הצגת הבעיה

הרמח"ל כותב בספרו מסילת ישרים כדלהלן:

מי שיש לו מוח בקדקודו, יחשוב איסורי המאכל כמאכלים הארסיים או כמאכל שנתערב בו איזה דבר ארסי. כי הנה אם דבר זה יארע, היקל אדם על עצמו לאכול ממנו אם יישאר לו בו איזה בית מיחוש, ואפילו חששא קטנה? ודאי שלא יקל. ואם יקל, לא יהיה נחשב אלא לשוטה גמור. אף איסור המאכל…  שהוא ארס ממש ללב ולנפש. אם כן מי אפוא יהיה המיקל במקום חששא של איסור אם בעל שכל הוא?[1]

לפי טיעון זה, יש להתייחס למאכל אסור על פי התורה כפי שמתייחסים למאכל המסכן את בריאות האדם, והוא נשמע הגיוני. לפי פירוש זה, אם לפנינו מאכל שהוא ספק איסור, אין לאכול אותו, בדיוק כפי שלא יעלה על הדעת לאכול מאכל שקיים לגביו ספק אם הוא ארסי.

אלא שלפי הרמב"ם טיעון זה איננו נכון. הרמב"ם פוסק שהדין הגורס שכל ספק דאורייתא לחומרא הוא דרבנן בלבד, ואילו על פי התורה ניתן להקל בספק. כך הוא כותב:

דבר ידוע שכל אלו הטומאות וכיוצא בהן שהן משום ספק הרי הן של דבריהם, ואין טמא מן התורה אלא מי שנטמא טומאת ודאי אבל כל הספיקות בין בטומאות בין במאכלות אסורות בין בעריות ושבתות אין להם אלא מדברי סופרים כמו שביארנו בהלכות איסורי ביאה[2] ובכמה מקומות[3].[4]

לפי הכסף משנה, מקור הרמב"ם הוא מה שמובא בגמרא: "לא יבא ממזר בקהל ה' – ממזר ודאי הוא דלא יבא, הא ממזר ספק יבא".[5] מכאן יוצא שאין איסור מן התורה לאכול מאכל שהוא ספק איסור, גם במקרה שהספק מגיע לחמישים אחוז!

נמצאנו למדים שבניגוד לדעת הרמח"ל, קיים הבדל עקרוני בין חומרים מסוכנים לבין איסורי התורה. חומר ארסי הוא מסוכן כשלעצמו, ולכן יש להתרחק ממנו גם במקרה של ספק. איסורי התורה אינם קיימים אלא ביחס לבני האדם, ולכן אין חובה להימנע מהם אלא בנסיבות מיוחדות שנקבעו על ידי כותב התורה.

והנה, יש להקשות על הרמב"ם מדינו של אשם תלוי. כתוב בתורה:

וְאִם נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְעָשְׂתָה אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְלֹא יָדַע וְאָשֵׁם וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ. וְהֵבִיא אַיִל תָּמִים מִן הַצֹּאן בְּעֶרְכְּךָ לְאָשָׁם אֶל הַכֹּהֵן וְכִפֶּר עָלָיו הַכֹּהֵן עַל שִׁגְגָתוֹ אֲשֶׁר שָׁגָג וְהוּא לֹא יָדַע וְנִסְלַח לוֹ. אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה' (ויקרא ה, יז-יט).

ורש"י מבאר כדלהלן:

העניין הזה מדבר במי שבא ספק כרת לידו ולא ידע אם עבר עליו אם לאו, כגון חֵלֵב ושומן לפניו, וכסבור ששתיהן היתר, ואכל את האחת. אמרו לו אחת של חֵלֵב הייתה, ולא ידע אם זו של חֵלֵב אכל, הרי זה מביא אשם תלוי.

וכך אמנם פוסק הרמב"ם: "אם נסתפק לו אם עשה או לא עשה אותו, החוטא מביא אשם והוא הנקרא אשם תלוי"[6].

החינוך מסביר מדוע עליו להביא קרבן:

משרשי המצוה, שיהיה האדם זהיר וירא חטא ויעיין בכל מעשיו עיון טוב לבל יכשל בדבר עבירה, ועל כן הצריכתו התורה להביא קרבן כשלא נזהר יפה במעשיו עד כדי שלא יוולד עליו ספק זה. והראיה שאיננו בא רק לכפר על עצלותו בכך. שהרי אינו משתרש אליו לכפר על החטא כלל, שכשיוודע אליו החטא מיד צריך לקרבן שלם כמו שהיה חייב אם לא הקריב הראשון.[7]

לפי החינוך, שבדרך כלל הולך בעקבות הרמב"ם, אדם זה חטא כאשר לא נזהר ואכל בשר שהיה ספק אסור, ועל התרשלות זאת עליו להביא קרבן לכפרתו. ברם, הסבר זה אינו תואם את שיטת הרמב"ם. הרי, אם ספק דאורייתא דאורייתא לקולא, אדם זה שספק עבר על איסור תורה לא עבר למעשה על שום איסור, ואם כן מדוע לו להביא קרבן אשם? על שאלה זו ניתנו תירוצים אחדים, כדלהלן.

• הדין "ספק דאורייתא דאורייתא לקולא" אינו חל על האיסורים שעונשם כרת

הכסף משנה הרגיש בזה, וכדי ליישב את הקושי, הוא הוסיף קטע קטן בדברי הרמב"ם על פי מה שראה "בספר ישן": "דבר זה יישבו רבנו שמצאתי כתוב בספר ישן בסוף פרק זה כלשון הזה "ואף על פי כן דבר שחייבים על זדונו כרת ספיקו אסור מן התורה שהרי העושה אותו חייב אשם תלוי"". כך שלדעתו, הרמב"ם סבור אמנם שבמקרה של איסור כרת, ספקו יהיה אסור מן התורה – בניגוד לאיסורים אחרים קלים יותר שספקם להקל – ולכן יש להביא במקרה זה קרבן אשם תלוי. קטע זה מופיע בדפוסים רבים, ואף במהדורת פרנקל.

אבל תירוץ זה איננו תקף. כך מבאר המהרי"ט[8]:

נראה לי שזו הגהת תלמיד שהוקשה לו על דברי הרב הא באשם תלוי קאי וחלק בין איסור כרת לאיסור לאו, ולגרמיה הוא דעבד ובודאי דלא מתוקמא מילתיה כלל… מאחר שהתרת מה לי איסור לאו מה לי איסור כרת. בר מן דין הרב עצמו הזכיר בדבריו דין בעריות ושבתות והנך איסורי כרת נינהו ובאשם תלוי קאי כדתנן בכריתות אשתו ואחותו בבית שגג באחת מהם וכו' שבת ויום חול ועשה מלאכה באחד מהם מביא אשם תלוי.[9]

היות והרמב"ם כותב בצורה מפורשת שספק דאורייתא דאורייתא לקולא נאמר גם בספק עריות ושבת – שעונשם כרת – תירוץ זה מופרך לחלוטין.

 

• לפי הרמב"ם, "דברי סופרים" יכול להיות דאורייתא

זה התירוץ של הרב נתנזון[10]: גם לפי הרמב"ם ספק דאורייתא לחומרא ומשום דאינו מוזכר בפירוש בתורה  קראו דברי סופרים[11]. כך כותב הרמב"ם בפירוש המשנה:

כל מה שלא נתבאר בלשון התורה, מדברי סופרים קוראים אותו, ואפילו דברים שהם הלכה למשה מסיני, כי אמרו מדברי סופרים משמעו שהדבר קבלת הסופרים, ככל הפירושים וההלכות המקובלות ממשה, או תיקון סופרים ככל התקנות והגזרות. וזכור גם את זה.[12]

וכן בספר המצוות (שורש ב): "כי כל מה שלא שמעו בסיני בביאור הנה הוא מדברי סופרים".

מכאן ניתן לדייק שכאשר הרמב"ם כותב "אבל כל הספיקות… אין להם אלא מדברי סופרים" הוא לא מתכוון לומר שדינם מדרבנן, אלא שמקורם אינו מפורש בתורה. אבל יתכן שהדין הוא באמת דאורייתא.

המגיד משנה הוא הראשון שחידש שכוונת הרמב"ם בדברי סופרים היא שהם דברים שנמסרו בעל פה ובכל זאת יש להם תוקף דאורייתא[13]. אולם, נויבואר מציין שלטענה הזאת אין על מה להסתמך. הרי הרמב"ם כותב בעניין עידי הקידושים כדלהלן:

המקדש בפסולי עדות של תורה אינה מקודשת, בפסולי עדות של דברי סופרים או בעדים שהן ספק פסולי תורה אם רצה לכנוס חוזר ומקדש בכשרים.[14]

משמע בבירור שמדובר בקידושים שתוקפם מדרבנן בלבד[15].

חוץ מזה, הסבר זה הוא בעייתי: הרי לפי הרמב"ם לדברי סופרים יש תוקף דאורייתא רק אם חז"ל קובעים בעצמם שהדין הוא מן התורה, ואין אנו מוצאים בדבריהם טיעון כזה. הרמב"ם בעצמו מציין שהדבר נדיר "כמו שלשה ארבעה דברים בלבד".[16]

• הוראת אשם תלוי באה להרגיע את האדם מבחינה פסיכולוגית

ניתן גם להסביר את הדין הזה בצורה שונה: אין לראות בהוראת אשם תלוי עונש על עבירה, אלא אמצעי הגנה מעונש על מעשה שעלול להתגלות בעתיד כעבירה ודאית. כך מובא בגמרא: "היינו טעמא דמייתי מקמי דמתיידע ליה, להגן עליו, דהתורה חסה על גופן של ישראל"[17]. ולהלן: "השתא דאמר: כי מתיידע ליה מייתי חטאת, אשם תלוי למה בא? אמר רבי זירא: שאם מת, מת בלא עון. מתקיף לה רבא: מת, מיתה ממרקת! אלא אמר רבא: להגן עליו מן הייסורים".[18] וכך כותב רש"י בעקבותיה: "מביא אשם תלוי ומגין עליו כל זמן שלא נודע לו שוודאי חטא, ואם נודע לו לאחר זמן יביא חטאת". במילים אחרות, ממה נפשך: אם אדם זה לא עבר שום עבירה, אינו צריך להביא קרבן. אבל אם יתברר בעתיד שזו אמנם הייתה עבירה, הוא יצטרך להביא חטאת. במקרה הזה אשם תלוי בא לספק הגנה מותנית לתקופת זמן שבין ביצוע המעשה לבין בירור הספק, כאשר יתברר למפרע שהמעשה הנידון היה עבירה ממש. הערוך לנר מבאר מדוע לא מדובר ברשות אלא בחובה:

מה דהוצרך לפרש כן יש לומר דהלא יקשה, כיון דטעם דאשם תלוי הוא להגן ולא לכפר, אם כן למה חייבה התורה להביא ולא רשות הוא בידו אם ירצה הגנה מיסורין או לא? לכן קאמר דהתורה חסה על גופן של ישראל, וכמו שאסור לאבד עצמו לדעת, כדכתיב "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש", כמו כן אסור לסכן עצמו במקום דהתורה רצתה לחוס על גופן של ישראל.

אלא שיש לברר: הגנה נגד מה? כתוב במשנה:

רבי אליעזר אומר, מתנדב אדם אשם תלוי בכל יום ובכל שעה שירצה, והיא נקראת אשם חסידים. אמרו עליו על בבא בן בוטי[19] שהיה מתנדב אשם תלוי בכל יום, חוץ מאחר יום הכפורים יום אחד. אמר: המעון הזה, אילו היו מניחים לי הייתי מביא, אלא אומרים לי המתן עד שתכנס לספק. וחכמים אומרים: אין מביאים אשם תלוי אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת.[20]

רבי עובדיה מברטנורא מסביר את המשנה לפי המשתמע מדברי הגמרא: לפי רבי אליעזר, "כל עצמו של אשם תלוי נדבה הוא. דאי סלקא דעתך חובה הוא, כי מתידע ליה שחטא אמאי מייתי חטאת, אלא שמע מינה נדבה הוא". הרי ממה נפשך: אם המביא לא חטא, הוא לא זקוק לשום קרבן. ואם מתברר שהוא חטא, הוא צריך להביא חטאת. מכאן שהאשם תלוי הוא "מיותר" בכל מקרה, ויש להחשיבו כנדבה. ואילו החכמים סוברים שמביאים אשם תלוי "מקמי דמתידע ליה, להגן עליו מן היסורים עד שיוודע לו, שהתורה חסה על גופו של ישראל". שוב, ממה נפשך: אם המביא לא חטא, הוא לא זקוק לכלום. אבל אם המביא חטא, מעשה רע הזה גורם לכך שייסורים יבואו על החוטא, והקרבן בא לכפר ולהגן עליו.

הרמב"ם לא יכול לקבל הסבר זה, וזאת משתי סיבות:

• לשיטתו, כל עוד מדובר בספק, אדם זה חף מפשע לחלוטין. הרי, כאמור, ספק דאורייתא דאורייתא לקולא.
• אין הטלת ייסורים אוטומטית בעקבות חטא, אלא על פי רצון ה', ולכן התורה לא צריכה לדאוג לו ולהגן עליו, כאילו מקור הייסורים היה במקום אחר.

ולכן הוא מבאר את דעת חכמים בצורה אחרת. לדעתו, התורה דואגת למצב הנפשי של המביא, החושש מעבירה אפשרית, והיא באה לתת לו אמצעי להתגבר על חששותיו: "לא חייבו הכתוב להביא אשם תלוי אלא מחמת גודל החטא שנסתפק בו וחומרו, ויהיה לו זה סייג שתשקוט נפשו בכך ולא יישאר תחת פחד, לא שהוא נדבה". הרי לשיטתו כל עוד לא התברר הספק אין האדם הזה עשה דבר רע ואין לו ממה לחשוש! אלא שכנראה יש כאן דאגה למצבו הפסיכולוגי של החוטא: היות והוא יודע שיתכן שבעתיד מעשהו יתברר כעבירה ממש, התורה התכוונה להרגיעו ולספק לו אמצעי כפרה מיד אחרי המעשה במקרה שהוא יתגלה בסופו של דבר כעבריין. כך שיש לראות בהוראה זו חסד מאת ה' ולא עונש. זו המשמעות של מה שנאמר בגמרא: "התורה חסה על גופו של ישראל".

נמצאנו למדים שיש באשם תלוי טעם שלא קיים באף קרבן אחר: כביכול, מבחינת הקב"ה, הוא מיותר לחלוטין, וזו הסיבה שרבי אליעזר ראה בו קרבן נדבה בלבד. אלא שחכמים מחדשים שתועלתו היא להרגיע את האדם, וזאת על פי רצון ה', למרות שהאדם הוא למעשה חף מפשע.

• הדין "ספק דאורייתא דאורייתא לקולא" אינו חל כאשר ישנו ספק "קבוע"

למעשה, ניתן לפתור את בעיה זו על ידי מה שהרמב"ם כותב בעצמו. במשנה תורה, הרמב"ם פוסק שלא מביאים אשם תלוי אלא במקרה של ספק "קבוע"[21]:

אינו חייב באשם תלוי עד שיהיה שם איסור קבוע, כיצד? אכל חֵלֵב, וספק אם היה כזית או פחות מכזית, או שהייתה לפניו חתיכת חלב וחתיכת שומן ואכל אחת מהן ואין ידוע אי זה מהן אכל, אשתו ואחותו עמו בבית. בעל אחת מהן ואין יודע אי זו מהן בעל, שבת וחול ועשה מלאכות באחד מהם ואין ידוע באי זה יום עשה, או שעשה מלאכה בשבת ולא ידע מעין אי זו מלאכה עשה, הרי זה מביא אשם תלוי וכן כל כיוצא בזה. אבל אם הייתה לפניו חתיכה אחת, ספק שהיא חֵלֵב ספק שהיא שומן ואכלה, פטור, שהרי אין כאן איסור קבוע, וכל האוכל חֵלֵב הכוי פטור מאשם תלוי שהרי אין כאן איסור קבוע, וכן הבא על אישה שהיא ספק נדה או ספק ערווה של קירוב בשר, פטור מאשם תלוי, לפיכך האישה שנמצא דם על עד שלה לאחר זמן, והנושא יבמתו בתוך שלשה חדשים וילדה ואין ידוע אם בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון הרי אלו פטורים מן הקרבן, וכן כל כיוצא באלו שהרי אין שם איסור קבוע.[22]

והשב שמעתתא[23] מנצל את חילוק זה של הרמב"ם כדי ליישב את הקושי, כאשר הוא מניח שבמקרה של איסור קבוע אין הרמב"ם גורס שספק לקולא: "ספק זה אסור מן התורה ומשום דאיקבע איסורא"[24]. לכן יש להבין את העניין כך: אם ישנה חתיכה אחת, שעליה קיים ספק אם היא מותרת או לא, אזי גזירת הכתוב היא שחתיכה זו מותרת, בדומה לדין ביטול ברוב, שפועלים כאילו האיסור נעלם לחלוטין. במקרה זה אין מקום לאשם תלוי. אבל אם מונחים לפנינו שתי חתיכות, אחת אסורה ואחת מותרת, והאדם אכל אחת מהן ולא יודע איזו מהן – מה שמכונה על ידי הרמב"ם כספק קבוע – יש כאן ספק אובייקטיבי של עבירה, ולכן על המסתפק להביא אשם תלוי. הרי התורה התירה לאכול חתיכה שיש בה ספק אם היא אסורה, אבל היא אוסרת לבחור באקראי חתיכה אחת מתוך שתי חתיכות – אחת מותרת ואחת אסורה – מפני שבמקרה זה קיים ספק אובייקטיבי אם נעשתה עבירה או לא.[25]

[1]  ספר מסילת ישרים פרק יא.

[2]  איסורי ביאה יח ז.

[3]  איסורי כלאיים י כז.

[4]  רמב"ם הלכות טומאת מת ט יב.

[5]  בבלי קידושין עג ע"א.

[6]  הלכות מעשה הקרבנות א ו.

[7] ספר החינוך מצוה קכח.

[8] רבי יוסף טראני, בנו של רבי משה מטראני, המבי"ט, (צפת 1568: קושטא 1639).

[9] שו"ת מהרי"ט חלק ב, יורה דעה סימן א.

[10] רבי יוסף שאול נתנזון,  אחד מהרבנים המשיבים המפורסמים של המאה ה- 19. נולד בגליציה ב-1810 ונפטר ב-1875.

[11]  שו"ת שואל ומשיב ו שאלה נא ד"ה והנה דרך.

[12]  פירוש המשנה כלים יז יב.

[13]  ראו הלכות אישות, א ב.

[14]  הלכות אישות ד ו.

[15]  יקותיאל יעקב נויבואר, הרמב"ם על דברי סופרים, ירושלים תשי"ז, עמ' 30-31.

[16]  שו"ת הרמב"ם שנה.

[17] בבלי כריתות כה ע"א.

[18] בבלי כריתות כו ע"ב.

[19] לפי תפארת ישראל, היה מתלמידיו של שמאי.

[20] כריתות ו ג.

[21] רבים השתדלו להסביר את החילוק שחז"ל עושים בין ספק קבוע לספק שאינו קבוע. הרי מבחינה הסתברותית אין כל בסיס להבדל זה. ראו משה קופל, מה בין קבוע לפריש, הגיון א, תשמט, וכן משה קופל, עוד הערות על רוב וקבוע, הגיון ד, תשנ"ו.

[22] הלכות שגגות ח ב.

[23]  המחבר הוא ר' אריה ליב הכהן, (קאליש שבפולין 1745, סטרי שבגליציה 1812).

[24] שב שמעתתא א א.

[25]  תודתי נתונה לבני הרב יחיאל קליין, שהאיר את עיניי בהבחנה עקרונית זו.