באנכרוניזם[4]. ואילו הפירוש השני רומז למעמדו המיוחד והמיוחס של הבן הבכור בעולם העתיק, הן בישראל והן בקרב עמים אחרים. עובדה זאת מוכרת לנו ממקורות שונים, מהמקרא ומתעודות היסטוריות הקיימות על התקופה העתיקה ותקופות יותר מודרניות[5]. יתירה מזו: מתברר כי בעיני אנשי תרבויות עתיקות, לידת הבכור הייתה מלווה בהילה מיסטית שאין כדוגמתה ביתר הלידות[6]. למשמעות זאת של הבכורה ישנם מספר עדויות במקרא:

– לבכור היה מעמד מיוחד, באשר היה רגיל לכנס אצלו את אחיו, כפי שמשתמע ממה שמובא בספר איוב[7]: "ויהי היום ובניו ובנתיו אכלים ושתים יין בבית אחיהם הבכור".

– לאבלות על הבכור היה אופי מיוחד, כפי שמשתמע מדבריו של זכריה[8]: "ושפכתי על בית ה' ועל יושב ירושלם רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו וספדו עליו כמספד על היחיד והמר עליו כהמר על הבכור".

– הבכור נחשב כשר ונשיא, כמו שמשתמע מהפסוק בתהילים[9]: "אני בכור אתנהו עליון למלכי ארץ". ויש דוגמאות רבות שמשתמשים במלה "בכור" לציין גדולה ויתרון, למשל: "ואמרת אל פרעה כה אמר ה' בני בכרי ישראל"[10]. "ורעו בכורי דלים ואביונים לבטח ירבצו והמתי ברעב שרשך ושאריתך יהרג"[11]. "בבכי יבאו ובתחנונים אובילם אוליכם אל נחלי מים בדרך ישר לא יכשלו בה כי הייתי לישראל לאב ואפרים בכרי הוא"[12]. "יאכל בדי עורו יאכל בדיו בכור מות"[13].

– יש סימנים לכך כי בעבר הרחוק היה הבכור היורש העיקרי[14] בין האחים[15]. נוהג זה חודש בזמנים הפיאודליים, ובמקרים מסוימים המשיך להתקיים עד התקופה המודרנית[16].

– הקדושה המיוחדת שהייתה לבכור גם גרמה לכך שהקריבו אותו כקרבן[17], כמו שמוזכר בספר מלכים[18]: "וירא מלך מואב כי חזק ממנו המלחמה ויקח אותו שבע מאות איש שלף חרב להבקיע אל מלך אדום ולא יכלו. ויקח את בנו הבכור אשר ימלך תחתיו ויעלהו עלה על החמה".

גם בדברי חז"ל יש התייחסות למעמדו המיוחד של הבכור. למשל, מובא בגמרא: "כבד את אביך ואת אמך … וי"ו יתירה – לרבות את אחיך הגדול"[19].

נמצאנו למדים כי מעמד הבכורה העניק למי שזכה בו יתרונות חומריים ורוחניים כאחד. אם כן, מתברר כי רש"י בא לחדש שיעקב השתדל לזכות בתואר של בכור לא מפאת הזכויות החומריות הנובעות מתואר זה, אלא במטרה לזכות במעמדו המיוחד של הבכור בתחום הרוחני. יחד עם זה, יש להניח כי מאמצים אלה נבעו מכך שיעקב אבינו ידע ושמע על הייעוד המיוחד שהובטח לכלל ישראל על ידי הקב"ה בברית בין הבתרים, ושכל כוונתו הייתה לדאוג שייעוד זה יימסר לקבוצת אנשים הראויים למלאו כנדרש. כאשר הוא הבחין שאין בעשיו הכישורים הדרושים לתפקיד זה, הוא השתדל לשלול ממנו את המעמד המיוחס שהיה עלול להעניק לו את הזכות למלא את התפקיד הזה.

יתכן שכך ניתן להבין – בצורה אפוא אלגורית – את פירושו של רש"י שהבאנו לעיל, המתייחס לשירות הבכור במשכן. רש"י כנראה מתכוון בפירושו להבהיר כי אין יעקב חשק ביתרונות החומריים של הבכורה, אלא במעמדה הרוחני, המסומל על ידי שירות הבכורים במשכן. בדרישה זו הוא ראה את עצמו כנציג של עם ישראל לפני קיומו בפועל, באשר יתרונו בין הגויים אינו חומרי אלא רוחני בלבד. יעקב היה ער לכך שאין במעמד זה מקור להענקת נכסים חומריים: להיפך, הוא היה מודע ששליחות זו כרוכה בצער ובייסורים, וזה נרמז – לפי פירושו של רש"י – במה שהבהיר לעשיו בתיאור העונשים האורבים לבכורות. עשיו, שטבעו נטה יותר לרכוש ולעושר מאשר לחיים הרוחניים, לא היה מוכן לקחת על עצמו ועל זרעו תפקיד שאינו מביא אלא צער וכאב.

זה כנראה המסר שהתורה מתכוונת להבהיר בתיאור המאבק בין יעקב ועשיו. אלא שניתן להרחיב את הנושא, ולראות בו עיקרון שאינו מתייחס לכלל ישראל בלבד אלא גם לאנשים הפרטיים. לפי אייזענשטיין[20], אחד המסרים העיקריים של המקרא הוא שבניגוד למה שהיה מקובל בעולם העתיק, אין התורה מכירה בעליונותו של הבכור, או בכל זכות המוענקת על ידי השתייכות לאצולה כלשהי, אלא הקובע העיקרי הוא זכותו האישית של המועמד[21]. עיקרון זה חוזר על עצמו פעמים רבות במקרא. דוגמאות לקיומו רבות הן, ונביא אותן בקיצור:

– אברהם, על פי צוויו של הקב"ה, גירש את ישמעאל בכורו לטובת יצחק הבן הצעיר.

– יעקב "קנה" את הבכורה מעשיו, ובהמשך גם זכה בברכות שהיו מיועדות לאחיו.

– ראובן איבד את זכותו לבכורה בעקבות מעשה בלהה.

– יעקב העניק עדיפות לאפרים על פני מנשה, על אף התנגדותו של יוסף.

– בעקבות חטא העגל, הבכורות איבדו את זכותם לשרת במשכן ואולצו להעבירה ללויים.

– משה רבנו, על פי צווי ה', לא חילק את המשרות הקשורות לשירות המשכן על פי סדר האחים, וזה היה אחד ממניעי מרדו של קורח.

– שמואל הנביא בחר כמלך את דוד, הצעיר שבבני ישי.

– דוד קבע ששלמה, בנו הצעיר, ימלוך תחתיו, ולא אדוניה שהיה הבכור.

נמצאנו למדים מפרשייה זו שני רעיונות חשובים:

– אליבא דרש"י, יעקב אבינו השתדל להשיג את הבכורה כמפתח לייעוד הרוחני של עם ישראל.

– כשמדובר בתפקיד רוחני, התורה מדגישה שאין הלידה מעניקה זכות אלא הכישורים האישיים.