שיטת הדרך האמצעית בכתבי הרמב"ם

הרמב"ם כותב בהלכות דעות:

הדרך הישרה היא מידה בינונית שבכל דעה ודעה מכל הדעות שיש לו לאדם, והיא הדעה שהיא רחוקה משתי הקצוות ריחוק שווה ואינה קרובה לא לזו ולא לזו. לפיכך צוו חכמים הראשונים שיהא אדם שָׁם דעותיו תמיד ומשער אותם ומכוון אותם בדרך האמצעית כדי שיהא שלם בגופו. כיצד? לא יהא בעל חמה נוח לכעוס, ולא כמת שאינו מרגיש, אלא בינוני; לא יכעוס אלא על דבר גדול שראוי לכעוס עליו כדי שלא ייעשה כיוצא בו פעם אחרת, וכן לא יתאווה אלא לדברים שהגוף צריך להם ואי אפשר לחיות בזולתם, כעניין שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו" (משלי יג כה), וכן לא יהיה עמל בעסקו, אלא להשיג דבר שצריך לו לחיי שעה, כעניין שנאמר "טוב מעט לצדיק" (תהלים לז טז), ולא יקפוץ ידו ביותר, ולא יפזר ממונו, אלא נותן צדקה כפי מסת ידו ומלוה כראוי למי שצריך. ולא יהא מהולל ושוחק ולא עצב ואונן, אלא שמח כל ימיו בנחת בסבר פנים יפות, וכן שאר דעותיו. ודרך זו היא דרך החכמים.[1]

וכך הוא גם כותב בשמונה פרקים:

המעשים הטובים הם המעשים השווים הממוצעים בין שתי קצוות ששתיהן רע: האחת מהן – תוספת, והשנית – חסרון. והמעלות – הן תכונות נפשיות וקניינים ממוצעים בין שתי תכונות רעות: האחת מהן – יתרה, והאחרת – חסרה. מן התכונות האלה יתחייבו הפעולות ההן.[2]

נמצאנו למדים שיש לאמץ את הדרך האמצעית בתחומים הבאים:

• התפעלות רגשית, בין הקצוות כעס מצד אחד, אפתיה מצד שני[3].
• מנהגי אכילה, בין הקצוות גרגרנות מצד אחד, סגפנות מצד שני.
• פעילות כלכלית, בין הקצוות צבירת הון מצד אחד, היעדר פעילות כלכלית מצד שני.
• מתן צדקה, בין הקצוות לפזר את כל הונו מצד אחד, לשמור את כל כספו לעצמו מצד שני.
• הנהגת החיים, בין הקצוות שחוק והוללות מצד אחד, עצבות מצד שני.

מדובר כאן ביסוד שתופס מקום מרכזי בהגות הרמב"ם בתחום האתיקה: המידה הבינונית או, כפי שמכונה, "הדרך האמצעית". יש להניח שהרמב"ם הכיר את הצגת הדרך האמצעית כ"שלמות מוסרית" על ידי אריסטו, כדלהלן: "אני מדבר על השלמות המוסרית, כי תחומה ההפעלויות והמעשים ובהם נמצאים יתרון וחסרון ואמצע… האמצע זהו המעולה וזהו עניין השלמות"[4].

לדעת אריסטו אין המידה האמצעית המידה הנמצאת בדיוק במרחק שווה בין שתי הקצוות, אלא "במה שאמצעי הוא ביחס אלינו, מתכוון אני למה שאינו מופרז ואיננו לקוי בחסר – ואמצע זה איננו אחד, ולא אותו הדבר לכל בני האדם"[5]. המידה הבינונית הנה טווח ביניים מוגבל, בין שתי הקצוות, הנקבע לפי מזגו של כל איש ואיש.

תורת הדרך האמצעית מהווה מחאה נגד ההשקפה המגנה את כל הדחפים הטבעיים – הסגפנות[6] – וגם נגד ההשקפה הרואה אותם כרצויים – ההדוניזם[7].

הרמב"ם משתמש במונחים מהגותו של אריסטו, אך יחד עם זה הוא רומז, כי לדרך הבינונית יש יסוד בדברי חז"ל כפי שכותב "לפיכך צוו חכמים הראשונים". מי הם חכמים הראשונים האלה? לדעת המגדל עוז[8], הרמב"ם התכוון לחכמי אומות העולם במונח "חכמים הראשונים", ועל כך הוא יוצא נגד הרמב"ם. אולם, לא מתקבל על הדעת שהרמב"ם ישתמש במונח "צוו חכמים" בדברו על חכמי האומות, אלא מסתבר שהרמב"ם כיוון את דבריו לחז"ל, או לחז"ל וחכמי אומות העולם כאחד, ואין הכרח להבין כמגדל עוז.

ואכן, יש מאמרי חז"ל המעלים על נס את הדרך האמצעית בין שתי קצוות, אולם במישורים אחרים מתחום האתיקה. לדוגמה, בתלמוד ירושלמי מדובר במי שהעז להתעמק בנושאים תיאולוגיים שהם מעבר להבנתו ויצא מכך ניזוק. על כך הגמרא מגיבה "התורה הזו דומה לשני שבילים, אחד של אור ואחד של שלג. הִטה בזה – מת באור; הִטה בזה – מת בשלג. מה יעשה? יהלך באמצע [קרבן העדה: ואל ימהר ויבהל שכלו בדברים עמוקים]"[9]. במקום נוסף חז"ל משתמשים באותו משל בעניין אחר:

כל העושה דברי תורה עיקר ודרך ארץ טפל, עושין אותו עיקר בעולם הבא. דרך ארץ עיקר ודברי תורה טפל, עושין אותו טפל בעולם הבא. משלו משל, למה הדבר דומה? לאיסטרטיא שהיא עוברת בין שני דרכים, אחת של אור ואחת של שלג. אם מהלך כנגד האור הרי נכווה באור, ואם מהלך נגד שלג הרי הוא לוקה בצינה. כיצד יעשה ילך בינתיים ויזהר בעצמו שלא יכווה באור ושלא ילקה בצינה.[10]

שתי הדרכים האפשריות הן תורה ללא דרך ארץ, ואם יחזיק בה יינזק מן האור, ודרך ארץ ללא תורה, ואם יחזיק בה יינזק מן הצינה. הדרך האידיאלית היא הדרך המשלבת תורה עם דרך ארץ, לא במעמד שוויוני, אלא באופן שדרך ארץ טפלה לתורה. וכך מובא במסכת אבות (ב ב): "רבן גמליאל בנו של רבי יהודה הנשיא אומר, יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון [רש"י: שמתוך שהוא לומד ועוסק בתורה ובסחורה להתפרנס אינו חומד וגוזל ממון אחרים], וכל תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה וגוררת עון [לפי שאי אפשר לו בלא מזונות והולך וטורח ומלסטם את הבריות ומשכח את תלמודו]".

על אף ששני מאמרי חז"ל אלה לא התייחסו לתכונות מידותיות של האדם אפשר להסיק מהם את העיקרון שיש לבכר את הדרך הבינונית הנמצאת בין הקצוות, שהן בלתי רצויות אם מקצינים בהן.

עם זאת, הרמב"ם מצא בדברי המשנה סימוכין לשיטתו בדבר הדרך הבינונית. את דברי המשנה: "רבי אומר: איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם? כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם"[11], הרמב"ם מבין באותו אופן: "הדרך הישרה היא הפעולות הטובות… והם מהמעלות הממוצעות מפני שבהם יקנה האדם בנפשו תכונה חשובה ויהיה מנהגו טוב עם בני אדם"[12]. רק ההולך בדרך הבינונית יוכל לזכות בשתי המעלות בו זמנית: תפארת לעוֹשָהּ – היינו בעל המעשה – ותפארת לו מן האדם. הנוטה לחסידות יתר, מאבד את ה'תפארת לעושה', אף על פי שהבריות אולי ישבחוהו. ומאידך: הנוטה להיכנע לדחפיו, יש לו 'תפארת לעושה' אולם 'תפארת מן האדם' לא תהיה לו.

רעיון דומה נמצא גם בדברי אריסטו:

השלמות תחומה ההפעלות והמעשים, ובהם היתרון והחיסרון סוטים מן הדרך, אך האמצע מקבל שבחים והולך ישר. שני סימנים אלה מצויים בשלמות, ולפיכך הרי השלמות מין מיצוע כי מכוונת היא לאמצע.[13]

 

ניתן למצוא גם בספר קוהלת פסוקים המביעים רעיון דומה, אולם לא ממש במישור האתיקה, כפי שיפורט להלן.

כתוב: "טוֹבָה חָכְמָה עִם נַחֲלָה וְיֹתֵר לְרֹאֵי הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת ז יא). הפסיקתא מקשרת את הפסוק למה שמובא במסכת אבות: "היינו דתנן "יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ שיגיעת שניהם משכחת עון".[14] וכן אלשיך: "טובה חכמה עם נחלה, שתהיה נחלה להתפרנס ממנה לעסוק בחכמה בשלילת טרדת מזונות". וכך מסכם את העניין דעת מקרא:

טובה היא החכמה עם נחלה המפרנסת את בעליה, והוא אינו תלוי בדעת אחרים, ויתרון יש לצימוד זה כלפי החיים תחת השמש, כלומר, בחברת בני אדם. אף על פי שמעלת החכמה לעצמה אינה תלויה במצבו החומרי של החכם, הרי חכם ועשיר מכובד על הבריות והם שומעים בקולו.

 

כתוב: "כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ" (קהלת ז יב). כך מפרש הדעת מקרא:

חכם זה יושב גם בצל החכמה שהיא מגינה עליו, וגם בצל הכסף, שגם הרכוש הוא מחסה בפני הפורענות, נמצא שהוא חוסה בצל כבד, ואינו חושש מפני מכת "רואי השמש". וביחוד יש יתרון לדעת החכמה אשר תחיה ותפרנס את בעליה, כגון רפואה[15] והדומות לה מן החכמות השימושיות.

 

כתוב: "בְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה" (קהלת ז יד).

חז"ל לומדים מפסוק זה שהעולם כולו מתנהל בדרך ביניים, באשר ישנו איזון מסוים בין הכוחות המנוגדים השוררים בו. וכך מובא בגמרא:

שאל אחר את רבי מאיר לאחר שיצא לתרבות רעה, אמר ליה: מאי דכתיב "גם את זה לעמת זה עשה האלהים"? אמר לו: כל מה שברא הקב"ה ברא כנגדו, ברא הרים – ברא גבעות, ברא ימים – ברא נהרות. אמר לו: רבי עקיבא רבך לא אמר כך, אלא: ברא צדיקים – ברא רשעים, ברא גן עדן – ברא גיהינום. כל אחד ואחד יש לו שני חלקים, אחד בגן עדן ואחד בגיהינום, זכה צדיק – נטל חלקו וחלק חברו בגן עדן, נתחייב רשע – נטל חלקו וחלק חברו בגיהינום.[16]

 

כתוב: "אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם (קהלת ז טז-יח).

הפסיקתא רואה בפסוקים אלה הוראה בעניין מתן הצדקה, שיש לשמור בעניינה על הדרך האמצעית: "שלא תאמר אפזר מעותי כל מה שיש לי לעניים, ואל תתחכם יותר ממה שצווה עליך הקב"ה: למה תשומם? ותהיה דעתך עם הבריות".[17] לפי הרלב"ג, מדובר באתיקה: "ראוי שיקח האדם הדרך הממוצעת במידותיו". לפי אבן-עזרא, הכוונה כללית יותר, יש כאן הוראה להישאר באמצע בענייני הדת: "אם התפללת מן הבוקר ועד הערב ותתענה והדומה להם תישומם, והעניין תסור מדרך הישוב כמו שיעשו הר"ומיטי בארץ אדום וישמעאל וכן אם בקשת להתחכם יותר מדאי". וכן אלשיך: "יברח מהקצוות… כי טוב לך זכות מעט מהיותך מרבה בחסידות, פן עליה תתעתד ליאבד". לפי ספורנו: "תעשה עיקר השתדלותך לקנות שלימות נצחי, וגם מזה, מההשתדלות בחיי שעה, אל תנח ידך, מכל וכל כי ירא אלוהים, השומר כוונתו, יכנס בשלום ויצא בשלום משני מיני ההשתדלות וישיג את המכוון". לפי רבי ישעיה די טראני (רי"ד): "בזה, בצדקות וברשע, להיות בינוני. כיצד? תשא אישה ותיזהר מאיסור הנידות… להיות בינוני. כיצד? לאכול ולשתות וללבוש בגדים נאים, ולזכור הבורא בכל מעשיך". וכך מסכם את הנושא רבי בחיי אבן פקודה:

אל תפליג בדרכי הצדיקים הפורשים מן העולם ותעבר את נתיבתם פן תשומם. וכן אל תפליג בדרכי הרשעים המגבירים את העולם ותקח תאוותם יותר מן השיעור הראוי לתורתך ועולמך, פן תמות בלא עתך, רוצה לומר מות הנפש בתגבורת התאווה עליה בטבעה בים התענוגים הגופיים. אך אחוז הדרך השווה והחזק באחריתך ואל תנח עולמך, כי ממנו תקח לך צידה לעולם הקיימה, והוא פרוזדור למקום המנוחה, כמו שאמרו חז"ל: העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין.[18]

אגב, לא כולם מבינים כי הדרך האמצעית היא אמצע הטווח בין הקצוות, שאין לנטות לכאן ולכאן, אלא מדובר בסיכום ממוצע בין התנהגויות שונות על פי הנסיבות. כך כותב בעניין זה הרלב"ג: "מי שהוא ירא אלוהים יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות, רצוני, שפעם יטה בפעולותיו אל האחד ופעם יטה אל האחר. וזהו הממוצע על דרך האמת".

 

סיכום:

נמצאנו למדים כי הדרך האמצעית באה לידי ביטוי במישורים הבאים:

• במידות המוסריות: בכל מדה מוסרית, לא ללכת עד הסוף אלא להישאר באמצע.
• בחקירה תיאולוגית: לא לגעת בנושאים שמעבר להבנת האדם.
• בניהול החיים מבחינה כלכלית: להקדיש זמן רב ללימוד התורה ויחד עם זה לעבוד לפרנסתו.
• בניהול החיים הדתיים: מציאת איזון בין הצרכים האישיים לדרישות הדתיות.
• במבנה העולם: קיים מאזן בין כוחות מנוגדים. גם האדם עצמו – בתור מיקרוקוסמוס – נמצא בין הטוב לרע.

 

 

[1] הלכות דעות א ד.

[2] שמונה פרקים פרק ד.

[3] יש לציין כי בנושא זה הרמב"ם לכאורה סותר את עצמו, כאשר הוא כותב: "יש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר… הכעס מידה רעה היא עד למאוד וראוי לאדם שיתרחק ממנה עד הקצה האחר, וילמד עצמו שלא יכעוס ואפילו על דבר שראוי לכעוס עליו… לפיכך ציוו להתרחק מן הכעס עד שינהיג עצמו שלא ירגיש אפילו לדברים המכעיסים וזו היא הדרך הטובה" (הלכות דעות ב ג). הפרשנים דנים בסתירה זו בדברי הרמב"ם ראו שם.

[4] אריסטו, המידות, ירושלים תשל"ב, עמ' 73.

[5] אריסטו, אתיקה, מהדורת ניקומאכוס, תל אביב 1985.ספר 2 פרק 4.

[6] הסגפנות (asceticism) הִינָהּ תופעה בקרב האסכולות הפילוסופיות שדגלו בדואליזם של הגוף והנפש, כגון האסכולות הפיתגוראית והניאו-אפלטונית. זרמים פילוסופיים אלה ראו בגוף כִּלאהּ של הנפש. הם שאפו להשתחרר מכבליו של הנאות הגוף, דרך ההינזרות מהן, ובכך להתאחד עם האלוהות.

[7] ההדוניזם מניח כאַמת מידה של המשפט המוסרי את ההנאה: ערכה המוסרי של ההתנהגות הוא כמידת ההנאה שהיא יוצרת. ההדוניזם כשיטה רעיונית צמח בפילוסופיה היוונית באסכולה של הקירניים ובתורתו של אפיקורוס. גישה זו אינה תואמת את הדת היהודית שבה יש אל מְצַווה ותכלית החיים הדתיים היא למלא אחר רצון ה' דרך קיום מצוות התורה ולא סיפוק דחפים – "מצוות לאו ליהנות ניתנו" (בבלי עירובין לא ע"א).

[8] שם טוב בן אברהם אבן גאון, ספרד 1287-1330

[9] ירושלמי חגיגה ב א.

[10] אבות דרבי נתן נוסחא א פרק כח.

[11] אבות ב א.

[12] פירוש המשנה שם.

[13] אריסטו, המידות, ירושלים תשל"ב, עמ' 73 שורה 13.

[14] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב).

[15] ראו רשב"ץ, מגן אבות ד ה.

[16] בבלי חגיגה טו ע"א.

[17] פסיקתא זוטרתא (לקח טוב).

[18] חובות הלבבות, שער ח – שער חשבון הנפש, פרק ג.