כסיום להלכות קריאת המגילה, הרמב"ם כותב:

כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח, חוץ ממגילת אסתר. הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה, וכהלכות של תורה שבעל פה, שאינם בטלים לעולם. ואף על פי שכל זיכרון הצרות יבטל, שנאמר "כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני" (ישעיהו סה טז), ימי הפורים לא יבטלו, שנאמר "וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט כח). [1]

מה מקורו של הרמב"ם? מחבר הגהות מיימוניות מצביע על ירושלמי, כדלהלן:

רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל, וחמשת ספרי תורה אינן עתידין ליבטל. מה טעמא? "קול גדול ולא יסף" (דברים ה יט). רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל. נאמר כאן "קול גדול ולא יסף", ונאמר להלן "וזכרם לא יסוף מזרעם" (אסתר ט כח).  הלכות, "הליכות עולם לו" (חבקוק ג ו).[2]

מדוע רבי יוחנן וריש לקיש סבורים שנביאים וכתובים עתידים להיבטל? לפי קרבן העדה: "כיון שאינן אלא לתוכחות ישראל, ולעתיד כולם ידעו את ה' מקטנם ועד גדולם, ומה שמפורש בהם כמה דינים כבר הם רמוזים בתורה". ייעודם של ספרי נביאים וכתובים איננו ללמד לעם ישראל את תולדותיו עד חורבן בית ראשון, אלא לחנך אותו ולהבהיר לו שרק על ידי קיום מצוות התורה הוא יוכל להתקיים ולהתגונן מאויביו. ייעוד זה איננו רלוונטי יותר לעתיד לבוא, באשר אז האמונה בה' תהיה מקיפה ואיתנה[3]. רבי שמעון בן לקיש מוסיף שאף המצוות יהיו תקפות לעולם, כפי שמבאר קרבן העדה: "הלכות לא יבטלו, דכתיב "הליכות עולם לו". אל תיקרי הליכות אלא הלכות, לעולם יהיו".

הרמב"ם איננו מעתיק את לשון הירושלמי כלשונו ממש, אלא מוסיף כמה פרטים המבהירים את השקפתו. קודם כול, הוא מציין שהדבר יארע בימות המשיח. בזה הוא נאמן לשיטתו, הגורסת שבימות המשיח לא יהיה כול שינוי טבעי, ואילו עולם הבא הוא עולם רוחני, עולם הנשמות אחרי מות האדם. כך הוא כותב בהלכות תשובה בעניין העולם הבא:

הטובה הצפונה לצדיקים היא חיי העולם הבא והיא החיים שאין מות עמהן והטובה שאין עמה רעה… שכר הצדיקים הוא שיזכו לנועם זה ויהיו בטובה זו, ופרעון הרשעים הוא שלא יזכו לחיים אלו אלא יכרתו וימותו… העולם הבא אין בו גוף וגויה אלא נפשות הצדיקים בלבד בלא גוף כמלאכי השרת… כך אמרו חכמים הראשונים: העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתיה ולא תשמיש אלא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהן ונהנין מזיו השכינה… הצדיקים מצויים שם בלא עמל ובלא יגיעה, וכן זה שאמרו עטרותיהן בראשיהן כלומר דעת שידעו שבגללה זכו לחיי העולם הבא מצויה עמהן והיא העטרה שלהן… ומהו זהו שאמרו נהנין מזיו שכינה שיודעים ומשיגים מאמתת הקב"ה מה שאינם יודעים והם בגוף האפל השפל.[4]

וכך הוא כותב בעניין ימות המשיח:

נתאוו כל ישראל נביאיהם וחכמיהם לימות המשיח כדי שינוחו ממלכיות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצות כהוגן, וימצאו להם מרגוע וירבו בחכמה כדי שיזכו לחיי העולם הבא, לפי שבאותן הימים תרבה הדעה והחכמה והאמת… מפני שאותו המלך שיעמוד מזרע דוד בעל חכמה יהיה יתר משלמה, ונביא גדול הוא קרוב למשה רבינו, ולפיכך ילמד כל העם ויורה אותם דרך ה', ויבואו כל הגוים לשומעו… ימות המשיח הוא העולם הזה ועולם כמנהגו הולך אלא שהמלכות תחזור לישראל, וכבר אמרו חכמים הראשונים: אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכיות בלבד.[5]

על פי דברים אלה ניתן להבין את כוונת הרמב"ם כאשר הוא כותב ש-"כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידים ליבטל לימות המשיח". הרי ספרי נביאים וכתובים משמשים כתוכחה לעם ישראל כדי שיחזור לדרך הנכונה, ומתברר שבימים ההם לא יהיה כל צורך בתוכחה, כך שספרים האלה יפסיקו להיות רלוונטיים. בנוסף לכך, ספרים אלה מזכירים אסונות שהתרחשו בתולדות ישראל, והנה, בימות המשיח לא יזכירו יותר את האסונות האלה.

אם כן, מה מיוחד במגילת אסתר שהיא תמשיך להיות רלוונטית? בהלכה הנ"ל הרמב"ם מוסיף את הקטע: "כהלכות של תורה שבעל פה". הרמב"ם מתכוון לציין שיש במגילת אסתר מרכיב שאינו קיים בכל ספרי הנביאים והכתובים: אזכור של תקנות חז"ל חדשות שאין להן כל בסיס בתורה שבכתב. הרי הלכות פורים מהוות יצירה חזלית מקורית, בדומה להלכות חנוכה, ובתור שכזה הן מהוות חלק חשוב של תורה שבעל פה.

יש המציינים[6] כמקור לדברי הרמב"ם את מה שנאמר במדרש על הפסוק "וְהַיָּמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִים וְנַעֲשִׂים בְּכָל דּוֹר וָדוֹר מִשְׁפָּחָה וּמִשְׁפָּחָה מְדִינָה וּמְדִינָה וְעִיר וָעִיר וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (אסתר ט כח): "כל המועדים עתידים בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם"[7]. אלא שהרמב"ם כותב דבר שונה לחלוטין, ואינו מעלה על דעתו שמצוות יתבטלו לעתיד לבוא, כפי שהוא כותב:

דבר ברור ומפורש בתורה, שהיא מצוה עומדת לעולם ולעולמי עולמים. אין לה לא שינוי ולא גירעון ולא תוספת, שנאמר: "את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרון לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו" (דברים יג א) ; ונאמר: "והנגלות לנו ולבנינו עד עולם לעשות את כל דברי התורה הזאת" (שם כט כח). הא למדת, שכל דברי תורה מצווים אנו לעשותם עד עולם, וכן הוא אומר: "חוקת עולם לדורותיכם" (ויקרא כג יד).[8]

מכאן שהרמב"ם פוסל את המדרש הנ"ל מכול וכול, או מפרש אותו בצורה זו או אחרת.

 

על דברי הרמב"ם האלה הראב"ד מקשה כדלהלן:

דבר הדיוטות הוא זה, כי לא יבטל ספר מכל הספרים שאין ספר שאין בו לימוד, אבל כך אמרו אפילו יבטלו שאר ספרים מלקרות בהם, מגילה לא תבטל מלקרות אותה בצבור.

מדברי הראב"ד משתמע לכאורה שאינו מודע למקור הירושלמי של דברי הרמב"ם. בכל אופן, לכאורה יש אמת בדברי הראב"ד: איך נעלה על הדעת לגנוז נביאים וכתובים, ומדוע נוותר על הידיעות הרבות בתחום ההיסטורי, ההגותי והספרותי הכלולות בהם? אולם, ניתן ליישב את שאלת הראב"ד כך. מצד אחד, הרמב"ם כותב: "דברי קבלה (נביאים וכתובים) בכלל תורה שבכתב הן ופירושם בכלל תורה שבעל פה"[9], זאת אומרת שלשיטתו ספרי הנביאים והכתובים שייכים לקטגוריה תורה שבכתב. יחד עם זה, מעמדם ההלכתי אינו משתווה לגמרי לזה של חמישה חומשי תורה, הן מבחינת מקורם והן מבחינת תוקפם. וכך הוא כותב בספר המצוות: "כל מה שתקנו הנביאים שעמדו אחר משה רבנו הוא גם כן דרבנן".[10] וכן למשל הוא גם פוסק בהלכות שבת:

ארבעה דברים נאמרו בשבת, שניים מן התורה ושניים מדברי סופרים, והם מפורשים על ידי הנביאים. שבתורה זכור ושמור, ושנתפרשו על ידי הנביאים כבוד ועונג, שנאמר: "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ישעיהו נח יג).[11]

אם כן, יוצא שניתן לוותר מבחינה הלכתית על נביאים וכתובים, באשר כל שנלמד מהם הוא בגדר דברי סופרים. הרי הרמב"ם סובר שהמסורת החזלית תישאר בתוקפה, ולא תחול בה כל שינוי. למשל, נקיים את מצוות עונג שבת, שהיא ממילא דרבנן בלבד, כמו שמקיימים את יתר מצוות דרבנן, בלי זיקה הכרחית לפסוק של ישעיהו הרומז עליה.

האם זה אומר שיגנזו נביאים וכתובים? הרי גם אם עם ישראל ישיג רמה כזאת שלא יהיה יותר זקוק לתוכחות, הנ"ך כאמור מהווה מקור חשוב לידיעת תולדות עם ישראל, מאז כניסתו לארץ ישראל עד חורבן בית ראשון. גם ערכו הספרותי וההגותי רב מאוד, כך שיהיה ממש חבל לוותר עליו לחלוטין.  אלא יש לומר שכוונת הירושלמי והרמב"ם ההולך בעקבותיו היא רק שלא נהיה יותר זקוקים בו מבחינה נורמטיבית, אבל נמשיך לשאוב ממנו ידיעות חשובות בתחומי ההיסטוריה, ההגות והשירה. מרכיבים האלה לא יכולים להתבטל.

ואם נשאל: מה מיוחד בימות המשיח שלא נצטרך מקור מן הנביאים? ניתן ליישב את העניין כך: גם היום אין צורך כזה, הרי יכולים להסתפק בסמכותם של תורה שבעל פה ושל דברי חז"ל. מאמר זה בא ללמדנו שאף אם קורה בעתיד כלשהו – למשל בימות המשיח – שלא יזכרו או יבחינו בקשר הקיים בין מצוות מסוימות דרבנן למה שמוזכר בנביאים, אין להצטער על זה באשר לא מדובר בקשר חיוני אלא באישור כעין היסטורי לנוהגים שמקורם מסורת חז"ל. דווקא בימות המשיח, בהם "תרבה הדעה והחכמה והאמת", סמכות דברי חז"ל תהיה בלי עוררין ואזכורן של הוראות האלה בנביאים יהיה בלתי חיוני.

[1]  הלכות מגילה וחנוכה ב יח.

[2]  ירושלמי מגילה א ה.

[3]  ראו להלן.

[4]  הלכות תשובה ח א-ב.

[5]  הלכות תשובה ט ב.

[6]  למשל, רבי חיים אלעזר שפירא, מחבר שו"ת מנחת אלעזר (חלק ב סימן מה).

[7]  מדרש משלי (בובר) פרשה ט סימן ב.

[8] הלכות יסודי התורה ט:א. ראה מהר"ל, תפארת ישראל פרק מט, המביא מקורות נוספים מתוך דברי חז"ל לכך שלא יתכנו שינויים, אפילו המזעריים ביותר, בתורה.

[9] הלכות תלמוד תורה א יב.

[10] ספר המצוות, שורש א.

[11] רמב"ם, הלכות שבת ל, א. הנשקה מסביר כי מעמדן של מצוות אלו – כבוד ועונג שבת – כמעמדה של הלכה למשה מסיני: על אף העובדה שמקורן ה', היות ואינן מופיעות בתורה עצמה, הן בגדר "דרבנן" ולא "דאורייתא" (דוד הנשקה, "ליסודי תפיסת ההלכה של הרמב"ם", שנתון המשפט העברי, כ (תשנ"ה – תשנ"ז), עמ' 129-­134).