בפרשתנו יוסף מבהיר לאחיו מדוע אין לו כל סיבה לנטור עליהם על מה שמכרו אותו:

וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ וַיֹּאמֶר אֲנִי יוֹסֵף אֲחִיכֶם אֲשֶׁר מְכַרְתֶּם אֹתִי מִצְרָיְמָה. וְעַתָּה אַל תֵּעָצְבוּ וְאַל יִחַר בְּעֵינֵיכֶם כִּי מְכַרְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם. כִּי זֶה שְׁנָתַיִם הָרָעָב בְּקֶרֶב הָאָרֶץ וְעוֹד חָמֵשׁ שָׁנִים אֲשֶׁר אֵין חָרִישׁ וְקָצִיר. וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה. וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם (בראשית מה, ד-ח).

אחרי קבורת אביו, כאשר אחיו חוששים שהוא יתנקם בהם, הוא חוזר על טיעון דומה, כדלהלן:

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף אַל תִּירָאוּ כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים אָנִי. וְאַתֶּם חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה אֱלֹהִים חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה לְהַחֲיֹת עַם רָב (בראשית נ, יט-כ).

מה אומר כאן יוסף? הוא משוכנע שכל מה שאירע לו היה מתוכנן על ידי הקב"ה כדי שיוכל לתמוך במשפחתו בימי הרעב, וכתוצאה מכך אין לו כול סיבה להאשים את אחיו במה שזממו לו.

דברי יוסף אלה מעלים שתי שאלות:

• האם יש לקבל את טענתו של יוסף שהכול היה מתוכנן מראש? האם טענה זו נכונה?
• גם אם זה נכון שהקב"ה פעל בסיפור של יוסף מאחורי הקלעים, האם יש בזה כדי להפחית מאשמתם של אחי יוסף?

לדעתם של כמעט כל המקורות והפרשנים, כל מה שקרה ליוסף היה מתוכנן על ידי הקב"ה, אולם בתיקון אחד קטן: מטרת הרפתקאותיו של יוסף לא הייתה רק לכלכל את משפחתו בזמן הרעב, אלא בעיקר להוביל לשעבוד מצרים וליציאה ממנו. כך משתמע מדברי הפסיקתא: "עתיד היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו"[1]. כך חז"ל דורשים את הפסוק: "וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה" (בראשית לז יד): "אמר רבי חנינא בר פפא: בעצה עמוקה של אותו צדיק שקבור בחברון, דכתיב: ידוע תדע כי גר יהיה זרעך".[2] לפי זה, שליחת יוסף אל אחיו על ידי יעקב הייתה הצעד הראשון לקראת ביצוע תוכניתו של הקב"ה לקיום מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים בעניין שעבוד מצרים. עובדה היא שלא כל מה שאירע ליוסף היה בדרך הטבע, הרי הצלחתו המרשימה בהגיעו למעמד הרם במצרים נגרמה על ידי פיענוח החלומות הנבואיים הרבים שנשלחו על ידי הקב"ה: החלומות שלו עצמו, חלומות שר המשקים ושר האופים, וחלומות פרעה.

ברם, הוגה אחד נוקט בגישה שונה: הרמב"ם. במורה הנבוכים (ב מח), הוא מציג את השקפתו כדלהלן:

לכל דבר מחודש יש בהכרח סיבה קרובה שחידשה אותו, ולסיבה זאת יש סיבה, וכן הלאה עד אשר מגיעים אל הסיבה הראשונה לכל דבר, כוונתי לחפצו של האל ובחירתו. לכן יש שמושמטות בדברי הנביאים אותן סיבות אמצעיות כולן, ומעשה פרטי מחודש מיוחס לאל, תאמר שהוא יתעלה עשה אותו… כל הסיבות הקרובות… אין הבדל אם הן סיבות עצמותיות וטבעיות או בחיריות או מקריות… אני אציין לך דוגמאות… על מה שסיבתו בחירות אנושיות… על היחלצותו של יוסף הצדיק מבית הסוהר אמר: "שלח מלך ויתירהו" (תהילים קה כ)… ויוסף הצדיק אמר "לא אתם שלחתם אותי הנה כי האלוהים"… הוא אמר כן על דברים מקריים מקריות מוחלטת… בפרשת יוסף "וישלחני אלוהים לפניכם".

כך שלפי הרמב"ם:

• ישנם פסוקים רבים המייחסים פעולות טבעיות לה', למרות שהן מוכתבות על ידי חוקי הטבע.
• ישנן פעולות שהן פרי בחירת האדם, ובכל זאת המקרא מייחס אותן לה'.
• ישנן גם פעולות מקריות לחלוטין, וגם בעניינן נאמר שהן נובעות מרצון ה' .

בין הדוגמאות שמביא הרמב"ם כפעולות הנובעות מבחירת האדם, הוא מתייחס לסיפור של יוסף: הרי יש פסוק בתהלים: "שָׁלַח מֶלֶךְ וַיַּתִּירֵהוּ מֹשֵׁל עַמִּים וַיְפַתְּחֵהוּ" (תהלים קה כ), שממנו לכאורה משתמע שהקב"ה סיבב את שחרורו הפלאי של יוסף מבית הסוהר. ברם, הרמב"ם סבור שמעשה זה נגרם על ידי בחירתו החופשית של פרעה. ובין הדוגמאות של מעשים שהם פרי המקרה, הוא מצטט את הפסוק: "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" (בראשית מה ז). יוסף מייחס את מה שעבר אליו כפרי רצונו של הקב"ה, כאשר באמת זה פרי המקרה.

נמצאנו למדים כי לפי הרמב"ם, כל מה שאירע ליוסף היה מקרי או פרי בחירתם החופשית של הנפשות הפועלות: אחי יוסף החליטו למכור אותו לעבד, יוסף פיענח את החלומות, פרעה קיבל החלטה למנות אותו כסגנו, וכו'. אין הקב"ה מעורב אלא כבורא שכביכול הכין את כל החומרים מראש כך שדרמה זו יכלה להתרחש. אבל הדברים יכלו להתרחש בצורה שונה. אגב, כך לכאורה משתמע ממאמר חז"ל אחד, שממנו יוצא ששעבוד מצרים נגרם על ידי פעילותם של יעקב ובניו: "אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו, ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים".[3]

על עמדה זו של הרמב"ם יש לשאול שתי שאלות:

• יוסף ידע לפענח חלומות נבואיים. עצם שליחת החלומות, והצלחת פיענוחם, אינן לכאורה פרי המקרה אלא מעידות על התערבותו הפעילה של הקב"ה.
• יוסף מתכוון להבהיר לאחיו שאין אשמה במעשיהם אלא שכל מה שקרה הוא פרי רצונו של הקב"ה: "וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים". לפי הסברו של הרמב"ם, אין בטיעון זה כל ערך.

ניתן ליישב את השאלה הראשונה כך: החלומות של יוסף לא נשלחו על ידי ה' אלא ביטאו את חלומות גדלות של יוסף. ואחרי שיוסף נמכר כעבד – על פי בחירתם החופשית של אחיו – ונשלח לבית הסוהר – על פי הבחירה החופשית של בני הזוג פוטיפר – הקב"ה התערב ועזר ליוסף לצאת ממנו על ידי שליחת החלומות והענקת יכולת לפענח אותם.

גם ניתן ליישב את השאלה השנייה: דברי יוסף מיועדים לפייס את אחיו ולשכנעם שלא הייתה ממש אשמה במעשיהם. אבל יתכן שניתוח זה אינו מדויק. ולא משנה לעניינינו אם יוסף האמין באמת במה שהוא טען או לא.

הפרשנים של הרמב"ם משתדלים למתן את גישתו. האפודי כותב: "מה שנשלחתי ראשונה מכם למצרים הוא היה במקרה ואף על פי כן תלה הפועל בה', וירצה בזה כי כבר גזר ה' שישראל יעבדו המצריים ארבע מאות שנה, ואם כן מה שירד יוסף במצרים ראשונה על שאר אחיו הוא במקרה". וקרשקש: "זה היה בחירת האחים למכרו ויחד העניין ההוא לה', ואם שיש לומר שהחלומות אשר חלם אשר הם היו סיבת מכירתו היו ברצון ה' לקיים מה שנאמר לאברהם בין הבתרים". האפודי טוען שלפי הרמב"ם, אף אם פרטי האירוע תלויים בבחירה החופשית של הנפשות הפועלות, בכל זאת הירידה למצרים של משפחת יעקב הייתה מכוונת על ידי ה'. ולפי קרשקש, הסיפור כולו התחיל בכל זאת על ידי התערבותו הישירה של ה': חלומות יוסף. שניהם סוברים שהדבר מתחייב כדי לקיים את מה שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים.

ברם, אין הכרח להבין כך את הרמב"ם. אברבנאל הבין את דבריו על פי פשוטם, כאשר הוא כותב:

הנה אם כן יש לנו דברים מקריים מקרה גמור והם פרטיים. ויש גם כן דברים בחיריים והם גם כן בפרטיים. ויש דברים אחרים שהם מושגחים בפרטים ובכוללים כפי בחינותיהם. ואחרי ההקדמות האלה כלם אומר שכבר חשבו אנשים שמעלת יוסף במצרים תיוחס אל מכירת אחיו אותו במקרה והזדמן טוב. ויראה שזהו דעת הרב המורה פמ"ח ח"ב.[4]

אם כן, איך יש להבין את גזירת השעבוד בברית בין הבתרים?

בהתמודדותו עם בעיית הסתירה בין גזירת ה' לבין בחירת האדם, הרמב"ם כותב:

והלא כתוב בתורה "ועבדום וענו אותם" (בראשית טו יג), הרי גזר על המצריים לעשות רע, וכתיב "וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ" (דברים לא טז), הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה, ולמה נפרע מהם? לפי שלא גזר על איש פלוני הידוע שיהיה הוא הזונה, אלא כל אחד ואחד מאותם הזונים לעבוד עבודה זרה אילו לא רצה לעבוד לא היה עובד, ולא הודיעו הבורא אלא מנהגו של עולם. הא למה זה דומה? לאומר העם הזה יהיה בהם צדיקים ורשעים, לא מפני זה יאמר הרשע כבר נגזר עליו שיהיה רשע מפני שהודיע למשה שיהיו רשעים בישראל, כעניין שנאמר "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ", וכן המצריים כל אחד ואחד מאותם המצירים והמריעים לישראל אילו לא רצה להרע להם הרשות בידו, שלא גזר על איש ידוע אלא הודיעו שסוף זרעו עתיד להשתעבד בארץ לא להם, וכבר אמרנו שאין כוח באדם לידע היאך ידע הקב"ה דברים העתידים להיות.[5]

הרמב"ם שואל: מדוע הקב"ה העניש את המצריים, הלא הוא כבר הודיע לאברהם שישעבדו את ישראל בברית בין הבתרים? והוא מיישב כי הגזרה הייתה כללית, כאשר כל מצרי בפרט היה חופשי להריע לבני ישראל או להימנע מזה. ובסוף דבריו הוא חוזר על טיעונו הראשון, שאין ידיעתו של ה' סותרת את בחירתו החופשית של האדם.

מדברי הרמב"ם מתברר כי כפי שאין ה' רצה שהעם יעבוד עבודה זרה, הוא גם לא רצה כלל שהמצריים ישעבדו את בני ישראל! לפי זה, עלינו להבין את המונח "גזירה" לא כביטוי של רצון ה' אלא כמידע המקבל תוקף מיוחד מזה שהוא נמסר לאדם, כפי שכותב האור שמח: "ידיעת הנביאים מכרחת"[6]. כך משתמע בעליל ממה שכתב הרמב"ם: "הרי גזר על ישראל לעבוד עבודה זרה". האם ניתן לטעון שהיה רצון ה' שעם ישראל יעבוד עבודה זרה! וכך אמנם משתמע מפשוטו של מקרא: "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה" (בראשית טו יג). ה' מודיע לאברהם מה שיקרה בעתיד, ותו לא.

אמנם משתמע מהתורה שהשעבוד שימש כאמצעי בידי הקב"ה ליצור את עם ישראל, כפי שנאמר: "וְאֶתְכֶם לָקַח ה' וַיּוֹצִא אֶתְכֶם מִכּוּר הַבַּרְזֶל מִמִּצְרָיִם לִהְיוֹת לוֹ לְעַם נַחֲלָה כַּיּוֹם הַזֶּה" (דברים ד כ) ולא חסרים מדרשים המשתדלים להסביר מדוע השתעבד עם ישראל בתקופה כל כך ארוכה[7], אלא ברור שבכל מקרה ה' היה יכול לייצר את עם ישראל בדרכים חלופיות. כך שתועלת שיעבוד מצרים הייתה רק בגדר בדיעבד.

מכאן, שלפי הרמב"ם הן הרפתקאותיו של יוסף והן שיעבוד מצרים לא תוכננו על ידי הקב"ה, אלא שימשו בדיעבד כעילה ליצירת עם ישראל.

כאמור, יש גם לברר במה העובדה שה' פעל מאחורי הקלעים בסיפורו של יוסף מפחיתה מאחריותם של אחי יוסף. הרב חיים בן עטר – באופן גורף – והרב הירש – בדיני אדם – מסבירים שניהם שאין להאשים אדם על כוונתו הרעה, אלא על הרע האובייקטיבי שנעשה על ידו. כך כותב הרב בן עטר: "ואתם חשבתם וגו' אלהים חשבה לטובה. והרי זה דומה למתכוון להשקות חברו כוס מוות והשקהו כוס יין שאינו מתחייב כלום, והרי הם פטורים וזכאים גם בדיני שמים".[8] והרב הירש מסביר כך את דברי יוסף "התחת אלוהים אנוכי": "אלהים ישפוט את הרצון ואת הכוונה. אני, כאדם, רואה רק את התוצאה, ומבחינה זו אני חייב לכם תודה גדולה".[9]

אולם, אין המשל של אור החיים דומה לנמשל: יוסף אמנם נמכר כעבד, ובמצרים הוא סבל שנים רבות, הן בביתו של פוטיפר והן בבית הסוהר שנשלח אליו על לא עוול בכפו. נכון שבסופו של דבר הוא זכה למעמד מיוחד שאיש לא יכל לדמיין אותו, אבל אין ב-"סוף טוב" זה כדי לעשות ממעשה אחי יוסף "טובה" שיש אף להודות עליה. חוץ מזה, לדעת חז"ל, גם מי שהתכוון לחטוא ובסופו של דבר לא חטא זקוק לכפרה, כפי שכתוב כפירוש על הפסוק "וְאִם הָפֵר יָפֵר אֹתָם אִישָׁהּ בְּיוֹם שָׁמְעוֹ כָּל מוֹצָא שְׂפָתֶיהָ לִנְדָרֶיהָ וּלְאִסַּר נַפְשָׁהּ לֹא יָקוּם אִישָׁהּ הֲפֵרָם וַה' יִסְלַח לָהּ" (במדבר ל יג) : "רבי עקיבא… אמר… מי שנתכוין לבשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה וסליחה" (בבלי נזיר כג ע"א).

אלא שכנראה יש להבין את דברי יוסף כך: הוא התבקש על ידי אחיו למחול להם על מעשם הנבזי. הוא אכן נעתר לבקשתם, מתחייב שלא להתנקם בהם, ומטעים את התחייבותו בזה שבסופו של דבר מכירתו כעבד הובילה אותו לתפקידו הנוכחי. מה גם שלפי הבנתו של יוסף כל התהליך היה מוכתב על ידי הקב"ה.

אולם, אין במחילה זו של יוסף כדי לכפר על חטאם של אחיו. ואכן מוצאים במקורות התייחסות לעונשים שונים שניתנו לעם ישראל כדי לכפר על מכירת יוסף. למשל:

אמר רבי יודן: כל האומר הקב"ה ותרן הוא, יוותרו לו מעוהי, אלא מאריך רוחיה וגביה דיליה. אמר הקב"ה לשבטים: אתם מכרתם את אחיכם בתוך מאכל ומשתה, דכתיב "וישבו לאכל לחם", הרי בניכם נמכרים בשושן הבירה מתוך מאכל ומשתה, דכתיב "והמלך והמן ישבו לשתות". אמר רבי יששכר דכפר מגדו… אמר להם הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את יוסף לעבד, חייכם שבכל שנה אתם קורין "עבדים היינו לפרעה במצרים".[10]

לכן כך מסיק החיד"א:

יש להעיר שאם כבר מחל להם יוסף איך אמרו רז"ל… והוא בזהר חדש דגלות מצרים היה בעבור חטא מכירת יוסף[11] וגם גזרת המן אמרו במדרש רבה שהיה בחטא מכירת יוסף. עוד אמרו עשרה הרוגי מלוכה באו עשרה שבטים בגלגול וקבלו עונשם… וכל זה קשה דאין אחר מחילת יוסף כלום וכבר מחל להם מחילה גמורה ולמה נענשו כל כך? ונראה דהשבטים חטאו בשתיים: חטאו עם יוסף וחטאו גם כן עם ה' במכירת יוסף… ואם כן מה שמחל יוסף הצדיק אהני על מה שחטאו לו דווקא, אבל אכתי פש גבייהו מה שחטאו לשמים ומשום הכי נענשו כי הקב"ה מדקדק עם חסידיו כחוט השערה והם מפלאות תמים דעים.[12]

ולסיכום: נמצאנו למדים שהדעות חלוקות אם אמנם כל המסופר אודות יוסף היה ממש על פי רצון ה'. מול כל ההוגים האחרים, הרמב"ם סבור שיותר ממסלול אחד מוביל ממעמד האבות לגיבוש עם ישראל, כך שפרטי המסלול שנבחר לא הוכתבו על די הקב"ה אלא הם פרי בחירתם החופשית של הנפשות הפועלות או פרי המקרה. ובכל אופן, גם אם הקב"ה תכנן את המהלך כולו שהוביל לשעבוד מצרים, אין בזה כדי להמעיט מאחריותם המוסרית של אחי יוסף.

[1]  פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) בראשית פרשת ויגש מה ז.

[2]  בבלי סוטה יא ע"א.

[3]  בבלי שבת י ע"ב.

[4] אברבנאל בראשית פרק מה.

[5] הלכות תשובה ו ה.

[6] אור שמח הלכות תשובה ו ה.

[7] ראו למשל בבלי נדרים לב ע"א.

[8] אור החיים, בראשית נ כ.

[9] רש"ר הירש, בראשית נ יט.

[10] ילקוט שמעוני תהלים רמז תרמח.

[11]  לא מצאתי. בכל אופן, לפי עמדה זו, אין מקום לומר ששעבוד מצרים נגזר על עם ישראל בברית בין הבתרים.

[12] פירוש החיד"א "ברית עולם" על ספר חסידים יא.