תשעת הימים והמזל

 

מובא בגמרא:

משנכנס אב ממעטים בשמחה… אמר רב פפא: הלכך, בר ישראל דאית ליה דינא בהדי נכרי, לישתמיט מיניה באב דריע מזליה, ולימצי נפשיה באדר דבריא מזליה (בן ישראל שיש לו דין עם נכרי, שישתמט ממנו באב שרע מזלו, וימציא עצמו באדר שחזק מזלו).[1]

הראשונים מתפלאים: איך אפשר לטעון שבחודש אב יש מזל רע לבן ישראל, הלוא נקבע במקום אחר[2] שאין מזל לישראל! שתי תשובות נאמרו בעניין זה:

• "מגלגלים חובה ליום החייב"[3]: אמנם חיי הישראלי אינם מנוהלים על ידי המזל, אולם במקרה שמגיע לו עונש על מעשיו הרעים, ידאג הקב"ה שעונשו יארע בתקופה זו, שהיא מועדת לפורענות.
• "אין מזל לישראל" פירושו שחוקי האסטרולוגיה אינם חלים על עם ישראל, בניגוד לעמים אחרים. ברם, בידי הקב"ה האפשרות לגזור שזמנים מסוימים יהיו רעים לעם ישראל.[4]

השולחן ערוך פוסק כדברי רב פפא: "משנכנס אב ממעטים בשמחה, ובר ישראל דאית ליה דינא בהדי כותי (גוי) לישתמיט מיניה דריע מזליה".[5]

 

כתוב בתורה : "לֹא תֹאכְלוּ עַל-הַדָּם לֹא תְנַחֲשׁוּ וְלֹא תְעוֹנֵנוּ" (ויקרא יט כו). מהו גדר האיסור של "לא תעוננו"? הגמרא במסכת סנהדרין (סה ע"ב) מציגה מספר דעות בעניין זה:

"מעונן": רבי שמעון אומר: זה המעביר שבעה מיני זכור על העין (שכבת זרע משבע בריות ומעביר על עיניו ועושה כשפים). וחכמים אומרים: זה האוחז את העיניים (אוחז וסוגר עיני הבריות ומראה להם כאילו עושה דברים של פלא והוא אינו עושה כלום). רבי עקיבא אומר: זה המחשב עתים ושעות (לשון "מעונן" כמו בעל עונות, שמבחין את עונה) ואומר: היום יפה לצאת לדרך (ויצליח) למחר יפה ליקח (מקח וישתכר בו הלוקח), לימודי ערבי שביעיות (כלומר ערב שביעית למדים ורגילים להיות חטים יפות).

הרמב"ם פוסק להלכה כדעת רבי עקיבא: "איזהו מעונן? אלו נותני עתים שאומרים באצטגנינות יום פלוני טוב, יום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני".[6] אגב, לפי הרמב"ם דברים אלה לא רק אסורים, אלא גם אינם מועילים: "דברים בטלים כוזבים שהזהירה מהם התורה כמו שהזהירה מהשקר"[7]. לכן אין כל פלא שבעניין תשעת הימים אין הוא מביא להלכה את המימרה של רב פפא, אלא מסתפק בקביעה זו: "משנכנס אב ממעטים בשמחה".[8]

ברם, המחבר ובעקבותיו הרמ"א מאמינים בגזֵרת הגורל. כך משתמע לפחות מדברי הרמ"א, שלא מסתפק בקביעת האיסור אלא גם מטעים אותו:

אין שואלים בחוזים בכוכבים ולא בגורלות. הגה: משום שנאמר: "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ" (דברים יח יג). נהגו שאין מתחילים בב' ובד', ואין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה. הגה: ולכן נהגו גם כן להתחיל ללמוד בראש חודש, כי אף על פי שאין ניחוש יש סימן. במה שאדם יודע שהוא כנגד המזל, לא יעשה ולא יסמוך על הנס, אלא שאין לחקור אחר זה. [9]

גם קיצור שולחן ערוך דן בנושא, ומורגשת בדבריו אי-נוחות מהסתירה בין האיסור של "לא תעוננו" ובין האמונה בגורל, שהיא המקור למנהגים רבים:

איזהו מעונן, זה שנתן עתים, שאומר באצטגנינות, יום פלוני טוב ויום פלוני רע, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני. ומה שנוהגים שאין נושאים נשים אלא במילוי הלבנה, אין זאת בכלל מנחש ומעונן, שאין עושים זאת אלא לסימן טוב, כדרך שמושחים את המלכים על המעיין לסימן שתמשוך מלכותו, כן עושים לסימן טוב כמו שהלבנה הולכת ומתמלאת… וכן נוהגים להתחיל ללמוד בראש חודש, ומה שנוהגים שאין מתחילים בשני וברביעי יש מתירים גם כן.[10]

היינו מצפים מהרמב"ם שלא יביא להלכה דינים מעין אלו. והנה, בהלכות תשעה באב, הוא כותב דברים שלכאורה סותרים את עמדתו הפילוסופית בעניין גזרת הגורל:

תשעה באב וחמשה דברים אירעו בו: נגזר על ישראל במדבר שלא יכנסו לארץ, וחרב הבית בראשונה ובשנייה, ונלכדה עיר גדולה וביתר שמה והיו בה אלפים ורבבות מישראל והיה להם מלך גדול ודימו כל ישראל וגדולי החכמים שהוא המלך המשיח, ונפל ביד גויים ונהרגו כולם והייתה צרה גדולה כמו חורבן המקדש, ובו ביום המוכן לפורענות חרש טורנוסרופוס הרשע ממלכי אדום את ההיכל ואת סביביו לקיים: "ציון שדה תחרש" (ירמיה כו יח).[11]

למה מתכוון הרמב"ם כאשר הוא מכנה את תשעה באב "מוכן לפורענות"? האם אין כאן השלמה עם הגישה הרווחת שיש ביום זה עצמו מזל רע, כמו שנאמר לעיל בעניין תשעת הימים? אלא יש ליישב שמדובר כאן לא באמירה דתית או מיסטית אלא בקביעה סטטיסטית. אנחנו צמים ביום זה מפני שבאותו יום אירעו צרות רבות לעם ישראל, ותו לא. לחיזוק טענה זו יש לבחון כיצד שימש ביטוי זה בדברי חז"ל, שבוודאי השפיעו על כתיבת הרמב"ם.

בגמרא מובא: "ממוכן זה המן. ולמה נקרא שמו ממוכן? שמוכן לפורענות". ורש"י מבאר: "מוכן לפורענות: עומד להיות תלוי".[12] בנידון זה, ברור שלא הייתה שום גזֵרה קדומה שהמן הרשע היה חייב להיענש, אלא העונש שבא עליו הוא תוצאה של מעשיו הרעים שעשה מכוח בחירתו החופשית. במקום אחר רש"י כותב בהשראת המדרש: "ויבא שכמה: מקום מוכן לפורענות, שם קלקלו השבטים, שם ענו את דינה, שם נחלקה מלכות בית דוד".[13] גם כאן אין להטיל דופי קדום על העיר שכם, אלא עובדה היא ששם אירעו דברים רעים.

על פי זה ניתן לבאר את דברי הרמב"ם בעניין יום הכיפורים.[14] בראש הלכות תשובה (א ג) כותב הרמב"ם: "עצמו של יום הכיפורים מכפר לשבים, שנאמר: 'כי ביום הזה יכפר עליכם' (ויקרא טז ל)". איך מתמודד הרמב"ם עם הקביעה שעצם יום הכיפורים מכפר, אפילו רק לשבים? איך אפשר להסביר באופן רציונאלי שזמן מסוים מאפשר יותר מזמן אחר מחילת עוונות על ידי הקב"ה?

אולם מתברר כי גם בנושא זה אין להבין את הדברים כמשמעם. במורה הנבוכים (ג מג) הרמב"ם כותב:

טעמו של הציווי על צום כפור ברור גם כן: לתת את דעת התשובה. והוא היום שבו הוריד אדון הנביאים את הלוחות השניות ובישׂר להם שנסלח חטאם הגדול. ואותו יום נעשׂה לנצח יום תשובה ועבודת ה' צרופה. לכן הורחק ממנו כל עונג גופני וכל מאמץ להשׂיג תועלת גופנית, כוונתי לעשׂיית מלאכות, ומצטמצמים בו באמירת הוִידוּיים, כלומר, בהודאה בחטאים ובתשובה מהם.

יום הכיפורים הוא יום שבו הקב"ה סלח לבני ישראל על עוון עגל הזהב. לכן הוא נבחר ליום שכולו מוקדש לתשובה, והדינים המלווים אותו מכשירים אותו לייעוד זה. ובתור שכזה הוא מאפשר תשובה וכפרה, וזה הסבר הקביעה כי "עצמו של יום מכפר": מכלול ההלכות והדינים שביום הכיפורים לצד המסורת ההיסטורית גורמים שביום זה קל יותר וטבעי יותר לחזור בתשובה.

 

[1] בבלי תענית כט ע"א-ע"ב.

[2] בבלי שבת קנו ע"א.

[3] תוספות תענית כט ע"ב.

[4] חידושי הריטב"א תענית כט ע"ב.

[5] אורח חיים תקנא, א.

[6] הלכות עבודה זרה ו ח.

[7] פירוש המשניות, עבודה זרה ד ז.

[8] משנה תורה, הלכות תעניות, ה ו.

[9] יורה דעה קעט, א-ב.

[10] קיצור שולחן ערוך, קסו ג.

[11] משנה תורה, הלכות תעניות ה, ג.

[12] בבלי מגילה יב ע"ב.

[13] רש"י על בראשית לז:יד.

[14] תודתי נתונה לרב אוריאל בנר שהעיר לי על כך.